לוי היה ממונה על התיאום והקישור בין התנועה הקיבוצית לבין צה"ל בכל נושא ההלנה והטיפול בחיילים הבודדים, הפנייתם למשפחות מאמצות בקיבוצים, מעקב אחר היקלטותם ומתן מענה לכל בקשה ומצוקה.
"בפעם הראשונה בחיים התחלתי לעבוד במשהו שלא היה לי מושג מהו. זה לא היה פשוט, כי צביקה כבר היה מרותק לכיסא גלגלים והיה יכול לדבר מעט. לא הייתה בינינו כמעט חפיפה, הלימוד שלי נסמך הרבה על אינטואיציה, על דברים שהוא הצליח להגיד בשבועות הראשונים והרבה על מעגל החברים שלו, שהתרחב עם הזמן. בשבילי זה היה שוס גדול, כי אני רגילה להיות מומחית בכל דבר שאני מתחילה, ופתאום הגעתי למקום שאני לא מכירה. אני יודעת לאמץ חיילים כי הרבה שנים אני ובעלי אימצנו חיילים בודדים, אבל את ההתנהלות מול הצבא, הקיבוצים וגרעיני צבר, הייתי צריכה ללמוד מהר בלי שיש ממש ממי ללמוד, תוך כדי תנועה. כדי להתחיל לקשור את האנשים אלי הייתי צריכה הרבה אורך רוח. זה לא קורה ביום אחד. אחרי פרק זמן, כשכקצת הכירו אותי, חברים של צביקה הושיטו יד ועזרו בדברים שאי אפשר לתאר. זה מרגש, התחושה של הרוח שלו מלווה אותי בעשייה בכל יום. זו לא מליצה, אלא מציאות. אנשים רוצים לעזור, וצריך לאפשר להם לעזור לך".
בתחילה לקחה אייזנר הכל על עצמה, אך בהמשך למדה לשחרר ואפשרה לאנשים סביבה לעזור לה. "היום אני יודעת יותר להפעיל אנשים, הרשת שלי נטווית לאט־לאט", היא אומרת. "אני פוגשת את ישראל היפה, החיים שלי הפכו למה שאנשים עושים בשעות הפנאי שלהם. אני זו העבודה שלי, בשביל זה אני קמה בבוקר, כדי לעשות מעשים טובים. זכיתי".
התפקיד אומנם מזמן לאייזנר, כפי שהיא אומרת, מפגשים עם אנשים רבים שרק רוצים לעזור, ומאפשר לה לעשות דברים טובים, אך הוא טומן בחובו גם קשיים לא מעטים. אחד מהם הוא נושא ההתאבדויות בקרב החיילים הבודדים. "חודש וחצי אחרי שהתחלתי את התפקיד, התאבד חייל שגר באחד הקיבוצים בדרום ביום השחרור שלו", היא מספרת. "האירוע הזה השאיר אותי מטולטלת. בכלל לא חשבתי על זה, חשבתי שחיילים יכולים למות במהלך השירות באירוע מבצעי, בתאונת דרכים. הנושא של התאבדויות לא היה במודעות שלי וטלטל אותי. בלוויה שלו לא הפסקתי לבכות והבנתי איזה הפסד עצום זה. הוא היה עטוף, אבל ה'לבדיות' הזאת - ביום השחרור הוא לא עמד בזה. זה הביא אותי להבנה שבמהלך השירות הם עטופים ומחוזקים, אבל אנחנו מחויבים להם גם ביום שאחרי. שם פעורה תהום ענקית. צריך לפרוש להם רשת ביטחון".
"זה לא רק מתן בית חם ודואג במהלך השירות הצבאי, אלא גם עוגן להמשך החיים. התקופה שאחרי הצבא עבור חיילים בודדים היא מבלבלת ומפתיעה, כי פתאום הם באמת לבד. בשונה מבצבא, שיש בו מעטפת רחבה ותומכת, אם זה שירותים שהצבא נותן להם ואם זה בקיבוץ, ביום שהם משתחררים הם לבד מול מציאות שהיא קשה לכל אחד, מתמודדים עם הקושי של להיות צעיר במדינה, להחזיק את הראש מעל המים. החיילים הבודדים מאוד לבד בזמן הזה. יש לנו פרויקט של חיילים בודדים שנשארים בקיבוצים או מגיעים לעשות תקופה של עבודה והכנה לפרק הבא באזרחות. הם לא ישר יודעים מה הם רוצים לעשות, הרוב מתבלבלים, ולחיילים הבודדים אין בית לחזור אליו. זו תקופה סופר־חשובה ולשמחתי גם הצבא מבין את זה, והתחיל לסייע בשכר דירה".
"אנחנו משפחה אינטנסיבית. כולנו עובדים בטורבו. כולם היו בטוחים שזה תפקיד חיי ופרגנו, אבל היום יש קטעים של קיטורים וזה לא פשוט. מצד שני, כולם מבינים את גודל השליחות ומתרגשים איתי בכל סיפור והצלחה וחווים את הקשיים כי יש קשיים. כשחייל בודד הגיע לקורס טיס ובאמצע נשר והוא בוכה בטלפון, אני בוכה יחד איתו וכל המשפחה בדיכאון מהדבר בזה. המשפחה מאוד מפרגנת, הם עובדים אצלי - מעמיסים חבילות, מורידים ציוד, כולם מופעלים".
"עם הרבה הומור. אני עוד לומדת איך מתמודדים עם זה. פעם היה לי זמן לספורט, עכשיו אני יוצאת מוקדם וחוזרת מאוחר. לפני כן הייתי ספורטאית, הייתי עושה טריאתלון. צריך את האוורור הזה, אני משתדלת כשאני בדרכים לעשות הרחבת הדעת ושומעת הרצאות, כדי להתמלא בתכנים שמעניינים אותי. אני עוד לא יודעת את הדרך איך לא להישאב לזה לגמרי, אני עוד לומדת".
"אני מגיעה הביתה עייפה ומרוקנת, חסרת אנרגיה. חוגי פנאי והעשרה וספורט שהייתי עושה פעם אני לא עושה בכלל. אבל אני יכולה להגיד שאת פרק הלמידה סיימתי, ועכשיו אני אעשה תוכנית עבודה איך גם להתאוורר".
"יש לי הרבה תוכניות - שיהיו מספרים מדויקים, לעשות מחקר על זה. מפני שעבדתי קצת באקדמיה, על כל דבר אני מסתכלת בעיניים אקדמיות ואין הרבה מחקרים על חיילים בודדים. יש סקרים של הצבא, אבל לא מחקרי עומק, ואני חושבת שיש הרבה מה ללמוד. אני באמת מרגישה שאני כאן בשביל לתת יד לצעירים במסע של החיים שלהם, ציונות בת זמננו. השאיפות שלי הן להמשיך לטפח את המפעל הזה שקורה בתנועה הקיבוצית ולהנציח את העשייה של צביקה, לא לשכוח אותו".
התרעות פיקוד העורף