עלי נולד בשכם ועבר לארץ בגיל 11 עם משפחתו, בעקבות היותו של אביו סייען. לאחר המעבר הוריו התגרשו. כבן הבכור במשפחה בת חמישה ילדים, לקח על עצמו את האחריות לעזור לאמו. דמות של מנהיג בבית הספר ובמתנ"ס, מדריך נוער מצטיין ששאף ללמוד חינוך גופני, אבל לא קיבל הזדמנות בשל קשיים כלכליים.
“מבחינת שייכות, אני בין שני נהרות. לא פה ולא שם", הוא אומר. “נכון שאני חי פה אבל החיים שלי בשכם, הנפש שלי כולה שם. פה אני אוכל ושותה ושוהה והמדינה מאכילה אותי, אבל הנפש שלי קשורה באנשים שחיים שם. כשאני נוסע לשכם אני מרגיש נוחות, שלוות נפש. שם יש אנשים שאני אוהב, שקרובים ללבי, אני לא מרגיש לבד. לא כמו האנשים פה, שמסתכלים עלי בצורה שונה".
חסן (17) הוא בן להורים מג'נין. הוא עצמו נולד בירדן ולמד בבית ספר ערבי בישראל. “אני משהו אחר, שונה", הוא אומר. “יש רק כמה בתים של פלסטינים סייענים. כל המשפחה שלי מג'נין ובאנו לבד לישראל. זה מציק וכואב לי כי אני מרגיש שאין לי פה גב. אני לבד. אפילו בחגים אני לא יכול לחגוג עם כל המשפחה שלי. אם אחד החברים אומר לי שהוא הולך לבקר את הסבים שלו, אני מרגיש בדידות. בג'נין יש לי משפחה".
משא ומתן פנימי
עלי וחסן, שמות בדויים, הם שניים מבין 11 משתתפים במחקר שערכו ד"ר לורה סיגד, מרצה בכירה ואנתרופולוגית חינוכית, ראש התוכנית לחינוך והוראה לתלמידים בסיכון ובהדרה במכללת אורנים, ומייאדה נור, מנהלת גן לחינוך מיוחד, בוגרת תואר שני בחינוך משלב ממכללת גורדון בחיפה ובעבר מחנכת במתנ"ס שהוקם עבור ילדי סייענים במטרה להקל על השתלבותם בישראל.
במחקר שכותרתו “אני משהו אחר! לגדול בשולי החברה: הבניית הזהות של ילדים פלסטינים המגיעים ממשפחות של משתפי פעולה המתגוררים בישראל", משמיעות השתיים את קולו האותנטי של הנוער שלא נשמע עד כה.
לא היה קל לרתום את המשתתפים למחקר. “היו היסוסים וחששות לגבי התוכן שיספרו הילדים", אומרת נור. “החששות היו בעיקר של ההורים. ערכתי את כל ראיונות המחקר בשפה הערבית בבתי המשפחות. בשל הקשיים, אווירת החשש והסוד, לא הייתה אפשרות לראיין בנות. זה פחות מקובל שבת תשמיע אצלם את קולה".
על ידי בחינת חוויותיהם של ילדים למשתפי פעולה פלסטינים שמשפחותיהם עברו לישראל, מציגות החוקרות בחינה של האופן שבו בני נוער אלה מנהלים סוג של משא ומתן בינם לבין עצמם בתוך ההקשר של הפרדה מהחברה. בעקבות מעשי הוריהם, משתתפי המחקר הפכו לזרים ומגורשים גם בקהילות הפלסטיניות מהן הגיעו, גם בישראל, וגם בקרב ערביי ישראל.
ממצאי המחקר מדגישים כי הזהויות של הנוער הפלסטיני מתעצבות בעזרת קיום דיאלוג עצמי בנוגע לשייכות וחוסר שייכות. דיאלוג זה מלווה בשיח עם הזולת שנכפה עליהם מעת לעת, ובו הם נדרשים להסביר מי הם. כלומר, מעין הצגה שבה הם משחקים".
החוקרות זיהו כמה תמות. השתיים העיקריות הן בהקשר של המשמעויות שבני הנוער מייחסים לבניית הזהות שלהם. האחת מתארת את המשא ומתן הפנימי המתנהל בתוכם בנוגע לתחושת השייכות האותנטית שלהם - מחד תחושה של שייכות אך ורק למקום שבו הם כבר לא נוכחים (ביתם הפלסטיני), ומאידך תחושת הקונפליקט הנגרמת בעקבות תחושת שייכות למקום מגוריהם. השנייה מתייחסת לאופן שבו הם מציגים את עצמם כלפי חוץ. הסודיות הייתה דרך חיים עבור משפחותיהם לפני המעבר לישראל, ובמובן זה הצורך לשמור על שתיקה בנוגע לאני האמיתי עדיין נכון לגבי חוויותיהם. לכל המשתתפים יש רגשות מעורבים לגבי חשיפת זהותם לעמיתיהם.
“הצעירים הפלסטינים האלה מקבלים יחס נחות מצד כל חלקי החברה, עד כדי כך שהם חסרי קשרים לכל קהילה", אומרת ד"ר סיגד. “פליטים שאינם מסוגלים לחזור ‘הביתה' בשל פעולות הוריהם. הם למעשה לא חברים באף אחד מהעולמות החברתיים שבהם התרחשו ומתרחשים ילדותם ונעוריהם. הם ‘אחר' לפלסטינים, ‘אחר' לערביי ישראל שביניהם הם מתגוררים ו'אחר' עבור הרוב היהודי בישראל. ובעקבות מעשי הוריהם, הם אפילו ‘אחרים' עבור המשפחות המורחבת שלהם. מתייחסים אליהם ומגדירים אותם כבוגדים.
מי הם המשת"פים?
“תלוי מי משיב על השאלה", אומר פרופ' הלל כהן, ראש החוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. “בערבית, משת"פ או סייען יכולים להיות כינוי לאדם בגלל סיבה שאינה קשורה בהכרח לביטחון ישראל. בהבנה הישראלית הבסיסית, המונח סייען מתייחס למי שמסייע לביטחון ישראל ועובד עם אחד מגופי הביטחון: שב"כ, מוסד, אמ"ן, המינהל האזרחי והמשטרה. תחום נוסף הוא מכירת קרקעות ליהודים בשטחים או בירושלים.
מבחינת החברה הפלסטינית, האנשים האלה הם בוגדים העוזרים למי שכובש את ארצם. זה שיתוף פעולה עם האויב. שב"כ הקים מערכת רחבה של סייענים בערים ובכפרים ביהודה, שומרון ועזה. המטרה הייתה להשיג מידע מודיעיני כדי למנוע פיגועים וגם כדי למנוע התארגנויות פוליטיות. אין דרך לדעת כמה סייענים גייסו במשך השנים. מדובר כנראה באלפים רבים, אולי רבבות. יש נרקומנים, עבריינים קטנים, יש סוחרים, יש נכבדי חמולות. יש שנחשפו ויש שלא, יש מי שנותנים שירות חד־פעמי ויש שעושים את זה לאורך זמן".
מדוע הם עושים את זה?
“סיבה אחת היא לחץ. אדם בא למינהל האזרחי, רוצה רישיון כניסה לישראל. אם הוא נראה כמו טיפוס שיכול לדעת משהו, הוא נפגש עם קצין שב"כ שידאג לו לרישיון או לטיפול רפואי, תמורת שיתוף פעולה. זו דילמה לא פשוטה, כי רוב האנשים לא רוצים לבגוד בעמם ולחיות חיים כפולים. אבל כשאין פרנסה, כשאין אפשרות לקבל טיפול רפואי, לא נותרות הרבה ברירות.
“דרך שנייה לגייס היא בזמן מעצר של מי שהיו מעורבים בפעילויות קטנות כמו השלכת אבנים. יש גיוסים שנובעים מסכסוכים אישיים או פוליטיים, כלומר כאלה שמבוססים על יריבויות. בתקופת מאבק בין חמאס לפת"ח אפשר לגייס אנשים של פת"ח למסור מידע על אנשים של חמאס – ולהפך. יש גם פיתויים כספיים, יש אנשים עם יצר הרפתקנות שעבורם זה אקשן והם יכולים למסור מידע על המתרחש בכפר שלהם".
מה דינו של משת"פ שנתפס?
“באופן בסיסי, אנשים נגדם. אבל היחס אליהם בפועל מאוד תלוי במה שעשו. יש משת"פים שעושים שימוש בכוח שלהם כדי לעזור לקהילות שלהם. אלה משת"פים גלויים למחצה, כי החברה סביבם יודעת שיש להם קשרים. לפעמים יש אליהם יחס סלחני. יש כאלה שסייעו למבצעי חיסול של ישראל, ואם הם נחשפים דינם מוות. בתחום מכירת קרקעות ליהודים, יש סוחרים שמוצאים להורג ויש כאלה שלא".
אדהם נולד בישראל להורים מבוגרים שהועברו לכאן בעקבות שיתוף הפעולה. הוא למד בבית ספר ערבי פרטי ומשם המשיך ללימודי רפואה בחו"ל.
“עד היום אני לא יודע למה אני לא חושף את זהותי האמיתית", הוא אומר. “מעט מאוד אנשים שואלים אותי על השורשים שלי, כולם מכירים אותי כישראלי נטו. מאז שהייתי קטן התחלתי להגיד שאני ישראלי ולא גיליתי את האמת. אולי בגלל סכסוכים שנוצרו במשפחה שלא רציתי להיות חלק מהם. גיליתי שאני עצמי פלסטיני רק כשגדלתי קצת, בכיתה ג'. אז אבא שלי סיפר לי על זה. אבל לא הבנתי בכלל על מה הוא מדבר. נולדתי בישראל, אני רוצה לבסס את עתידי פה, ללמוד ולצמוח, להתחתן ולבנות בית".
כאשר סובחי, תלמיד בית ספר יהודי ויליד עזה, שבה גדל עד גיל 10, מתבקש לספר על זהותו כנער בישראל, הוא אומר: “הילדים הרגישו שאני שונה מהם. המבטא שלי היה שונה וזה בלט. השאלה הראשונה ששאלו אותי הייתה מי אני. בהתחלה הייתה לי דילמה, אם להגיד מאיפה הגעתי או לא, אבל אחרי תקופה אמרתי שאני פלסטיני. אבל האמת שלא ידעתי לענות למה אני נמצא פה, מהן הסיבות, כי באמת לא ידעתי. הייתי קטן, הרגשתי שונות וזרות, אבל לא ידעתי למה. בחברת חברים קרובים אין לי בעיה להגיד שאני פלסטיני יליד עזה, אבל לא לאנשים שאני לא מכיר. אני לא חייב להם דין וחשבון. ברגע שאגיד יפציצו אותי בשאלות ואני לא צריך את זה. אני לא יודע איך יסתכלו עלי".
מילת גנאי
נור מסכמת ואומרת כי “אוכלוסיית המחקר חווה את המונחים משת"פ וסייען כמילות גנאי וכעלבון. מרבית משתתפי המחקר היו בוחרים להגדיר ולהציג את עצמם כפלסטינים או כערבים".
עד כמה ילדי המשת"פים היו מודעים לפעילות של הוריהם?
“הם לא היו מעורבים בזה. יום אחד הם פשוט עברו בחשאיות לישראל. אף אחד ממשתפי המחקר לא ידע על פעילות ההורים לפני המעבר לפה. חלק לא ידע בכלל על נסיבות ההגעה לישראל. רוב גדול של ההורים של הבנים במחקר לא שוחחו איתם על זה באופן גלוי אף פעם. הם גדלו בתרבות של הסתרה וסוד".
האם מדובר בגזירת גורל שלא ניתן לשנותה? ד"ר סיגד אומרת כי “החברה צריכה להכיר לא רק את גורמי הסיכון אלא גם את האופן שבו הם הופכים לחוויית היומיום של הילדים ומעצבים את זהותם. הכרה זו צריכה לחלחל למערכת החינוך, לעבודה עם הילדים ועם משפחותיהם, כדי לבנות מערכות תמיכה".
