פחות מקילומטר מגבול עזה, בקצה כביש זרוע מהמורות, במפעל גופרית נטוש ליד קיבוץ בארי, מתכנסים מדי יום שישי קבוצת אנשים במעגל. זה אינו פורום סגור ולא קבוצה מתוכננת. הם כאן כבר שנה בכל שישי באחת בצהריים, בלי קשר לכמות האזעקות, הטילים והשריפות סביבם. רב הנוכחים הם תושבי האזור, חלקם מטיילים שנקלעו למקום במקרה והחליטו להישאר ואף לחזור שוב, חלקם מגיעים במיוחד ממרכז הארץ. מטרת המעגל היא ליצור קשר בין אזרחים משני צדי הגבול, ישראל ומעזה, ולתת למשתתפים בו מקום בטוח לדבר ולשתף. שלט קטן בחוץ חושף את שם המיזם: מגדלור, מגדלור של תקווה.
 

עודד בכר ושמוליק צור מקיבוץ ניר יצחק כבר פרשו מחצלות על הרצפה באולם המרכזי של המפעל הנטוש. הם גם סידרו כסאות, פרסו עוגה והדליקו את הגזייה כדי להכין תה לכולם. רוני קידר מנתיב העשרה, נחשון ולימור מניר יצחק, דורון מבארי ועלי משגב שלום הגיעו היום לדבר ולהקשיב. הם מעדיפים לא להיחשף בשמם המלא. החוקים במעגל ברורים: לא מתפרצים לדברי אחרים, לא מתווכחים ואין עימותים. מצדו השני של הגבול נשמעים קולות בטלפון ובסקייפ, של אזרחים עזתים שרוצים ליצור קשר ולדבר עם הצד השני.
 

"רוב האנשים שמגיעים לכאן משויכים לשמאל פוליטי אבל מגיעים לכאן גם כאלו שלא", מספר בכר. "אין התלהמות  כי המעגל מעדן התבטאויות. רוב האנשים, בלי קשר לשיוכם פוליטי, מבינים את הסבל בעזה וחושבים שזה לא אנושי. יש חשיבות גדולה בזה שאנחנו יושבים כאן כל יום שישי".
 

אין בכם שום כעס נוכח כל האזעקות, הטילים ועפיפוני התבערה?  

קידר, פעילה ותיקה בארגון הידברות: "יש כאלו שכועסים ויש כאלו שאומרים שלא צריך להפנות את הלחי השנייה. אני עצמי פוחדת, סובלת, כועסת אבל אני רוצה למצוא את האנשים בצד השני". 
 

צור: "אין לנו רצפט לפתרון, אבל כבר היו תקדימים כאלו בעולם, באירופה, באירלנד. ואני מאמין שגם פה זה עתיד להגיע. אני לא אופטימי לגבי מתי זה יקרה ולא בטוח אם זה יקרה בדור שלנו. אנחנו זורעים כאן ניצנים".
 

המקום מרוחק מכל דבר. איך אנשים יודעים שאתם כאן?

"חלקם שמעו עלינו, חלקם הוזמנו, חלקם מצאו אותנו במקרה במהלך טיול. למשל בזמן השריפות הגיעו למעגל המון אנשים שבאו בהתחלה כדי לראות את השריפות. הם ראו אותנו פתאום ונוצר קשר. גם תוך כדי טיולים בדרום של ‘דרום אדום’ הגיעו אלינו המונים. אנחנו מאמינים שעד כה לקחו חלק במעגל אלפי אנשים. אין כאן התלהמות למרות ניגודי ההשקפות. לפעמים אני אומר לעצמי – מה, עוד יום שישי? אבל זו החלטה חד משמעית להמשיך כאן".


שנאה מהנהגים

לפני מספר שבועות ערכו אנשי המעגל שיחת סקייפ לכ־200 איש מישראל ועזה. העזתים היו חברי מרכז הנוער שברצועה.  “הרבה אנשים פוחדים לשנות את דעתם, פוחדים שהמפגש הזה עם הצד השני ירכך אותם”, אומרת קידר. "אבל אנחנו כולנו מפה, כולנו חווינו הכל, לכולנו יש פוסט טראומה (צוחקת). האלימות הזו הלוך ושוב רק מגבירה את השנאה והכאב, אי אפשר לעשות כל הזמן אותו דבר ולצפות לתוצאה אחרת, חייבת להיות דרך אחרת. להרבה אנשים בעזה אין מושג שיש כאן אנשים שרוצים לחיות יחד".
 

לימור, מקיבוץ בארי, עובדת במערך החוסן בשדרות. היא משתדלת להגיע מדי יום שישי למעגל אבל לא תמיד מספיקה. "יש אצלנו דאגה כנה לשלומם של העזתים והם דואגים לשלומנו”, היא אומרת. “הרבה אנשים באזור מרגישים צורך להתגבר על הנתק וליצור שיח ישיר או איזשהו קשר. אני עובדת בשדרות, פגשתי המון פגיעות נפש וגוף וזה לא שינה לי את האמונה שאפשר אחרת. אני יודעת שיש שם בני אדם ועבורי זה קריטי שהמעגל בישראל יגדל ויתרחב. מישהו צריך להחזיק את הנר הזה. המגדלור הוא הכלי לשינוי תודעה, להראות שיש אלטרנטיבה אחרת".
 

המשתתפים במעגל מגלים דאגה כנה לחלק מאנשי הקשר שלהם שנעצרו בחודשים האחרונים על ידי חמאס ושוחררו. לכולם ברור המחיר שעלולים לשלם על הקשר עם הישראלים. “בהתחלה היינו בקשר עם אנשים בודדים בעזה, כאלו שלא היו מוכנים להיחשף בשם או בפנים גלויות", מספרת קידר. "היום המעגל שלנו הולך ומתרחב. אנשים רבים יותר מעזה רוצים להיות בקשר, לדבר, ומוכנים לעשות זאת בפנים גלויות. חשוב להם להעביר לציבור הישראלי שיש בעזה אנשים שרוצים שינוי".

המפעל הנטוש בו חברי הפרויקט נפגשים. צילום פרטי

 

את משלמת מחיר בחברה על ההחלטה שלך לקיים קשר בכל מצב?

"הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי הוא שמישהו יחליט שהוא לא מדבר איתי בגלל זה, ולמזלי אני גרה בקהילה מקבלת. הסיכון בצד השני משמעותי בהרבה".

צור: "אני לא חש שאני משלם מחיר, למרות שבהפגנות שערכנו בצומת יד מרדכי חשתי שנאה ברורה מהנהגים, למרות שכל המפגינים היו תושבי האיזור".


אתם מזדהים עם מחאת האוהלים שהקימו ברוטשילד תושבי האזור?

"ההפגנה היא מייאוש, האינטרסים של ההנהגה הפוליטית שונים בתכלית מאלו של בני האדם".
 

לימור: "יש הרגלים שקשה לשבור, אבל למרות השריפות ולמרות הקסאמים, האויב הוא לא אנחנו ולא הם. האויב הוא השלטון שלהם. גם אנחנו התרגלנו לחפש מישהו חזק שיפתור את הבעיה. כאן אנחנו מנסים לדבר, להסיט את השיח למקום אחר".
 

דורון: "בתור ילדים היה לנו קשר ישיר עם עזה. אנשים עבדו בישראל והמרחב היה משותף. אנחנו זוכרים שאפשר גם אחרת.  היום המרחב שלנו מיואש, כמה לשינוי, ושינוי לא יגיע מהפוליטיקאים. המעגל הזה, ככל שהוא איזוטרי, הוא גם מאוד חשוב. אני מרגיש שהמקום הזה הוא ממש מרחב לריפוי"
.

עלי הגיע למעגל בפעם השנייה, היום גם עם אשתו וילדיו. לפני עשרות שנים, בהיותו ילד, עברה משפחתו מרפיח לישראל וכיום הוא אזרח ישראלי ומתגורר בשגב שלום עם משפחתו. "כמה אפשר לסגור את עזה? כמה אפשר להחזיק ככה אנשים?", הוא שואל. "לאנשים בעזה אין היום חיים, אף ממשלה קודמת לא אכפה סגר כזה, אנשים היו יוצאים, עובדים בישראל. כמה זמן אתם חושבים שאפשר יהיה להחזיק אותם ככה?".


"הנפש בטראומה"

כל המשתתפים היום במעגל חיים בטווח קסאמים יותר מעשור, והתראת צבע אדום היא דבר שבשגרה עבורם. רמי חרובי, יליד ותושב בארי, איש שטח ומומחה בתחום ההיסטוריה הארץ־ישראלית, שהקים את המעגל לפני שנה, מספר על הפחד וגם על התקווה: "באביב שעבר התחילה התעוררות בצד השני,  הרגשתי שיש שם קולות אחרים שמבקשים להישמע ובחרתי להקשיב. לנהל שיח באמצעים המוגבלים שאפשר, וכך נוצר המעגל, הזמנתי אנשים שהכרתי מקבוצות אחרות והדבר התהווה".
 

אין בך פחד לשבת בקבוצה במפעל נטוש ליד גבול עזה בזמן שיש אזעקות צבע אדום?

"הפחד קיים כל הזמן. לפני כמה ימים התעוררתי בבוקר והיה שקט, והשקט הפחיד אותי יותר מהרעש. הלב שלנו נמצא כל הזמן בכוננות, האזעקות עוזרות רק כשאתה נמצא בסמיכות למרחב מוגן. יש בין 5־8 שניות מרגע האזעקה, זה לא מספיק זמן למצוא מחסה, זה לא מספיק אפילו לעצור רכב נוסע ולצאת ממנו, במפעל הגופרית שבו מתקיים המעגל אין מרחב בטוח ובהחלט בתקופות של ירי היו פעמים ששאלתי את עצמי מה האחריות שלנו להזמין אנשים למרחב הזה. אבל אין הבדל בין זה לבין ללכת לעבודה בשדה, או לנהוג בכביש, הנפש שלנו בטראומה".
 

ולמרות זאת אתם מגיעים הנה מדי יום שישי.

"אני מוצא שדווקא המעגל, ההתמודדות והשיתוף בו עוזרים לי, שיש בזה הליך ריפוי. ברור שיש בנו כעס, ויש תסכול וייאוש אבל יש גם תקווה ואמון. פתאום באמצע הכל מגיע קול מעזה, מגיע סמס או טלפון, מישהו שואל אם אנחנו בסדר, זה האור. לפני מספר חודשים הגיע אלינו פלסטיני מעזה, הוא יצא לטיפול רפואי בישראל, שמע על המעגל, וביקש בדרך חזרה לעבור כאן. הוא אמר לנו שזה היה היום המשמעותי בחייו - לגלות שיש אנשים בצד השני שרוצים לדבר. מאז שחזר לעזה יוצרים איתנו קשר פעילים בארגוני סיוע שיוצאים מעזה ומגיעים למעגל. מגיעים גם אנשים מחו"ל ששמעו עלינו. ברור לי לגמרי שבתוך הסערה הזו משייטות ספינות שמחפשות חוף מבטחים, יותר ויותר אנשים נעים לכיוון האור, גם אם זה קשה".