"יש עכשיו תחושת הקלה. כבר כמעט שנתיים אנחנו מחכים לזה. היו לנו המון חששות לאורך הדרך שזה לא יקרה בסוף, שהוא לא יורשע ברצח מסיבות כאלה ואחרות. עכשיו אני מצפה רק לעונש המקסימלי, למאסר עולם. אין פה שום סיבה לחמלה, גם לא בגלל גילו המבוגר", אומרת נופר אסלן, בתה הבכורה של טובה קררו ז"ל. בית המשפט המחוזי הרשיע בשבוע שעבר את אשר פרג' (79) ברצח קררו.
 

ב־14 במרץ 2017 הגיע פרג' למרפאת קופת חולים כללית בחולון כשהוא מצויד במצית ובבקבוק המכיל חומר דליק. הוא נכנס לחדרה של האחות, שפך עליה את החומר והדליק אש. מיד לאחר מכן עזב את חדרה. מותה של קררו נקבע במקום.
 

בחקירתו הסביר פרג' ש"היא הרסה לי את החיים ואני שרפתי אותה והרסתי לה את החיים. היא הרגה אותי עם הזריקה שנתנה לי לפני חודשיים לשפעת. הדלקתי אותה כמו שהיא הרגה אותי". 
 

אסלן נכחה בכל ההליך המשפטי. "הייתי בכל הדיונים", היא מספרת. "לא הרגשתי שום צורך לדבר איתו או להסתכל עליו. זה לא ישנה את מה שהוא עשה. שום דבר לא יעזור. פעם אחת הוא אמר לאיזו מצלמה של הטלוויזיה שהוא מצטער, אבל מבחינתי זה ממש לא היה אותנטי".

נופר אסלן

 

הבוקר הגורלי

אסלן (30), נשואה, אם לשני ילדים, קלינאית תקשורת במקצועה, מדברת בכאב על הקשר עם אמה. "אמא זה עולם ומלואו", היא מתארת. "היא הייתה עושה בשבילנו הכל. כמה פעמים ביום הייתי משוחחת עם ההורים. בבוקר תמיד אמרתי בוקר טוב לאמא ולאבא. הייתי מתראה איתם לפחות שלוש פעמים בשבוע. הייתי מגיעה אליהם לאכול ארוחת צהריים, נשארת שם בערב עם התינוקת שלי".
 

את היום שבו אירע האסון אסלן זוכרת לפרטי־פרטים. "התחלתי את הבוקר כרגיל, שלחתי לאמא הודעה בטלפון, 'בוקר טוב', והיא ענתה לי", היא משחזרת. "בערך ברבע לשמונה אחותי התקשרה אלי ושאלה אם דיברתי עם אמא, כי קפץ לה מבזק בטלפון שהייתה שריפה בקופת חולים בחולון. אמרתי לה שאני בטוחה שזה שום דבר, וניסינו במקביל להתקשר אליה. אבא שלי נהג מונית. התקשרתי אליו. הוא היה אז בנסיעה לצפון הארץ. כולנו היינו בטוחים שזה כלום והמשכנו לנסות להתקשר לאמא. נכנסתי גם לאתרי חדשות לנסות להבין מה קרה, וראיתי את הכתובת של המרפאה. אז כבר התחלתי לחשוש. קראתי גם שמטופל שרף אחות. חוץ מהשם של אמא, קראתי בעצם הכל".
 

ואז את מתחילה בעצם להבין.

"התקשרתי לאבא, לאחותי ולבעלי, אמרתי להם לעזוב הכל ולבוא. ירדתי לאוטו עם הבת שלי שהייתה אז בת שנה וחצי. המחשבה הראשונית הייתה לנסוע לכיוון המרפאה, אבל בדרך החלטתי לשנות כיוון ונסעתי ישר לבית החולים וולפסון. אמא בכלל לא הגיעה לוולפסון. קבעו את מותה במקום. בוולפסון חיכו לנו עובדת סוציאלית ומישהו מהמשטרה. אבל כבר ידענו מה קרה. אבא שלי שלח את אחיו לקופת החולים והוא סיפר לו. זה מטורף, שום דבר לא מכין אותך לרגע הזה. לא קלטנו את הנסיבות, את עוצמת האירוע. זה היה שוק עצום. דיברתי עם אמא שעה לפני שזה קרה. הייתי גם אמורה לאכול איתה באותו יום צהריים".
 

מה הרגשת כשהתבררו כל הפרטים של האירוע?

"את הפרטים הטכניים כבר ידענו. קראתי את זה עוד בבית, באינטרנט. אבל יש שלב שזה עוד לא ממש מחלחל. בהתחלה זה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. רק אחר כך מעכלים את גודל האסון. כשהגעתי הביתה, לא הבנתי בכלל למה יש עיתונאים במקום".
 

איך מתמודדים עם אובדן כל כך טרגי?

"זכיתי במשפחה באמת מיוחדת במינה. יש לאבא שלי לא מעט אחים. תמיד היינו קרובים, וגם בשנתיים האלה. בורכתי גם מהצד של בעלי בהמון תמיכה, שגברה עוד יותר בתקופה הזאת. פנו אלינו מיד אחרי השבעה מארגון משפחות נרצחים ונרצחות והציעו עזרה. זה מאוד משמעותי שיש מי שמלווה אותך, נותן את התחושה שאנחנו לא לבד".

טובה קררו ז"ל. צילום באדיבות המשפחה

 

לקחה את הקשיים הביתה

אבל אסלן מודה שלמרות העזרה הרבה שהיא מקבלת, "בסופו של דבר אמא זאת אמא. כל עזרה שבעולם לא מתקרבת לאמא. אני מתגעגעת אליה בטירוף. אי אפשר להסביר. קורה שהיד שלי עדיין על הטלפון ומאוד בא לי להתקשר אליה ולספר לה משהו. נולד לי תינוק לפני שמונה חודשים. הכי כואב לי שהיא לא זכתה לראות אותו: כל יום שהוא מחייך, כל יום שהבת שלי מדברת, אני מסתכלת על הסיטואציות האלה, ומצד אחד מחייכת בטירוף ומצד שני הלב נצבט שאמא מפספסת את כל זה. כשהבת שלי נולדה, היא התגאתה בפני כולם כמה זה כיף להיות סבתא".
 

עד כמה זה כואב שדווקא מטופל ביצע את הרצח?

"זה כואב מאוד, כי אמא שלי הקדישה את רוב זמנה לעזרה לזולת ובאמת דאגה למטופלים שלה. הרבה פעמים היא לקחה את הקשיים שלהם איתה הביתה בסוף יום העבודה, כי באמת היה לה אכפת. זה היה הרבה מעבר ללעבוד וללכת הביתה. היא דאגה לו, ניסתה להקל עליו ולטפל בו, בזמן שהוא זמם תוכנית כל כך מרושעת".
 

איך אביך מתמודד עם האסון? 

"לכולנו מאוד קשה מאז הרצח. אמא הייתה דמות משמעותית, החזיקה את כל המשפחה: בישלה, ניקתה, סידרה, ניהלה את הבית. הדבר שהכי כואב לי הוא הידיעה שלא משנה כמה אעשה עבור אבא שלי, בסופו של דבר הוא זה שהולך לישון כל לילה לבד ומתעורר בבוקר לבד. אין כאב וקושי גדולים מאלה. אתה מאבד את השותפה שלך לחיים. ההורים שלי התחילו את היום שלהם יחד מאוד מוקדם, שתו קפה כבר בחמש בבוקר, אכלו צהריים ובילו את כל אחר הצהריים והערב במשותף. היה להם קשר מאוד מיוחד, הם ידעו איך להרגיע ולתמוך אחד בשנייה רק ממבט בעיניים. בקיץ האחרון אחותי התחתנה. זה היה אירוע מרגש מאוד. אמא חיכתה כל כך להיות בחתונה שלה ולצערנו היא לא זכתה לכך. לפני החופה ערכנו טקס הפרחת בלונים לזכרה, עם 'סיגליות' של דיוויד ברוזה, שהיה השיר האהוב עליה".

"לא הרגשתי צורך לדבר איתו או להסתכל עליו". פרג' בבית המשפט. צילום: אבשלום ששוני

 

איך התמודדת עם ההליך המשפטי?

"זו הייתה תקופה מורטת עצבים. את מוצאת את עצמך חיה מדיון לדיון, מתאריך לתאריך. במיוחד בדיונים הראשונים, כשחיכינו להערכה פסיכיאטרית ובכל פעם הייתה איזושהי דחייה. חיכינו כל הזמן הזה ליום ההרשעה. קשה לי לדבר במונחים של צדק או סגירת מעגל. מבחינתי צדק לא יהיה בסיפור הזה. את אמא אף אחד כבר לא ישיב. אבל כן יש הרגשה של הקלה, כי היה לנו מאוד חשוב לשמוע את ההרשעה ברצח. פחדנו בעיקר שיצליח להוכיח שהוא לא כשיר לעמוד לדין. פחדנו גם שהוא ימות תוך כדי ההליך המשפטי. בכל פעם הייתה דחייה אחר דחייה, פגרה אחרי פגרה. מאוד רצינו להגיע לסוף של הדבר הזה. עכשיו אנחנו מחכים בקוצר רוח לעונש, לגזר הדין עצמו".
 

האם בני משפחתו של הרוצח יצרו איתך קשר? 

"כחודש לאחר הרצח בתו ניסתה ליצור עמי קשר. היא שלחה לי הודעה. הערכתי מאוד את הפנייה, זה גם מה שכתבתי לה, אבל קשה לי לדבר איתה או עם כל בן משפחה אחר שלו".

זירת הרצח. צילום: דוברות מד"א

 

להילחם בתוקפים

לאסלן מאוד חורה שלמרות המקרה הטרגי, האלימות כלפי צוותים רפואיים ברחבי הארץ לא פסקה. היא השתתפה עם אחותה ועם חברי ארגון משפחות נרצחים ונרצחות בדיון מיוחד בשדולה בכנסת, שהוקדש למיגור האלימות כלפי צוותים רפואיים. הם מחו על ההבנה הסלחנית, לטענתם, כלפי הפוגעים. "יש מי שיגיד שהמצב כיום נהיה אפילו יותר גרוע", אומרת אסלן. "את יודעת מה עוד יותר מצער אותי? שלמרות מה שקרה לאמא שלי, מקרה דומה עדיין יכול להתרחש מחר בבוקר. סניפי קופות חולים נותרו ללא מאבטחים, לקב"טים לוקח יותר מדי זמן להגיע. התלונות במשטרה נלקחות אולי ברצינות, אבל עדיין לא שומעים על ענישה יותר משמעותית כלפי אלה שפוגעים באנשי הרפואה. מה שכן, המודעות עלתה, גם הצוותים יותר רגישים לעניין. אבל עדיין, בשורה התחתונה זה יכול לקרות שוב מחר בבוקר. הנה, בחודש יולי האחרון נדקרה אחות בבית חולים שמואל הרופא. במזל זה לא נגמר בעוד רצח".
 

זה בוודאי גורם לתסכול להתגבר.

"אני לא מבינה מה עוד צריך לקרות כדי שמשרד הבריאות ייקח את העניין הזה ופשוט ישים כסף כדי לפתור אותו. ברור לי שהפתרון לא יהיה ביום אחד. ברור לי שזאת בעיה יותר מורכבת, אבל אין הרגשה של נכונות לסיים אותה. בשנתיים האחרונות אני מקדישה לא מעט זמן לטובת מלחמה באלימות נגד צוותים רפואיים. ישבתי בדיונים של הוועדה למיגור האלימות שמינה יעקב ליצמן. גובשו המלצות מפורטות וישימות, אבל לצערי, רוב המסקנות נשארו כתובות על הדף".
 

קררו ז"ל הייתה בת 55 במותה. היא עבדה יותר מ־30 שנה כאחות. "אמא אהבה את העבודה, המקצוע הזה התאים לה", מספרת אסלן. "היא הייתה אדם שכל־כולו עזרה לאחרים, לאנשים שקרובים אליה וגם לכאלה שהיא לא מכירה. כשעצרו אותה ברחוב מטופלים, תמיד היא הייתה עונה בשמחה ובאהבה. ממש לא הגיע לה שדבר כזה יקרה. זה לא מגיע כמובן לאף אחד, אבל אם זה קרה לאמא שלי - זה יכול לקרות לכל אחד. במהלך השבעה באו כל כך הרבה מטופלים שלה לנחם. אמרו: 'אנחנו לא מכירים אף אחד מכם, אבל הכרנו את טובה והיינו חייבים לבוא'. זה הראה על האהבה הגדולה של המטופלים אליה".
 

כשנה אחרי הרצח, נוסף שמה של קררו לשם סניף קופת החולים שבו עבדה ונרצחה. כיום קרוי המקום: קופת חולים שיכון עממי על שם טובה קררו ז"ל. "זו הייתה המרפאה של כולנו. אחרי הרצח עברנו משם, כי זה היה קשה לנו מדי", מספרת אסלן. "חשוב לי להעביר מסר  למי שעובד במערכת הבריאות: תתלוננו, אל תהיו סלחניים. העובדה שהמערכת קורסת, לא אומרת שמותר לאיים ולתקוף".