פעמיים תקף הסרטן את גופה של איילת משולם (42) מתל אביב. הראשונה בשנת 2009, והשנייה לפני שנתיים וחצי, בדמות סרטן שד גרורתי מפושט בכל עצמות הגוף בדרגה 4. המחלה והטיפולים מונעים ממנה לעבוד, החסכונות מעבודתה כמאפרת וכציירת עצמאית אזלו, והמשפחה כבר לא יכולה לתמוך בה כלכלית. בשלב זה פנתה אל עמותות שונות לעזרה והבינה שאין להן מענה עבורה. יתרה מזאת, באחת מהן אפילו קיבלה את התשובה: "נראה לך שיבחרו לתת דווקא לך כסף? את רווקה, בלי ילדים, אין לך סיכוי".

"מה שנותר לי זה לפנות לחברים לעזרה", אומרת משולם, ולא רק לחברים. כדי להצליח לממן טיפולים שיעזרו לה, היא יצאה לדרך עם פרויקט מימון המונים באתר mimoona, הנושא את השם "מתגייסים למען איילת", שבמסגרתו היא מציעה מיצירותיה לתומכים. "בהתחלה, כשחברה הציעה להיעזר במימון המונים, התגובה הראשונה שלי הייתה בושה גדולה. מה יגידו? כולם יחשבו עלי שאני מסכנה. 'זה לחשוף את הסיפור שלך לעולם או למות. תבחרי', ענתה לי. המשפט הזה הדהד בי במשך כמה ימים, ואז קלטתי מה השיעור של הסרטן בסיבוב הזה".

סיפורה של משולם מצטרף אל עוד ועוד קריאות בפלטפורמות למימון המונים סביב נושא אחד: בריאות. ב־mimoona, למשל, לצד "אופנה", "אמנות" ו"מוזיקה", אפשר למצוא יותר ויותר יוזמות להצלת חיים, וב־giveback כבר נולדו בצלן של קטגוריות כמו "קהילה", "בעלי חיים" ו"עמותות וארגונים" תת־קטגוריות כמו "הקמת משפחה" ו"הצלת חיים". בקשה לסיוע המונים לכיסוי חובות בעקבות מחלה, קריאה להצלת חולה בת 20 שלקתה בסרטן נדיר וסיוע לזוג שחולם על תינוק ולא נותרה לו ברירה מלבד פונדקאות, הן מקצת הדוגמאות לקמפיינים השונים.

איילת משולם. צילום: אלבום פרטיאיילת משולם. צילום: אלבום פרטי

מאחורי השם "המסע של אלון - מצילים את אלון וינרב" ב־mimoona עומד סיפורו של תינוק שנולד לזוג הורים שמחים ולאחותו בת ה־5.5, לפני קצת יותר משנה. הצרות הגיעו מהר. שני ניתוחים דחופים להצלת ראייתו ומרוץ בדיקות ואבחונים הובילו לאבחנה שאלון הקטן נושא מחלה גנטית קשה ונדירה מאוד. תסמונת GFER ידועה בעולם בקרב תשעה ילדים בלבד.

הוריו, מידן, אלגוריתמאי במקצועו, וחופית, מנהלת תחום מדיניות וקשרי חוץ במשרד השיכון, עזבו לפני עשרה חודשים את מקומות עבודתם והתמסרו להצלת בנם. בכל בוקר מידן מגיע לעבוד בהתנדבות במעבדה של פרופ' מיגל וייל ולמעבדה לפיתוח תרופות על שם בלווטניק באוניברסיטת תל אביב, שם הוא נעזר בידע וביכולות המחקריות והטכנולוגיות שלו כדי לסייע להם ולחולים נוספים במחלות גנטיות אחרות.

כשהוא לא שם, הוא פועל עם מוסדות מחקר נוספים בארץ ובעולם שמקדמים מול הזוג עוד שורה של ניסויים. כל זה עולה המון כסף. "היה לנו ברור שאנחנו זקוקים לסכומים גדולים מאוד, ושייקח זמן לפנות לקרנות. הצעד הראשון היה לפנות לציבור הרחב ולספר את הסיפור שלנו", אומרת חופית. "אני לא טיפוס פומבי, שכותב על ילדיו ועל חוויות מהבית. פה היה לי ברור שאני נחשפת, ואין מה לעשות.

כחלק מניסיון להגן על עצמנו הקמנו עמותה והפרדנו: הכסף שנגייס הוא לפיתוח תרופה ומימון טיפול. מבחינתי, לפנות לציבור זה צעד מאוד משמעותי ומה שגילינו בדרך באופן עוצמתי, זה שלאנשים באמת אכפת. מספר הפניות שאנחנו מקבלים, התרומות, החיבורים והרעיונות, השיחות מבעלי עסקים שמתגייסים ונותני התשורות מפתיע בכל יום ויום. יש לנו קהילה במעגלים הולכים ומתרחבים של אנשים פעילים שאכפת להם. זו העוצמה והחיבוק שאנחנו מקבלים".

ומעבר לחיבוק, יש את הנסיבות שהביאו לחיבוק. "ברור שאנחנו עושים את זה כי אין מענה מערכתי", ממשיכה חופית. "את מגלה שאת לבד, שאף אחד לא לוקח אחריות על המחלה או חוקר אותה ולמערכת אין מוטיבציה למצוא מענה. מצד שני, אנחנו מקבלים המון אהבה, ורואים איך מוסדות, חוקרים ואנשים פרטיים מוכנים להתגייס ולעזור לנו.

איך עומדים בזה? בכל פעם שמגיעות הצרות, אני מפשילה שרוולים ונותנת פייט. אני אתן הכל כדי לעזור לילד שלי להתפתח ולהיות כמו כולם. זו המלחמה שלי, למרות התנודות בין תסכול לפחד. אני יכולה לכעוס ולשאול למה המדינה לא לוקחת אחריות, למה זה קרה לי, אבל זה לא מקדם אותי לשום מקום. בשורה התחתונה, כן, דברים צריכים להיפתר ברמה המערכתית. העניין הוא שכל אחד נלחם על החיים של הילד שלו ולא מעניין אותו להפוך את המדינה, כי כולם שקועים עד צוואר בדבר אחד".

לאחר שאביה עבר שבעה אירועים מוחיים, החליטה שיר קיטאי (21), בתו הבכורה, לעזור למשפחתה. כיום האב שלמה בן ה־51, שעבד בעבר כנהג אוטובוס, מרותק לכיסא גלגלים והזיכרון הקוגניטיבי שלו נהרס. לכך הצטרפו גידולים בריאות, גידול בראש שהביא לאובדן הראייה והידרדרות הכליות.

בעקבות האשפוזים הממושכים, הפחדים והחששות, משפחתו נקלעה לחובות כבדים ושיר פנתה לגיוס המונים ב־giveback, שנושא את השם "צבירת חובות עקב מחלות", במטרה לסייע למשפחה לשלם חובות ולרכוש תרופות. "נתתי את מענק השחרור שלי ואת החסכונות שההורים חסכו עבורי מיום שנולדתי, אבל זה כמו טיפה בים", היא אומרת. "אנחנו לא אוהבים פרסום ובטח שלא יראו את הפנים שלנו. התלבטתי המון, אבל מה שקורה מסביב הביא אותי להבנה שאין ברירה".

ד"ר עדו ליברמן. צילום: יח"צ האקדמית גלילד"ר עדו ליברמן. צילום: יח"צ האקדמית גליל

מיזם מעניין נוסף מנהיג צחי גרין (35), נשוי ואב לארבעה המתגורר במודיעין ועוסק בחינוך ובהדרכת הורים, שהוא הרוח החיה מאחורי הקמפיין לגיוס המונים לרכישת דפיברילטור, שאותו הוא מתכנן להציב בחניית ביתו, באופן שיהיה נגיש לציבור. זהו הקמפיין הרביעי שהוא מארגן. "הסיפור הזה לא נותן לי מנוח", הוא אומר.

"חבר קרוב מאוד יצא בשבוע שעבר לרחוב והתמוטט. מבהיל. תודה לאל, ועם הרבה מזל, קפצו עליו ומיד הגיע מישהו עם דפיברילטור, נתן לו מענה עם המכשיר והחזיר אותו בריא ושלם לעולם הזה. הוא אומנם בתהליך, ועדיין לא יצא מזה, אבל יש אופטימיות. הבנתי שעם סיפור כזה מול העיניים צריך לעשות מעשה. סיפור הקמפיין הזה, בעיני, הוא לא נושא הכסף. הסיפור של גיוס המונים הוא שותפות של קהילה סביב מטרה, והרעיון הוא בעיקר להעלות את המודעות לסיפור. אחת התשורות בקמפיין הוא קורס החייאה. ככל שתהיה יותר מודעות ונדע לתפעל את המכשירים האלה, נציל יותר חיים. בחרתי ב־giveback כי זה אתר עם אופי חברתי, בשונה מאחרים, שחלקם עוסקים ביצירות חדשות".

חוויה של שותפות

לתופעה המתרחבת יש היבטים חברתיים, שהם תולדה של העת הזאת, שבה לצד ההתפתחות הטכנולוגית המואצת מורגשת כמיהה חזקה להיות חלק מקהילה, וירטואלית או אמיתית. לדבריו של ד"ר עדו ליברמן, מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באקדמית גליל מערבי, פריחת הקמפיינים למימון המונים הכוללים בקשות סיוע לילדים חולים, למימון תרופות ולטיפולים מחוץ לסל הבריאות - יושבת על סיפור ישן נושן שחובר לטכנולוגיה.

"מחקרים רבים מלמדים שאלטרואיזם חברתי הוא טבעי ומושרש באנושות באופן עמוק ורק משנה את פניו בזמנים ובתקופות שונות", הוא אומר. "העובדה שאנשים רוצים לעזור היא מצב אנושי בסיסי שמגיע לידי ביטוי במקרים שבהם המדינה מסירה אחריות. השינויים הטכנולוגיים והחברתיים ב־15 השנים האחרונות יצרו שתי תופעות שונות שקידמו יחד את הבשלת התנאים לשגשוג של תופעת מימון המונים לצורכי רווחה ובריאות.

עם התפתחות הרשתות החברתיות, נוצר הצורך לעשות 'אחצון' - אאוטינג לפעולות שלנו. אנחנו יוצאים למסעדה ומעלים תמונה לאינסטגרם ולפייסבוק או טסים לחופשה בחו"ל ומפרסמים על זה פוסט ושולחים תמונות בוואטסאפ למכרים. חוויות שבעבר היו עוברות עלינו באופן אישי או עם אלו הסמוכים אלינו, משותפות היום עם כלל חברינו".

בד בבד, ממשיך ומסביר ליברמן, בגלל תהליכים שונים שעברו על התקשורת העולמית והישראלית, המדיום התקשורתי החל לראות את האדם הבודד כמוקד ההתרחשות ולפיכך מתעניין בסיפורים של אנשים פרטיים ומעניק פחות במה לסיפור המערכתי ולזווית ממעוף הציפור. "שתי תופעות אלו הן הקרקע שעליהן התפתחה תופעת מימון ההמונים בנושאי רווחה ובריאות", הוא אומר.

"יותר קשה לנו לתרום לאגודה שנחווית אצלנו כגוף חסר פנים ומנוכר ולסמוך עליה שהיא 'תעשה עם התרומה דברים טובים'. אנחנו מתרגלים לחשוב על מקרים פרטיים ופועלים ליצור קשר אליהם. ההתקשרות הפרטית מצטרפת לכך שהתרומה המשותפת לכולם יוצרת חוויה של שותפות ועזרה המונית, המאדירה את התרומה ואת האושר האלטרואיסטי. ואחרי שאמרנו את כל זה אולי כדאי לשאול - האם אנחנו תורמים בשביל האחר או בשביל האושר האישי שלנו?".

גמ"ח, גרסת המאה ה־21

אם נבחן את המגמה בהקשר לעולמות הרוח ולממד הדתי, אולי נוכל לראות בה גלגול חדשני של עולם הצדקה היהודי. "על שלושה דברים העולם עומד, ואחד מהם הוא גמילות חסדים", אומר הרב שמעון אמור, רבה של המכללה האקדמית לחינוך חמדת הדרום, הסמוכה לנתיבות. "היום, בעולם המודרני, נראה שתופעת גיוס ההמונים עומדת בדרגת הצדקה הגבוהה ביותר.

שהרי אין אנו יודעים מי הנותן ואין אנו יודעים באופן מדויק מי המקבל, כי מטרת הצדקה היא לעזור בסופו של דבר לאדם הבודד והפרטי, גם אם הוא משויך לגוף מסוים. כעת יש לשאול למה צריך גיוס המונים במדינה שאמורה לתת מענה להרבה צרכים של הפרט? אך כיוון שהרגולציה מעמידה בפני היוזם קריטריונים ואמות מידה לכל פעולה, הרי שאנו בעצם מגיעים למצב שהרבה מהצרכים של הפרט לא נענים, לא בהיקפם ולא ברמתם".

על אף הכוונות הטובות והרצון של הכלל להתגייס ולעזור, יש מי שמתנגדים ורואים בכך טעם לפגם. ח"כ אילן גילאון, יו"ר סיעת מרצ בכנסת, יו"ר השדולה לשוויון בבריאות והשדולה למען אנשים עם מוגבלויות, מתקשה להתפעל. "ההדסטארטים האלה, ובכלל כל הנושא הזה של מימון המונים, זה אולי מייצר אצלנו איזו תחושה של 'איזה יופי, כל עם ישראל עם אחד' וכולם עוזרים אחד לשני, אבל בתפיסה שלי, זה מעיד דווקא על תהליך רחב ומדאיג - ההתנתקות של המדינה מאחריותה לאזרחיה", הוא אומר.

"אם בעבר למדינה הייתה אחריות, היום האזרח המודאג שמצוי במצוקה פונה פעמים רבות לאפשרות של מימון המונים, הוא פונה לחמלה. חלקם אפילו לא חושבים שהבעיה היא בכך שהמדינה הולכת ומסירה מעצמה יותר ויותר אחריות, ובעצם מתרחקת מהרעיון הציוני של סולידריות וחברת מופת. הסולידריות שלנו כמדינה נמצאת בירידה מתמדת, ומשם נובעת הפנייה למימון ההמונים, שאני לגמרי יכול להבין את מי שנאלץ ללכת לשם.

במצב הנוכחי, אין לו הרבה ברירות. ודרך אגב, גם מימון המונים הוא לא נחלתם של כלל האנשים באוכלוסייה. מה עם אלו שאין להם נגישות לטכנולוגיה או את הידע הנדרש לקדם הדסטארט? אלו לא יוכלו לגייס תרומות כמו אחרים עם ידע ונגישות. בכלל, הזכות לקבל טיפול רפואי או תרופה מצילת חיים בשום אופן לא צריכה להיות בגדר 'תרומה' ובטח ובטח שלא חמלה. בתפיסה שלי, מחובתה של מדינה לספק זאת לאזרחיה באופן שוויוני והגון, אחרת בשביל מה היא שם?".