מסע של קרוב ל־6,000 קילומטרים הגיע בסוף השבוע האחרון לסיומו, כשהאנק ואן דר קלוק עשה את הצעדים האחרונים ונגע באבני הכותל המערבי, חצי שנה אחרי שהתחיל את מסעו לעבר ירושלים.
"יש שלושה מסלולי צליינות באירופה: דרך סנטיאגו בספרד, מאנגליה לוותיקן ברומא וממקום הולדתך לירושלים. בעבר צעדתי בדרך סנטיאגו ולוותיקן. הליכה לירושלים פירושה שאני אחד מקומץ אנשים שהלכו את כל שלושת המסלולים האלו. בנוסף, אני אוהב מסעות ארוכים שיש בהם משמעות היסטורית או גיאוגרפית, והליכה במסלול שאותו עשיתי פירושה להתחקות אחר הצעדים שעשו הצליינים במאה הראשונה לספירה. יש עוד סיבות לכך שבחרתי בירושלים כיעד למסלול שלי. למשל העובדה שזו השנה ה־70 של ישראל והסיפורים שעליהם גדלתי. כילד, שמעתי סיפורים על ירושלים ועל סינדרום ירושלים ותמיד הייתי סקרן לחוות זאת בעצמי".
עד שסגר מאחוריו את הדלת בכפר הקטן שבו הוא מתגורר סמוך לחרונינגן שבצפון הולנד, ואן דר קלוק, בשנות ה־30 לחייו, היה מלא חששות. "לא ידעתי אם התוכנית שלי תעבוד ואם אנשים זרים באמת ייתנו לי אוכל", הוא מספר.
"משום שאני יודע ששליש מהמזון בעולם נזרק, לא הייתה לי בעיה לגשת גם למסעדות עם קופסת האוכל שלי, להסביר על המסע שלי ואז לומר: 'בסוף היום אתם זורקים המון אוכל. במקום לזרוק אותו לפח, אכפת לכם לזרוק אותו לקופסה שלי, ואני אבוא לאסוף אותה בסוף היום?' בדרך כלל הם היו נותנים לי, ורק לעתים רחוקות היו מסרבים. אחר כך הבנתי שאם אני נכנס לבתי מלון בסביבות תשע בבוקר, אחרי שרוב האורחים אכלו את ארוחת הבוקר שלהם, ואני מסביר את משמעות המסע שלי ומבקש קצת מים חמים, יש סיכוי גדול מאוד שהם באופן ספונטני יציעו לי ארוחת בוקר. בסופו של דבר החיים בלי כסף היו די טובים. לא רק שרדתי, אלא אפילו צברתי קצת משקל עודף".
למרות התמונה החיובית שוואן דר קלוק מצייר, הוא מודה ש"הדברים לא תמיד היו קלים. לפעמים לא אכלתי כלום, לפעמים אכלתי רק לחם יבש. היו לי שלפוחיות בכפות הרגליים, והיו פעמים שנמלים כיסו את האוהל שלי. ברגעים האלה הדבר היחיד שגרם לי להמשיך בדרכי היא החשיבה החיובית: ראיית הדברים הטובים שחבויים בעתות משבר. אני מאמין שמה שחשוב באמת בחיים הוא לא מה שקורה לך, אלא איך אתה מגיב לזה. אם אתה יכול להפנות את המיקוד שלך ולמצוא את החיובי בבעיות או בכאב, אתה הופך לבלתי ניתן לעצירה".
"בהרבה מדינות מוסלמיות כמו טורקיה, המילה 'ירושלים' הייתה מילת מפתח. ברגע שאמרתי שאני צועד לעיר הקודש, הדלתות נפתחו והם שמחו לעזור לי בכל דרך שביקשתי. גם עבורם ירושלים היא עיר קדושה. למסע שלי לא הייתה כוונה דתית, אלא להראות שהעולם הוא יותר רב חסד ממה שהרבה אנשים חושבים. פגשתי מוסלמים, נוצרים, יהודים ואתאיסטים וכולם עזרו לי באותה דרך. לא משנה אם הם מאמינים באלוהים, באללה או במדע, כולם פתחו בפניי את ביתם באותה נדיבות. חסדם של זרים הוא מעבר לדתות, זה הטבע האנושי".
"תושבי ישראל אדיבים כלפי בצורה יוצאת מן הכלל. לא תמיד אנשים עזרו, לא בישראל ולא במקומות אחרים, וזה לגמרי מובן, אבל תמיד הם היו מאוד נחמדים. במהלך ששת החודשים האחרונים קיבלתי מסרים מאנשים בישראל, שהזמינו אותי לעבור בביתם במהלך המסע שלי בארץ. עם חלקם נפגשתי. בדרך סיפרו לי רבים על סכנות שמחכות לי בישראל ובירושלים, אך עד כה לא נתקלתי בשום מעשי איבה. המפגש עם האנשים לאורך הדרך לא היה רק חוויה גדולה בשבילי, אלא זה היה גם רגע מיוחד עבורם. בכך שעזרו לי הם היו חלק מההרפתקה. הם עשו את המסע הזה אפשרי. אני תמיד הקפדתי לתעד כל מי שעזר לי בדרך, גם אם זה בעזרה קטנה. באתר שלי יש קולאז' ענק של תמונות מכל המפגשים שהיו לי בדרך".
"אני בהחלט חושב שכולם יכולים לעשות את המסע הזה. אתה צריך תכונות מסוימות כמו אופטימיות, להיות מסוגל למצוא את הצדדים החיוביים ברגעים הקשים ולהתחבר מהר עם אנשים. אבל אני מאמין שכל אלו הם תכונות שאפשר ללמוד ולאמץ. חלמתי לראשונה לעשות את המסע הזה עוד בשנת 2011, אבל לא הרגשתי מוכן לעשות את זה עד 2018".
התרעות פיקוד העורף