הסיפור הכואב של מרים פרץ ורונה רמון, שתי נשים שאיבדו כמה מהאנשים היקרים להם מכל, טלטל את מדינת ישראל. מרים שכלה שניים מבניה ובעלה נפטר ממחלה קשה, ואילו רונה התמודדה עם מותם בטרם עת בתאונות קשות של בעלה אילן ובנה אסף. הבוקר (שישי) סיפרה פרץ לניסים משעל ב-103FM על ההיכרות והחברות בין השתיים, על השיחות ביניהן ועל ההתמודדות היום-יומית עם הכאב הלא נגמר.



"בפגישות ובשיחה עם רונה, תמיד מצאנו שפה משותפת", אמרה פרץ. "אפילו יכלנו לצחוק באירוניה על המוות, משפטים ציניים שהרשנו לעצמנו כי לצערי חווינו חוויה משותפת".



"רונה לא שאלה למה, לא חיפשה תשובות. היא כיוונה את עצמה להבין מה היא יכולה לעשות בעקבות מה שקרה. לאן היא יכולה להוביל את ההתמודדות עם האובדן? היא הובילה את זה לעשייה. למשל, כל הנושא של דיבור על החלל במערכת החינוך נזקף לרונה רמון ולא לאף אחד אחר".

"הכאב מכרסם בגוף כמו תולעת, גם אם מבחוץ נראה שהכל טוב". מרים פרץ. צילום: פלאש 90
 

"היא הפכה את האובדן לנתינה", המשיכה פרץ לספר. "נסענו פעם לאודסה, ללוות ילדים יתומים לכיתה א'.היית צריך לראות את רונה רמון בבית היתומים, הילדים רצו סביבה, חיבקו אותה כולם. כולה הייתה אהבה".

"פעם היא אמרה לי, כשאילן נפל, שהיא הפכה את האימהות למהות. היא התקשרה אליי כדי לומר לי שיצא סינגל חדש של הילד שלה. באיזו גאווה. אני חושבת שהמשפט שהכי ייחרט לי הוא משפט אחד שהיא סיפרה שאמר לה בנה אסף: "תודה אמא, שחונכנו לשאוף להגשמת חלומותינו וכל אחד יכול למצוא את ייעודו". היא אמרה, אני רוצה להגשים חלומות, להגיע לפריפריה, לאפשר לאנשים להגשים את החלומות שלהם. זו הייתה רונה, שכולה טוב, כולה מעשים טובים, כולה חיים. רונה היא רונה של חיים, היא דבקה בחיים".

"הייתה לה הרצאה בשם "כעוף החול", הרצאה שנתנה בהמון מקומות. כשהסתיימה ההרצאה, היא נתנה לי את הספר שלה עם הקדשה מאוד מיוחדת ודיברנו על עד כמה אנחנו יכולים לדבר עליהם. נזכרתי בשיר שהיא שלחה לאילן, "עד כלות ימיי". רונה, עד יומה האחרון, לקחה את המורשת של אילן ושל אסף ולא ויתרה עליה. זה מה שנגזר עלינו. רונה בחרה לקחת, להעצים, להעיר את העולם ביופי הזה שהשאירו אילן ואסף".
 
 
 
"אני אדם מאמין, איש באמונתו יחיה", אמרה פרץ. "אני מאמינה שהיא נפגשה עם אהוביה למעלה. תמיד דמיינתי את רגע הפגישה, לפחות שלי עם ילדיי. אני מאמינה שאם הייתי פוגשת אותם, את הילדים שלי, הייתי מחכה לשמוע רק מילה אחת בזמן שהם רצים אליי, שיצעקו "אמא, אמא" אני חושבת שרונה זוכה שם לחיבוק גדול, אבל גם זוכה לשאלה קשה: למה מיהרת לבוא? למה מיהרת לבוא לפה?", אמרה פרץ וקולה נשבר.

"אני חושבת שהיה לה עוד הרבה מה לתת לעולם. איזה כאב. אנשים לא מבינים שאובדן פוגע בגוף, פוגע כמו איזה תולעת, גם אם נראה בחוץ שהכל טוב. זה משהו שמכרסם בך. ראינו את רונה ממשיכה בחיים, מתלבשת ויוצאת, אבל אף אחד לא יודע שבפנים, עמוק בפנים, מכרסמת תולעת הכאב ולוקחת איתה כל חלקה. אז אני בטוחה בפגישה הזו שם בשמיים. רונה הייתה מחוברת לשמיים, אבל מאוד נטועה לקרקע בעשייה שלה. היא הייתה אשת יצירה ויזמית. בשמיים בטוח מחבקים אותה ואוהבים אותה, רק מצטערים שהיא מיהרה להגיע".