בחודש מרץ 2002 עלה הטנק שעליו פיקד סמ"ר יחיאל (חיליק) גוטמן על מטען במהלך פתיחת ציר ברצועת עזה. פציעתו הייתה קשה מאוד: ארבעה שברים בגולגולת וקריעת קרום המוח, רסיסים רבים ברגליים וכוויות. שלושת החיילים שהיו עמו - הנהג עלאא כבישי, הטען מתן בידרמן והתותחן רותם שני - נהרגו במקום.
"זו שאלה מעניינת, כי היינו אחרי פרידה ממושכת ופתאום מצאנו את עצמנו נפגשים הרבה. היה אז כאב מאוד גדול, ורגעים של כאב מאוד מקרבים. נראה לי שלקח לנו שנה להתחתן, כי היינו צריכים להתבגר קצת ולבסס שוב את הקשר בינינו אחרי מה שעברנו".
רק בהמשך נחשף הריס לסיפורה הקשה. "היא הייתה נכה מאוד קשה, הייתה שלושה חודשים בתרדמת", הוא מספר. "כולם הכירו אותה מהתקשורת, אבל אני לא. כשהתחלנו לדבר היא סיפרה לי הכל במכה אחת. אני התייבשתי באותו הרגע והלכתי הביתה, אבל מאז נוצרה בינינו חברות מדהימה".
"לא ראיתי חזותית, ראיתי בחורה חייכנית ומבוישת. היא הייתה עם מכנסיים ארוכים, ראיתי שיש משהו בתזוזה שלה, אבל לא ראו את המכשירים ברגליים. הייתי בעיקר מרוכז באימון שלי".
"כשהכרתי את אשתי ראיתי בחורה יפה ופשוט התאהבתי. אתה מרגיש את הכימיה - או שיש או שאין. רציתי אותה והיא רצתה אותי. יש לה מגבלה מאוד מורכבת - היא משותקת מהברכיים ומטה, הריאות שלה התפוצצו, היא עיוורת בעין אחת, לקוית שמיעה ויש לה פוסט־טראומה. זה מאוד משפיע על היומיום. כשהפכנו להורים, ידעתי שאני הולך להיות אבא במשרה מלאה. עזבתי את העבודה בחדר כושר, אני עושה את כל הדברים הפיזיים בבית ובחוץ, מכין את הסנדוויצ'ים, וזה בא לי באופן טבעי. אנחנו מאוד ידועים בזוגיות שלנו, אנחנו בכל דבר זוגיים, גם בפייסבוק. בכל מקום שרואים אותנו, אנחנו שניים. אלה החיים שלנו, ככה בנינו אותם. אני לא אומר שאין קשיים, אבל אנחנו מאוד מאושרים. היא המוח ואני המלווה שלה, אני כל הזמן הולך איתה יד ביד כי היא נופלת הרבה והיא לא יכולה להרשות לעצמה ליפול".
"מדינת ישראל תומכת במגוון דרכים בפצועי צה"ל - במימון טיפולים רפואיים, בייעוץ ובהכוונה תעסוקתית, בליווי פסיכולוגי ועוד", אומר ישראל בן פזי, מנכ"ל ארגון "זהות". "יום ההוקרה לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה התחיל כיוזמה אזרחית של אנשים שראו לנכון להוקיר ולציין את האנשים שחיים עמנו וששילמו מחיר אישי יקר עבור תקומתה של מדינת ישראל. היום אומץ על ידי ממשלת ישראל, שלפני ארבע שנים קיבלה החלטה להפכו ליום ממלכתי המצוין על ידי הרשויות הלאומיות. ארגון 'זהות', שמפיק את האירועים, שם לו למטרה להדגיש את ערכי הנתינה, התרומה למדינה והכרת הטוב. ביום הזה החברה הישראלית מחבקת את הפצועים הגיבורים, את נשותיהם ומשפחותיהם, אך לא פחות חשוב מכך הוא העיסוק בערכי הנתינה שהובילו את הפצוע לשירות משמעותי ולהקרבה אישית".
"הוא נפצע ב־2002, כשהיה רק חודשיים לפני השחרור. היו במחסום הפרות סדר, זריקות אבנים, והוא חטף סלע לתוך הראש. הוא איבד את הראייה בעין, עבר שמונה ניתוחים, וכיום יש לו פגיעה קוגניטיבית שמתבטאת בניתוקים ובפגיעה בזיכרון לטווח קצר. את יכולה לדבר איתו, ואחרי שנייה הוא לא יזכור כלום. בבית הוא אף פעם לא יודע איפה הארנק, המפתח, החולצה, וכשהוא מחפש - הוא הופך את כל הבית. זה נשמע משעשע, אבל זה מאוד לא. הרבה אנשים יגידו 'ככה זה כל הגברים', אבל לא. זה כאילו שתיקחי גבר טיפוסי ותכפילי אותו ב־100. הפוסט־טראומה שלו מתבטאת בכך שקשה לו להירדם בלילה, יש לו סיוטים ויש לו ניתוקים. הוא יכול לשבת לידי, אבל הוא בעצם נמצא במקום אחר. אני צורחת והוא לא מבין, שואל מה אני רוצה ממנו. הוא אבא מדהים, אבל זה לקח לו זמן. קורן, הבן הגדול שלנו, יכול לצעוק שעות 'אבא, אבא', והוא לא יענה לו. אבל היופי הוא שהילד לא מתעצבן, הוא נולד לתוך זה, וזה בא לו טבעי".
"לקח לי זמן להבין בכלל שאני נמצאת עם נכה, כי כשרואים את לירן, ממש לא רואים נכה. רואים בחור מקסים עם תואר שני וקביעות בבנק. אבל הניתוקים והשכחה גרמו לנו להמון בעיות בזוגיות. אלה דברים שיכולים להטריף. בהתחלה לא הבנתי, הייתי צועקת עליו כמו משוגעת כדי שייצא מזה, לקח לי זמן להבין שזה בדיוק כמו שתגידי לנכה בכיסא גלגלים להתחיל ללכת. הבעיה עם לירן היא שפשוט לא רואים את הכיסא. אבל היום, למרות הכל, ולמרות שאני עדיין באמצע תהליך, אני יודעת שהוא התיקון שלי, ואני בטוחה שגם אני התיקון שלו. צרחתי, בכיתי, הגעתי לנקודות משבר מאוד גבוהות, אבל אני נהיית מתוקנת דרכו. בסופו של דבר, כל מה שצריך זה אהבה ואורך רוח".
התרעות פיקוד העורף