קבוצת הוואטסאפ שפתח רב העיר צפת שמואל אליהו, ובה חמש מהנפגעות של עזרא שיינברג, מי שעמד בראש קהילת “אורות האר"י" בצפת, סוערת בימים האחרונים. “יש דיון בבית המשפט העליון על הערעור של שייינברג. הוא מערער על חומרת העונש.

אם מישהי רוצה ייצוג אפשר לבקש מעו"ד שרה מרקוביץ’", עדכן הרב אליהו. הודעות הזעזוע והשבר לא איחרו לבוא. חמושות בהבנה שלא יקום ולא יהיה, שהמתקת עונשו של מי שפגע היא דבר שאסור שיקרה כאן, החליטו הנפגעות לקיים בתמיכת הציבור הפגנה מול בית המשפט העליון. “מחינו בכל שאר הפעמים אבל היינו די לבד", אומרת ג’, אחת מנפגעות שיינברג. עכשיו, היא מקווה, זה יהיה אחרת.

שלוש שנים חלפו מאז שנחשפה הפרשה. פניות שהגיעו אל הרב אליהו מנשים המבקשות להתייעץ סביב השאלה האם המעשים שנעשו בהן על ידי שיינברג הם לגיטימיים במסגרת התורנית, העלו בו חשדות שמשהו מוזר ומטריד קורה פה. הרב אליהו החליט לפעול. אחרי התלונה הראשונה, הגיעו תלונות נוספות נגד שיינברג. הוא ניסה לצאת מהארץ, נתפס ונעצר בשדה התעופה.

הוא הכחיש את הטענות נגדו וטען כי הדברים נעשו במסגרת טיפול, מיוזמתן של הנשים ובהסכמתן. כתב האישום שהוגש נגדו כלל אישומים בעבירות אונס, מעשי סדום, מעשים מגונים, שיבוש הליכי משפט והטרדה מינית ב־12 נשים שונות. לאחר הסרת אישומים הנוגעים לנשים שלא יכלו להמשיך לשתף פעולה בהליך המשפטי, במסגרת הסדר טיעון שנחתם איתו בקיץ האחרון, הוא הורשע לבסוף בתקיפה מינית של שמונה נשים ונגזרו עליו 7.5 שנות מאסר.

מפגינות נגד הרב עזרא שיינברג. צילום: מאיר וקניןמפגינות נגד הרב עזרא שיינברג. צילום: מאיר וקנין

היום הוא יגיע לבית המשפט העליון לערער על עונשו. נפגעות שיינברג ותנועת "אמונה" יקיימו מפגן מחאה מול הדיון לקיצור עונשו של עבריין המין. עכשיו, המתלוננות מבקשות את תמיכת הציבור, שיבוא ויגיד את דברו.

“המעט שנוכל לעשות זה לפחות להגיע ולתת להן את הגב והתמיכה הפומבית", אומרת מיטל בנשק, ממארגנות ההפגנה, סמנכ"לית קרן “בריאה", מנהלת שותפה של "פורום פמיניסטיות הלכתיות" וחברת ועדת ההיגוי של פורום הנשים של הבית היהודי. "המאבק שלהן הוא מאבק של כולנו ומהדהד שאלות קשות: האם לבתי המשפט יש כלים לשפוט משפט צדק כשמדובר בעבירות מין? האם אנחנו מצליחים להעביר מסר חד־משמעי של תמיכה בנפגעות מול הוקעת האנסים? האם יצרנו מרחב בטוח בקהילות שלנו ונגישות להצפת פגיעות פנים־קהילתיות? אני חושבת שהחברה הדתית התקדמה מאוד בטיפול בפגיעות מיניות, אך עדיין יש לה דרך ארוכה. עצם הנוכחות שלנו היא אמירה משמעותית. תחושתי היא שאנשים רבים חושבים שהסיפור של שיינברג גמור.

הוא הורשע וישלם על פשעיו בכלא. עם זאת, כולנו צריכים להבין שהוא עלול להתהלך ביננו מהר ממה שחלמנו, יטלטל את עולמן של הנפגעות ופוטנציאלית עלול לחזור לסורו. כדי שזה לא יקרה, אנחנו חייבים להשמיע קול, להראות נוכחות וללוות את הנפגעות במאבק הזה. אסור להשאיר אותן לבד".

ליאורה מינקה, יו"ר תנועת "אמונה" ומפעילה מרכזים ברחבי הארץ לסיוע לנשים במצוקות שונות: "נשים שנפגעו על ידי שיינברג מחכות היום לתוצאות הדיון באימה ובחשש שהפוגע ישוב לחייהן. אסור לפגוע בהן שנית. הן זקוקות לתמיכה, לאהדה ולכוח להמשיך ולהתמודד עם משבר חייהן, ומצפות מבית המשפט להבנה הזו. הסמיכות של הדיון ליום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים היא מצמררת. מדינת ישראל צריכה לעשות חושבים כיצד לרתום את מערכת המשפט, האכיפה והחינוך כדי למנוע אלימות על גווניה".


"לא עניין פרטי"

הוא היה רב מקובל בצפת שהנהיג קהילה בעלת מנהגים חסידיים בישיבה שלו: תפילה השכם בבוקר, לימוד תורה, אמונה מלאה בכך שהתלמידים מוסרים את נפשם למען עם ישראל - סלב בעולם התורני והקבלי, החתום על סדרת ספרים שזכתה להסכמות של רבנים, בעל פינה שבועית ברשת "מורשת" של קול ישראל ושיעורים שקיבצו בתוכם המוני שומעים, מהקצה השני של הארץ.

“אל האדם הזה, שיש לו כוחות־על, נשים פונות בבקשה לעצה, לעזרה בכל מיני נושאים: הריון, בריאות, שלום בית, כל אחת והקושי שלה, והוא אומר לה: אני אעזור לך", אומרת ג', אחת המתלוננות נגדו. “הוא מביא לך קובצי הרפיות לבית, קבצים נורמטיביים לחלוטין של מוזיקה ונשימות. אחר כך הוא אומר שהבעיה לא נפתרה, שהוא יעשה לה ‘כוונות רוחניות’. עד פה הדברים נשמעים בסדר גמור. אחרי שנה, נוצרת תלות מאוד גדולה. הוא ידע מה החולשות של כל אחת ואחת, מזהה את העצב הכי חשוף, כדי שתרצי את העזרה שלו.

אחרי התלות והאמון שנוצרים, המפגשים יוצאים מהמרחב של המחשב והופכים לפיזיים. מדובר בתהליך ארוך ומייגע של התעללות נפשית מאוד קשה, כל אחת והסיפור שלה. חלק נפגשו איתו בביתן, חלק במקומות אחרים. היו גברים שידעו שהרב בא לטפל באישה שלהם, ואף אחד לא דמיין מה קורה מאחורי הדלת. כל המגע היה במסווה של טיפול. לאט־לאט, עוד שלב, עוד שלב. צריך להבין: עד שהתפוצצה הפרשה, מבחינת הנשים יש פה טיפול. אין פה מגע ארוטי".

אף אחד לא יודע בכמה זמן ובכמה נשים באמת מדובר. הנושא הושתק שנים, וג’ מבינה בדיוק למה. “יש בעיה במדינת ישראל עם הטיפול בנפגעות תקיפה מינית", היא אומרת, “אני מבינה את הרציונל שלפיו עד שהפוגע לא מוכח כפוגע, אי אפשר לעשות דבר, אבל כרגע, אם מישהי תגיד לי שהיא הותקפה, אני אגיד לה: ‘אל תתלונני’. איך שזה מתנהל כרגע, זה לא מזמין להתלונן. על פגיעה חד־פעמית הייתי אומרת: תחסכי את זה מעצמך. לא שווה את זה. פגיעה מתמשכת זה משהו אחר. אחרי הגשת התלונה, מי בכלל רוצה ללכת להמשיך בתהליך? זו ממש תחושה שאנסו אותי שוב. החקירות שלנו עוד היו עדינות.

מתוקף היותו רב, הוא נחשב לגורם סמכות. אני לא רוצה לחשוב מה קורה למתלוננת שלמשטרה אין אינטרס במקרה שלה. זה היה מזעזע. כל הזמן נשאלנו בזמן החקירות: לא הבנת? לא נפל לך האסימון? זה לא אמר לך שום דבר? אפילו החוקרת, שהייתה מאוד נחמדה ואמפתית, אמרה לי כשכיבתה את מכשיר ההקלטה: ‘בינינו, אני רואה אתכן, אתן נשים משכילות. איך לא הבנתן?’. את כל זה אני שואלת את עצמי, אני לא צריכה שישאלו אותי, חוץ מזה שהחזרה אל פרטי הפרטים משחזרת את הסיוט. את הופכת לרכוש ציבורי, הפרטיות שלך מופקעת ממך".

ס’, מהמתלוננות על שיינברג, אומרת: “כל יום מחדש את מגלה שזה תופס אותך בעוד דברים. את בטוחה שהתקדמת עוד צעד קדימה ומגלה שאת שוקעת. זה בלתי נגמר. זה יכול לתפוס אותך בהתפרצויות בכי באמצע העבודה, במצב רגיש שכל דבר קורה בלי תגובה מווסתת והגיונית. אולי כדאי שהוא והמשפחה שלו יידעו למה הוא גורם".

ג’ לא רואה בנושא הזה עניין פרטי שלה. היא מזהה בו חשיבות ציבורית ראשונה במעלה. “רבני הישיבה באו לתמוך, כשהמתלוננת הראשונה עלתה לדוכן העדים בבית משפט השלום בנצרת עילית. בשלב הטיעונים לעונש, שיינברג הביא עדים לטובתו, והבנו שחשוב מאוד שנזכיר מיהו באמת", ממשיכה ג’. “במתן גזר הדין הייתה מתלוננת אחת והמשפחה שלו כולה באה לתמוך בו. ניסינו לפרסם וקראנו לאנשים לבוא לצדנו, אבל בטיעונים לעונש באו רק שתי נשים לתמוך. אנשים פשוט לא באו.

הפעם אני מאמינה שיהיה אחרת. אנחנו מפגינות לאור הדברים האחרונים שאנחנו רואות, למשל היציאה מהכלא של הרב אליעזר ברלנד (עבריין מין שריצה עשרה חודשי מאסר מתוך ה־18 שנידונו לו – כס"ו). עושים לו קבלת פני רבו. ראשי עיריות לא מוחים, משכירים לחסידיו השוטים אולמות במתנ"סים, משתפים עם זה פעולה כאילו הוא לא אנס, וכאילו הוא יכול לבוא לציבור כדמות חשובה שצריך לפנות אליה. אנחנו מבינות שזה יכול לקרות כשעזרא ייצא.

מה המסר שאנחנו מעבירים פה לילדים, למבוגרים, לאנסים עצמם? זה כבר לא העניין הפרטי שלי. זה העניין של כל אחד ואחת שרוצה חברה מתוקנת ובריאה. שנקום ונגיד: אין לך מה לערער על העונש כי אין לך לאן לצאת. אנחנו נוקיע אותך מתוכנו. זו האמירה שצריכה להיאמר. עברייני מין, לא תחיו בתוכנו. חשוב להבין את זה שפגיעה מינית היא כמו רצח. אונס שווה לרצח".


יגידו לך: הוא יישב בכלא, קלונו ברבים, חירותו נשללה. המסר הועבר.

“היהדות מראה לנו שיש דרך לעשות תשובה, ואחד השלבים החשובים הוא חרטה ובקשת סליחה. אם הוא עבר תהליך, התחרט והבין את משמעות המעשים, שיבוא ויבקש סליחה, ואז יתקיים דיון האם הבין את המסר או לא. בינתיים, בעזות מצח הוא מבקש הקלה בעונש, מקשה על הנפגעות בלי הפסקה, דחה לנו את הפיצויים שהוא חייב לנו ונתן אותם רק אחרי שהוציא לנו את הנשמה. כסף לא חסר לו. כל ערעור לעליון זה סכומי עתק, אבל למה שיעשה לנפגעות חיים קלים? האמירות שהוא אומר והדרך בה הוא מתנהג לא מעידות על אדם שרוצה לחזור בו. הזמן שהוא בכלא זה הדד־ליין שלנו להירפא.

כשהוא יוצא מהכלא אני צריכה להיות מספיק חזקה, לעמוד מולו ולהוציא צווי הרחקה. בסופו של דבר, יש דד־ליין, ועם דד־ליין קצר זו בעיה מאוד קשה. כשמדובר במחבלים או באדם שהרג פיזית, ברור שצריך לעצור אותם. הוא רצח לנו את הנפש. זה בדיוק אותו דבר. אי אפשר להתרפא כשהוא בחוץ".


“נגמר לנו הכוח"

התחושות לקראת הדיון קשות מאוד. “עכשיו זה עלה שוב לתודעה, עם הדיון", אומרת ס’. “זה גורם ללחץ פנימי שמשפיע. את יותר עצבנית מול הילדים ובזוגיות. זה כאב גדול, התמודדות יומיומית. יש כאלה שלא שיתפו את הבעלים, יש כאלה ששיתפו ובעקבות זאת משפחות התפרקו, זוגות התגרשו. יש דברים קשים שקרו בנוסף, וההשלכות כבדות".

“כדי למחות ולשרוד, אני פשוט מדחיקה את הרעיון שיפחיתו את עונשו. אם אבין את המשמעות, כלומר שבעוד שנה הוא בחוץ - לא אצליח לתפקד", מוסיפה ג’. “אני חסרת כוחות. כולנו חסרות כוחות לחלוטין. עשינו מאמצים להשמיע את קולנו כדי שבית המשפט והציבור ידעו, אבל די, נגמר לנו הכוח. כמה אפשר? הסדר הטיעון נעשה בניגוד לרצוננו. עשינו כל שביכולתנו. נפגשנו עם הפרקליטה המחוזית, הפעלנו את עורכות הדין האזרחיות שלנו, וכן הלאה.

חשוב לי להגיד את זה וצריך לדעת שאני יוצאת הדופן. רוב הנשים לא מדברות על זה. לי יש תמיכה מהמשפחה, מבעלי, מחברות, אבל יש כאלה שלא פצו את פיהן ומסתובבות עם זה על הגב. לי הדבר הנכון היה לשתף, עוד לא נולדו לי ילדים אז. אחרות הרגישו אחרת. אני חושבת שכשהילדים שלי יגדלו, אספר להם את זה כצידה לדרך".