בכל פעם שקצת קשה לו והוא מרגיש שהוא נשבר, חוזר דוד מזרחי לרגעים האחרונים של אביו. כשהדמעות שלהם נמהלו אלו באלו, לחש הבן לאב, שנשם את נשימותיו האחרונות: "אני מבטיח לך אבא, שאף אדם בארץ הזו לא ייאלץ לחיות בחרדה קיומית. אני נשבע לך שאעשה כל מה שאני יכול כדי שלקשישים ולנכים תהיה רמת חיים טובה במדינה הזו, יותר ממה שאתה קיבלת".

אותה הבטחה שהעניק לאביו עמדה לנגד עיניו גם כשיזם בשבוע שעבר את מחאת האפודים הצהובים, זו שהוציאה אלפי מפגינים לרחובות הארץ ביום שישי האחרון במחאה על גל ההתייקרויות במשק. "ביום רביעי פתחתי את העיתון וקראתי את הידיעה על כך שבחודשים הקרובים תהיה עלייה במחירי החשמל, המים והלחם", הוא אומר. "גדלתי במשפחה קשת יום שבה שני ההורים שלי נכים. אני מטפל באמי שהיא במצב בריאותי לא פשוט ובעצמי לא משתכר הרבה יותר משכר המינימום. לא הבנתי איך במדינה כל כך עשירה יש כל כך הרבה אנשים עניים, והחלטתי לעשות מעשה בהשראת המהומות בפריז".

רק שבעוד שמחאת האפודים הצהובים בפריז הוציאה לרחובות עיר האורות רבבות מפגינים, בישראל ההיענות לא הייתה גדולה כפי שציפה מזרחי. "בעם ישראל העניין מבעבע, בכל פעם מסובבים עוד קצת את הסכין", הוא מנסה להסביר. "אבל לא חשבתי שבתוך יום ממשלת ישראל תגיד שהיא מעמידה ועדה בשביל למנוע מאיתנו, האלפים, לצאת להפגין. זה היה כדי לזרות חול בעיני הציבור, לעוור אותנו, וזה כל כך כואב לי. הסיבה היא שבמשך שנים מסכסכים פה בין אנשים, משסים אותנו אחד בשני, אומרים שאלו הפגנות של שמאל, של בוגדים, של עוכרי ישראל. ככה מקעקעים מחאה עוד לפני שהיא התחילה. אבל זו הפגנה של יוקר המחיה וזה נוגע בכולנו בסופו של דבר".

יתום פוליטי

הסיפור של מזרחי (30) הוא למעשה סיפורה של מדינת ישראל האחרת, זו שנמצאת הרחק מעין הציבור, זו שחיה כדי לשרוד, שנאבקת כדי להתקיים, שנאנקת תחת העול. הוא נולד בירושלים למשפחה שעלתה מכורדיסטן. שני הוריו, כאמור, נכים שנאלצו לפרנס את שלושת ילדיהם מקצבת נכות. "אני זוכר את אבא מחביא את המכתבים שהגיעו עם דרישות החוב כי הוא לא ידע מה לשלם קודם עם הקצבה הזעומה", הוא נזכר. "כילד הייתי פותח את העיתון ומסתכל על מדד העוני ומבין שההורים שלי לא מגרדים את התחתית של התחתית. אני זוכר סלי מזון שהיו שולחים אלינו הביתה. אבל מי רוצה צדקה מעמותות מזון? אנשים רוצים צדק".

"זה נוגע בכולנו". ההפגנה בשישי האחרון. צילום: גילי יערי, פלאש 90

הדרך של מזרחי אל הרחובות הייתה קצרה. "את בעיות הקשב והריכוז שלי לא אבחנו כי להורים שלי לא היה כסף לשלוח אותי לאבחון", הוא מספר. "אז עברתי שישה בתי ספר תיכוניים, ולמעשה נפלתי בין הכיסאות, ובין בית ספר אחד לשני הסתובבתי הרבה ברחובות". הוא חווה בעברו שני מעצרים משטרתיים, שניהם בשל פעולותיו בארגון הקיצוני של אוהדי בית"ר ירושלים, "לה פמיליה". בשל פעולותיו גם נתבע על ידי יו"ר בית"ר לשעבר, איציק קורנפיין, בגין דברים שאמר על משפחתו בעיצומה של סערת החתמת השחקנים הצ'צ'נים ממוצא מוסלמי בקבוצה.

אבל "לה פמיליה" הוא עבר רחוק מבחינתו. את השינוי מאוהד קיצוני לפעיל חברתי הוא חייב למפגש מקרי עם פועלים ערבים, שסיפרו לו על שגרת חייהם הקשה וגרמו לו לראות את הדברים אחרת. מזרחי הזדהה ולאט־לאט החל לשנות את דרכיו. בחמש השנים האחרונות הוא פעיל חברתי שבין היתר מעביר הרצאות לבני נוער בבתי ספר, שבהן הוא מספר את סיפורו האישי. "יש לנו נוער מצוין, אבל הפערים שאני רואה בין בני נוער הם אדירים", הוא אומר. "אני לא מבין למה ממשלת ישראל עושה איפה ואיפה בפריפריה החברתית־גיאוגרפית".

מאבקים חברתיים לא זרים לו. במרץ 2017 הוא הקים אוהל מחאה בגן הוורדים בירושלים מול הכנסת, ופתח בשביתת רעב בדרישה להשוואת קצבת הנכות לשכר המינימום. "ההורים שלי לא אשמים שנולדו נכים פיזית", כתב על שלט שהציב מול האוהל, "אך כל מי שהצביע נגד העלאת קצבת הנכות הוא נכה רגשית". וכשזה לא עזר, הוא הוביל את הנכים לחסימות כבישים ולאירועי מחאה המוניים.

קשה לומר שהשינוי הגדול התרחש, אבל אין ספק שבזכותו עלה הנושא למודעות. "האם אפשר להתקיים מ־2,300 שקלים?" הוא שואל. "16 שנה לא העלו להם את הקצבאות כי הם אנשים שקופים. אבל לאמא שלי יש שם, יש לה זהות, יש לה נשמה. כל נכה במדינת ישראל הוא בן אדם. צריך לעודד אותם לצאת לשוק העבודה, לשנות את כל המערך הזה".

גם ב־2017 נשמעו קריאות כאילו מדובר בהפגנות של אנשי שמאל. את מזרחי זה מעציב. "אני גדלתי על תנועת הליכוד, הייתי ליכודניק אמיתי בעברי", הוא אומר. "הם יכולים להגיד מה שהם רוצים ואני עדיין זוכר את חמש המ"מים של ז'בוטינסקי, חמשת הצרכים שהמדינה צריכה לספק לאזרחים שלה: מזון, מרפא, מעון, מלבוש ומורה. בשנים האחרונות ראיתי שבסופו של דבר הליכוד שגדלנו עליו פוגע בשכבות המוחלשות, במעמד הביניים, בפריפריה. הליכוד שכח למה הוא קם והוא כבר לא מייצג את מה שהיה בעבר. הבנתי שאני יתום פוליטי, ואם אני רואה את יאיר לפיד מצטלם על רקע הווילה ואומר שהוא רוצה לפעול להורדת יוקר המחיה עם הטלפון ביד, זה לא ראוי".

"אני בחור צעיר מדי, אין לי פריבילגיה להתייאש". מזרחי. צילום: ניר קידר

שיחתנו נערכת בזמן שמזרחי ובת זוגו, חוקרת החברה, העיתונאית העצמאית והאקטיביסטית דניאל בורנשטיין, עושים את דרכם לבית ספר בחולון, שם הוא מעביר הרצאה נוספת לבני נוער. את שיחתנו קוטעים תדיר קולות של שיחה ממתינה, ומזרחי מתנצל ומסביר שבמהלך הימים האחרונים הוא מוצף בשיחות טלפון מאנשים שמבקשים לחזק את ידיו ומכאלה שרוצים לספר לו את סיפורם. "היו שאמרו שלא יכלו להגיע להפגנה כי קשה להם לצאת מהבית. הם אמרו לי, 'בבקשה אל תישבר, דוד, אתה הקול שלנו'", הוא אומר וקולו נחנק. "בשביל מה יש לנו נבחרי ציבור אם לא כדי להיטיב עם הציבור? נתניהו אומר שמדינת ישראל בצמיחה, אבל הפערים הכלכלים רק הולכים וגדלים. אני, דוד מזרחי, בן להורים עניים, אומר: 'היזהרו מבני עניים', כי האש שבוערת בי עכשיו היא לא צמא ללחם ולמים. הרעב שלי הוא לצדק חברתי ולשינוי".

הרעב הזה שלו הפחיד את פרנסי המדינה, שדואגים כנראה רק לפרנסתם. כך נשלחו להפגנת המחאה המרכזית בצומת עזריאלי כוחות משטרה גדולים, שלדבריו, "פעלו באלימות ברוטלית".

"על מה? על זה שבאתי עם אפוד צהוב הייתי צריך לבלות 20 שעות במעצר? זו בושה וחרפה", הוא זועם. "עמדתי עם כולם על המדרכה, כשבא השוטר וצעק שההפגנה לא חוקית. איך זה לא חוקי? תוך שנייה חמישה אנשים קפצו עלי ותפסו אותי. אמרתי להם, 'אני לא מתנגד. על מה אתם עוצרים אותי?'. הם לא ענו. לקחו אותי למעצר כאחרון העבריינים במדינת ישראל רק כדי לגרום לי לשתוק. עוד תשעה עצורים היו שם, כולם חבר'ה צעירים. ואת יודעת מה המכנה המשותף שלנו? שלכולנו אכפת".

חלומות מתגשמים

מזרחי אומר את הדבר שלרבים לא נעים להודות בו. "קשה לי", הוא מזדעק. "אני לא מתבייש להגיד. כמה אפשר לעבוד, בלילה וביום? איך אפשר לחיות משכר מינימום ולהתקיים בכבוד? ההוצאות גם ככה גדולות, ועכשיו רוצים להעלות לנו מחירים של מוצרי בסיס. לוקחים לנו את האוויר לנשימה. למה המדינה הזו קמה אם אין פה ערבות הדדית וסולידריות".

מזרחי אינו היחיד במשפחתו שנאבק כדי לשנות. אחותו הקטנה היא עובדת סוציאלית שמשלבת בעלי מוגבלויות בחברה הישראלית, והגדולה היא אשת חינוך במגזר החרדי ומשלבת נשים חרדיות בשוק התעסוקה. "גדלנו עם הורים עניים בחומר, אבל הייתה הרבה אהבה בבית", הוא מספר, "וזה מה שחשוב. אבל כואב לי. כואב לי עד היום שהייתי ילד ולא קיבלתי חוגים ושבגיל 30 אני מתחיל לימודים כשכולם כבר סיימו. אבל אני לא ויתרתי. אני רוצה להרגיש שווה כמו כולם. כשהייתי ילד והיו שואלים אותי במה אבא שלך עובד, הייתי מתבייש שההורים שלי נכים ולא עובדים. היום, שתתבייש מדינת ישראל שהיא שולחת את הנכים והקשישים לקבץ נדבות כדי להתפרנס. אנחנו דור של אקטיביסטים, את ההורים שלנו רימו. הם לא ידעו את הזכויות שלהם. אבל עכשיו אני מבקש מאנשים שאת הבושה ישאירו בבית, איתה אי אפשר ללכת למכולת. אני קורא לאנשים: בואו איתי למאבק הזה, שהוא לא שלי, הוא שלכם. הוא של כולם ביחד".

צילום: גילי יערי, פלאש 90

כשאני שואלת אותו אם הוא לא חושב להיכנס לפוליטיקה כדי להשפיע מבפנים, הוא עונה: "אני כרגע מתעסק במחאה אזרחית עממית רחבה. אם ביום מן הימים ארגיש שהפוליטיקה היא המקום שבו אוכל לתרום בו הכי הרבה - אהיה שם. אבא שלי גרם לי להבין שכל מה שאני רוצה לעשות בחיים, עד יומי האחרון, זה לעזור למשפחות מוחלשות. אין אדם שלא מגיע לו לחיות בכבוד, אבל כשאני רואה אנשים בגוף רקוב באספלט רותח נאבקים על המינימום שמגיע להם, אני מבין שמשהו רע קורה, והוא יכול להיפסק אם אנשים יצאו לרחובות במסות. יש לנו כוח, וכשהאזרחים מביעים את עצמם, הדברים זזים וקורים".

בינתיים הוא ממשיך הלאה, מחשב את המטרות הבאות של המחאה. הצעדים הבאים של המחאה לדבריו יהיו בין היתר הורדת השאלטר עשר דקות בשבוע, הפגנות מול בתיהם של מנכ"לי החברות הגדולות במשק, אלו שהודיעו על העלאות המחירים ויציאה נוספת לרחובות בקרוב. "המאבק הוא של כולנו, על איך ייראה העתיד שלנו", הוא אומר. "אם נשב בבית ונתלונן כמו מסכנים, לא יהיה מעמד ביניים, ואת זה אני רוצה למנוע. אני בחור צעיר מדי, אין לי פריבילגיה להתייאש. אני רוצה לגדל ילדים, שתהיה לי משפחה ענפה ולדאוג לדור העתיד ולדור העבר. אם כצעירים לא נדאג לקשישים, מי ידאג לנו? אני רוצה לדעת שניסיתי ועשיתי כל מה שיכולתי, והפכתי כל אבן וקיימתי את הצוואה שהבטחתי לאבא שלי".

את בת זוגו הכיר מזרחי בהפגנה, כמובן. "הגעתי לנאום כמוביל מאבק הנכים בהפגנה נגד השחיתות בהבימה לפני כשנה והיא הייתה שם, התרגשה ממה שאמרתי ושלחה לי הודעה בפייסבוק", הוא מגלה. "ארבעה חודשים חיזרתי אחריה, והיא רצתה לראות שזה רציני. בכל זאת, בחור שמשקיע כל כך הרבה למען החברה זה לא פשוט. היא העוגן שלי, הלב שלי, יד ימיני והשותפה שלי לדרך אל עבר תיקון של המדינה, ואנחנו לא מפחדים. כשראיתי אותה השבוע מחוץ לבית המעצר, כשהיא באה לשחרר אותי, הבנתי שזו אשתי לעתיד. אני צריך להמשיך להתחזק מבחינה כלכלית והמשיך את הדרך החיובית של השנים האחרונות".

חלק מהדרך שלו היא להתחיל תואר ראשון במדעי המדינה וחינוך. "העברתי הרצאה לחברת אורבוטק, ואחריה הם שאלו אותי: איך אפשר לעזור לך? אמרתי 'תעזרו לי בלימודים'", הוא מספר. "אני כבר שלוש שנים רוצה ללמוד אבל לא היה לי איך לממן את זה. אחרי שבועיים המנכ"ל התקשר ואמר לי: 'אני רוצה לממן לך לימודים'. חשבתי לשנה, אבל במייל שהם שלחו אלי הם הציעו לממן לי מלגת לימודים מלאה. והנה אני, בגיל 30 מגשים את החלום של אבא שלי זכרונו לברכה שתמיד אמר לי 'תלמד, ולא הקשבתי לו, כי כשהייתי נער לא הייתה לי פניות לזה. אני עם דמעות עכשיו. קרה לי נס ואני רוצה שהוא יקרה לכולם".