"אם אני ילד בן 16 וקונים לי אופניים חשמליים, מי ילמד אותי לרכוב עליהם? מהם חוקי הכביש? איך אני אדע להתייחס לתמרורים? הלכה למעשה, אתה עולה על כביש עם כלי רכב שיכול להגיע למהירויות של 25 קמ"ש ויותר, בלי שום ידע והתייחסות לחוקי הכביש", אומר חגי פארן, הבעלים של חברת SimRace לנהיגה בטוחה באמצעות סימולטורים. לפני כשנה פיתח פארן עם חברת Cellolo סימולטור לאופניים חשמליים, שכבר מופעל במאות כיתות בבתי הספר התיכוניים לתלמידים בכיתות י'־י"א, באמצעות חברת הדרכות "אבי בן רפאל".

תאונות הדרכים הקטלניות הרבות שאירעו בתקופה האחרונה זעזעו את כולנו. המצב העגום בשטח - שממשיך לגבות לאורך השנים מספר עצום של קורבנות - גם מוליד מיזמים שונים שמטרתם לצמצם את מספר הטרגדיות ולטפל באמצעים חווייתיים בגורם האנושי, שאחראי לחלק ניכר מהתאונות.

"יש לנו מרכז בתל אביב שנהגים מגיעים להתאמן בו", מספר פארן. "לקחנו את הידע שלנו בהדרכת נהיגה והעברנו אותו להדרכת רכיבה. אנחנו ערים לבעיות של תאונות הדרכים והפציעות באופניים חשמליים, וכרגע אין פתרונות אחרים חוץ מסימולטור. אבל עם הסימולטור האחד הזה שקיים אנחנו נוגעים רק במספר מסוים של תלמידים בשנה. סימולטור שני נבנה בימים אלה, ובמקביל אנחנו גם מקימים מרכז הדרכה לרכיבה על אופניים חשמליים עם כמות גדולה יותר של סימולטורים. מדובר באופניים חשמליים המחוברים למחשב. באמצעות משקפי מציאות מדומה, התלמיד רוכב בעיר שאנחנו בונים במיוחד. בעיר הזאת יש את הנהג הישראלי שהוא פחות מתחשב, פחות מפרגן, פותח את הדלת בלי לשים לב, ויש גם ילדים שקופצים לכביש בין מכוניות. בקיצור, יש את כל הסכנות שאנחנו מכירים ביומיום. הרוכב מתחיל לרכוב בתוך העיר וחשוף לכל הסכנות הרגילות שיכולות להתקיל אותו. בזמן שהוא רוכב, הסימולטור מעביר לו אינספור תרחישים, והוא צריך להגיע בשלום ליעדו בלי להיות מעורב בתאונה".

כמה זמן אורכת הרכיבה על הסימולטור?

"כל תלמיד זוכה לשבת על הסימולטור כחמש דקות. כשהוא רוכב, מסך שנמצא בכיתה מראה לתלמידים מה קורה באותו רגע, וכולם לומדים מהרכיבה של כל תלמיד. הרבה פעמים אנחנו שומעים בסיום הרכיבה תגובות כמו 'לא חשבתי שאהיה במצב סכנה ולא אצליח להתמודד איתו'. פתאום התלמידים מבינים שהם עלולים להיות מעורבים בתאונה. לרוב הם לא לוקחים זאת בחשבון".

מופעל במאות כיתות. סימולטור לאופניים חשמליים. צילום: יח"צ

הסימולטור, אגב, עונה לשם OLO, ויש לכך סיבה. "החוויה היא עד כדי כך ריאליסטית, שכשהרוכב פוגע ברכב הוא צועק 'הו, לא!'", מסביר פארן.

זה כל הרגש

"לצערי, אני אב שכול. איבדתי את הבן שלי, יוסי מגיד ז"ל, בתאונת אופנוע בשנת 1995, בהיותו חייל בן 20. הוא הדרייב שלי לכל מה שאני עושה", אומר אבי מגיד, הבעלים של חברת "פרש - פרויקטים לבטיחות בנהיגה", שמציעה מגוון רב של מיזמים הקשורים לתחום הבטיחות בדרכים. הרצאות של אב שכול, למשל, היא אחת הפעילויות שהחברה מציעה. "את ההרצאות האלה אני מעביר בעצמי, ולמעשה מספר את סיפור התאונה של בני בלי שהם יודעים שאני האבא", אומר מגיד. "רק לפני סוף ההרצאה אני חושף את עצמי ומספר מה עובר על משפחה שכולה. זה מאוד עובד על הרגש של הקהל".

אילו תגובות אתה מקבל בסיום ההרצאה?

"ברגע שאני חושף את עצמי, יש דממה. את יכולה לשמוע זבובים באולם".

ההרצאה של מגיד מתמקדת גם בהיסחי דעת: שימוש בטלפונים ניידים או אכילה בזמן הנהיגה. גם לנהיגה תחת השפעת אלכוהול - אחד הנושאים המדוברים כיום – הוא נותן מענה. "אנחנו עושים הרצאות על כך לחבר'ה תיכוניסטים וגם למבוגרים. ההרצאות נעשות בליווי התנסות בנהיגה על קלנועית במסלול קונוסים עם 'משקפי אלכוהול'", הוא מספר. "מדובר במשקפיים שברגע שמרכיבים אותם הם מדמים את מצב איבוד האומדנים של מי שנמצא תחת השפעת אלכוהול. בהתחלה המשתתף עובר את המסלול בלי המשקפיים ורואה שהוא מסוגל לבצע אותו. אחר כך אנחנו מרכיבים לו את המשקפיים, והוא אמור לעשות את אותו המסלול שוב. אבל אז הוא מתחיל לאבד אומדנים ופוגע בקונוסים, כשכל פגיעה בקונוס מדמה בעצם תאונה. כשהאדם מוריד את המשקפיים, הוא מבין את ההשלכות של נהיגה תחת השפעת אלכוהול. אני פוגש אנשים שהיו אצלנו בהדרכות ושומע מהם פידבקים שבזכות ההדרכה שינו התנהגות. זה הסיפוק שלי, כי בשביל זה אנחנו קיימים. אני חושב שאנשים צריכים לחוות יותר מפעם אחת בחיים פעילות כלשהי העוסקות בבטיחות בדרכים, גם כדי לרענן את הידע, וגם כדי להבין איך כל אחד מאיתנו יכול לעשות את המקסימום כדי למנוע תאונות".

"מפגש מרגש". "זה"ב מדור לדור". צילום: יח"צ

אחת הדרכים המוצעות כיום להתמודדות עם תאונות הדרכים הן הצגות המותאמות לנושא, למשל ההצגה "הכי זהיר בכפר ובעיר" של אושרה פלג־אלפסי, הבעלים של חברת "אושרה הפקות" שמציעה תכנים בתחום הבטיחות בדרכים. "זו הצגת יחיד שכתבתי, היא מאוד מושקעת עם תפאורה ומוזיקה, ומותאמת מגיל טרום חובה ועד כיתה ג'", היא מספרת. "ההצגה עוסקת בחצייה בטוחה והיסחי דעת, היא מונגשת להורים ולילדים ומתבצעת בשיתוף הקהל".

לדבריה, "כשהקהל פעיל, המסרים עוברים בצורה הרבה יותר טובה. ברגע שילדים או הורים חווים את החוויה, המסר נתפס אצלם הרבה יותר טוב. אני מרגישה שזו הצלת חיים. במהלך השנים איתרתי תוכניות חדשות כדי להנגיש לילדים ולקהילה את הנושא בדרכים יצירתיות".

לדברי פלג־אלפסי, בשנים האחרונות עלה הצורך להגיע גם לבני הגיל השלישי. "כיום זו האוכלוסייה שהכי נפגעת בתאונות דרכים בקרב הולכי רגל", היא אומרת, "לכן הפקנו את 'זה"ב מדור לדור', מופע מוזיקלי שמיועד לילדים עם הסבים והסבתות שלהם. הרעיון הוא להגיע בו־זמנית לשתי קבוצות. המופע מתקיים בבקרים בבתי הספר, והסבים והסבתות מגיעים לצפות בו עם הילדים וזה הופך למפגש מרגש. דורון אלפסי, בעלי והשותף שלי, מעביר את המופע הזה דרך שירים וקטעי קישור ומנגיש להם את המסרים בגובה העיניים".

התכנים רלוונטיים לשתי שכבות הגיל?

"לא להיות עם הטלפון הסלולרי ביד כשאנחנו עומדים לחצות את הכביש הוא נושא שרלוונטי לכולנו, גם לצעירים וגם למבוגרים. כל הנושא של הסחת דעת הוא המכה הרצינית במדינת ישראל. גם נושא חגורת הבטיחות רלוונטי לשתי שכבות האוכלוסייה. במופע יש חיבור בין שני עולמות וזה מאוד מרגש".

פעילות נוספת של פלג־אלפסי היא "מופע בהפתעה". "שחקן עושה מופע מתפרץ לכיתות", היא מספרת. "הוא מגיע מבלי שהילדים יודעים על כך קודם. חמש הדקות הראשונות הן קומיות, ואז יש שינוי בעלילה והשחקן מצליח להגיע לתלמידים דרך הרגש. לקח לי הרבה שנים לכתוב את הטקסט כדי באמת להצליח להגיע לרגש של בני הנוער שחושבים שהם יודעים הכל".


"השינוי יגיע מחינוך"

"מה שמטריף אותי זה שהשוק אפאתי לגמרי. קשה לי להסביר את זה", קובל שלומי אמון, מנהל חברת ההפקות "אמון הפקות" המספקת תכנים הקשורים לבטיחות בדרכים. "אחרי כמות כזאת של פצועים והרוגים הייתי מצפה שיקרה משהו. יש פתרונות, יש יכולת. השינוי יגיע רק דרך חינוך, אבל אותם אנשים שיושבים על הברזים מבחינת כסף ותקציבים לא עושים מספיק".

אמון הקים את "שביל הזהב", מתחם נייד שמגיע לכל רחבי הארץ ואפילו לחוף הים. "אנחנו מדמים עיר בערך בגודל של בריכה חצי אולימפית. היא כוללת מדרכות, רמזורים, תמרורים, מעברי חציה, קונוסים, צמיגים, דשא סינתטי ואפילו כיכר קטנה באמצע", הוא מתאר. "בכל פינה במתחם יש תחנה שהקהל - אם זה ילדים, נוער או מבוגרים - צריך לעבור. התחנות מותאמות לפי גילים. יש למשל תחנת אכיפה, שבה לומדים את כל החוקים כשהילדים הצעירים מתחפשים לשוטרים ואוכפים את החוקים. יש תחנה של נהיגה באמצעות מכוניות קארטינג על פדלים. כך ילדים ובני נוער חווים את נושא הנהיגה וההשתלבות בתנועה".

קהל היעד לפעילות זו, שעלותה כ־4,000־6,000 שקלים, הוא יישובים קהילתיים, מועצות אזוריות ובתי ספר. "בתי הספר לא מזמינים מספיק את הפעילות הזאת מסיבות תקציביות. צריך לשנות משהו בדיסקט", הוא אומר.

פעילות נוספת שאמון מפיק למשפחות ולמבוגרים היא "המרוץ למיליון". "זה מאוד דומה לקונספט שבטלוויזיה", הוא מתאר, "יש לנו מתחם מעוצב נייד שממנו אנחנו מזניקים ומסיימים בו את הפעילות, והכל נע סביב נושאים הקשורים לבטיחות בדרכים. ישנן שמונה תחנות, והמטרה היא שהמשתתפים יגיעו לתחנות באמצעות משימות וכתבי חידה".

אמון, אב לארבעה ילדים ובוגר תואר ראשון בחינוך, מעיד על עצמו שמאז ומתמיד הוא מחנך. "זו המהות שלי. תאונות הדרכים קורעות לי את הלב. יש לנו פה פתרון. ברגע שילד חווה חוויה חיובית, יכולת ההטמעה של החומר היא פשוט מדהימה, אבל הבעיה היא תקציבית לצערי. כשלומדים את החומרים בצורה חווייתית, המסר נקלט הרבה יותר טוב מאשר הקשבה להרצאה יבשה".