"אות קין זה כלום": אסירה לשעבר מתארת בספרה את הכלא, והנשים שפגשה בו

"את הדקות האחרונות לפני הכניסה למעצר אנחנו מנצלים לעישון סיגריה על ספסל ברזל חלוד. תחושה של עמימות נפלטת מכל נשיפה - מי יודע מה יהיה איתנו אחר כך. מעכנו את בדלי הסיגריות ואני צלצלתי בפעמון. קול צווחני נשמע מהצד השני: "כן, מי זה?" הצגנו את עצמנו, ושתי דלתות ענק מברזל נפתחו בקול צורם. צעדנו פנימה והתבוננו, מנסים לקלוט את הסביבה החדשה. 'בום' עוצמתי מסמן על סגירת הדלתות מאחור". (מתוך הספר "המספר הזוכה: 9016799", וכך גם שאר הקטעים המובאים כאן)

לכל מי שיש לו ספק – להיות אסירה בכלא זאת חוויה איומה ונוראה. וזה בדיוק מה שזיוה יצחק מנסה להעביר ביומן הכלא שכתבה, ששמו הוא למעשה מספר האסיר שלה. יצחק מגוללת סיפור של אישה שחייתה חיים שמכונים "נורמטיביים": היא הייתה אשת קריירה שניהלה עסק, אמא וסבתא, אשר מצאה את עצמה בגיל 56 מאחורי סורג ובריח.

"הלילה יורד, ויחד איתו הסבל גם. במקום הזה אני מרגישה ענייה בנפש, בזמן, באוכל, בכסף, בבגדים... פשוט ענייה בכל דבר. אלוהים, תפילת האסיר צריכה להיות התפילה הראשונה שאתה שומע ומקבל, לפני כל התפילות, כי כאן אין זכויות. הכל עומד נגדך ולרעתך".

כיום היא בת 59, אמא לשניים וסבתא לנכדה בת 4. היא עסקה בניהול כספים וחשבונות ובמשך שנים שימשה כמנהלת אשראי לקוחות בחברה מסחרית בינלאומית גדולה, עד שעברה לתחום הבנייה. הצרות החלו כשנכנסה כשותפה בחברה עם מי שהיה בן זוגה אז. ב־2007 החלה התקופה הקשה בחייה של יצחק, כשהחברה נקלעה לקשיים כלכליים. בשיאה של התקופה, ב־2014, היא והשותף הורשעו בעבירות על חוק המע"מ ונידונו לשמונה חודשי מאסר כל אחד. ערעורם לבית המשפט העליון נדחה ונקבע כי ב־19 ביולי 2015, עליהם להתייצב לריצוי עונשם בבית המעצר "קישון".

"לא חששתי מהמאסר כי לא ידעתי לאן אני הולכת. חוסר הוודאות היה מוחלט", היא משחזרת.

למחרת הועברה יצחק לנווה תרצה והוכנסה לתא עם חמש נשים נוספות. "הייתה שם ילדונת בת 19, שהספיקה בגיל צעיר כל כך לחוות כל כך הרבה זוועות", היא נזכרת. "הייתה אישה מבוגרת שדקרה את בעלה ועובדת זרה מטיבט, שהבן של הקשישה שהיא טיפלה בה אנס אותה ולאחר מכן הפיל עליה תיק שהיא גנבה".

"בחרתי בחיים"

"חברות אין בכלא", קובעת יצחק נחרצות. "יש הרבה מאוד שקרים, המון אינטרסים. אסירות ותיקות לא אוהבות את מי שמגיעות לתקופת מאסר קצרה. אם הן רואות שקשה לך, הן אומרות 'מה את בוכה? באת לפה לקפה ועוגה'. השתדלתי לשמור על אנושיות. לא צעקתי, לא רבתי. התחברתי עם אישה מהמגזר הדתי, שיכולתי לשבת ולדבר איתה. ברור שיש לך קשרים, אבל חברות אין באמת. את לא יודעת מאיפה תבוא לך המכה. יכולים להעליל עלייך משהו ואת אוכלת אותה ולא יודעת מי זה. הכל נורא מסוכן שם".