מוות בעתו" - כך מכנה תמר פייקס את מותה הצפוי של אמה, ארנונה פייקס. זו תובנה שאפשרה לה להיערך נפשית לרגע הקשה, "ממש כמו שמתכוננים לטיול".

במשפחת פייקס, מוות בעתו הוא בגדר נס. האב, סא"ל מיכאל (מיכה) פייקס, נהרג במלחמת ששת הימים כשהיה בן 36. שלושה חודשים לאחר מותו נולדה הבת הרביעית, תמר. הבן הבכור יוני (יונתן) נפל במלחמת יום הכיפורים, בהיותו בן 19 וחצי. אח נוסף, דניאל, נהרג בתאונה טיפוס באלפים לפני כ־30 שנה, ולפני 12 שנים נפטרה ממחלת הסרטן אחותה של תמר, ד"ר מיכל מטס. האם ארנונה נפטרה ביולי 2017, בגיל 85. "הבטחתי לאמא שאני אמות אחריה. זו הייתה משימת חיי", אומרת תמר.

בחודשי גסיסתה ניהלה הבת יומן, ובכל לילה לפני השינה סיכמה לעצמה את מחשבות היום. "כשאמא עדיין הייתה בחיים הרגשתי שאני עומדת בפני חצייה של נהר", היא מתארת. "רציתי לאסוף כמה שיותר סימני דרך מהגדה שאליה לא אוכל לשוב. הטיפול באמא, הקושי והסבל הגופני טענו אותי במחשבות שהייתי צריכה לפרוק ולעבד".

בהמלצת חברתה, העורכת עלמה כהן־ ורדי, היא החליטה לפרסם את היומן כספר "תרגילים בפרידה" (הוצאת "אסיה"), המתעד את הפרידה ההדרגתית מהאם. פירוט לקוני של היומיום ומחשבות פילוסופיות על החיים שאחרי מותה, שזורים בזיכרונות מהבית שבו גדלה. שורות־שורות על החיים ועל המוות, על המסירות והאהבה לצד הרצון המוצהר להשתחרר מעריצות הקשר, עד כדי כך שייחלה למותה.

הספר "תרגילים בפרידה". צילום: JPEG imageהספר "תרגילים בפרידה". צילום: JPEG image

במפתח השמות בעמוד הפותח את הספר, הדמויות החיות מוזכרות בשמות בדויים, למעט שמה של הכותבת ושמם של הנפטרים, המופיעים בשמותיהם האמיתיים. מבין הדפים הולכת ונגלית בפני הקורא דמות ייחודית, חתרנית, סוערת, חזקה, ולעתים מתנשאת, גדולה מהחיים ו"אישה מוכה", שהאסונות המשפחתיים היכו בה שוב ושוב, אבל היא אינה מאפשרת לכאב השכול לנהל את חייה ואת חיי משפחתה.

"אמא שלי הייתה תופעה", היא אומרת, "אישה שאינה ניתנת להגדרה אחת. הרגשתי שעלי לספר שהייתה תופעה כזאת, שזה לא ייקבר יחד איתה. היא הייתה המורה שלי לחיים, למרות שלא בהכרח הקשבתי או עשיתי כל מה שהיא אמרה".

עצב במגירה

50 שנות השתקה עברו על תמר (52) כבתה של ארנונה. האלמנה והאם השכולה הרחיקה מעליה את פולחן השכול הישראלי, "חגיגות השכול", לדבריה. היא נמנעה מלפקוד את קברי יקיריה, תמונות מתיה לא היו תלויות על קירות הבית. הן היו נצורות במגירת השולחן, "המבצר שלה". היא לא החצינה את כאבה, אסרה לבכות בנוכחותה ורק ביום הזיכרון הניפה דגל ישראל עם סרט שחור.


לא היה לה צורך שישתתפו באבלה?

"אמא טענה שאפשר לבכות על דבר שהוא בר־תיקון. המוות לא היה בר־תיקון. היא רצתה שישתתפו באבלה, אבל בדרכה, שאפה שיקשיבו לדיבורים על תחומי העניין שמצאה בחייה: טיולים, ספרים, שזירת פרחים, חברים, בישול ואפייה. דיבור על המצוקות שלה גרם לה סבל נוסף. כל כך כאב לה, אבל היא לא סמכה על הסביבה שלא תנצל את מצבה. היא כמעט מתה מגעגועים, אבל הם היו שלה. היא פחדה שגם אותם ייקחו ממנה".

תמר נולדה למציאות של יתמות מאב, ולאחר מותם של שני אחיה ואחותה נותרה בת יחידה. בשונה מארנונה, היא חשה צורך לדבר ולשתף בתחושותיה. "אני רוצה לחלוק את העצב, שלא יישאר גולמי ונעול כמו שהיה במגירות של אמא", כתבה. בספרה היא פורטת מעט מתוכני הפגישות עם הפסיכולוג שלה, ערן ("הטיפול הפסיכולוגי הציל את חיי").

היא נזכרת, למשל, ביום שבו נודע לארנונה שבתה נשלחה לשיחה עם יועצת בית הספר, וכיצד הגיבה: "היה לי נעים אצל היועצת, אבל אמא חוותה זאת כסכנת נפשות. היא פחדה מהתמוטטות נפשית. ואכן היו שלבים בחייה שהיא היתה קרובה להתמוטטות. היא נהגה לומר שהדבר הכי נורא להורה אינו ילד מת, אלא 'ילד מקולקל', כלומר ילד עם בעיות נפשיות. היא התנחמה שבעונש הזה לא הענישו אותה".

לפני 12 שנים נשברו "כללי השכול" של ארנונה, כשתמר יצרה את סרטה הדוקומנטרי "ריבועים של קרטון" (כך כינתה ארנונה את הדרך שבה אנשים זוכרים את מתיהם, ולכן נמנעת מלתלות את תמונותיהם). בסרטה מעמתת תמר את ההדחקה שהכתיבה האם עם הצורך שלה לדבר על כאביה.

לקראת גיל 40, ולראשונה בחייה, פקדה את קברי האב והאח בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, עם אחותה מיכל, שנפטרה זמן קצר לאחר צאת הסרט. היא מבקרת במקום נפילתו של אחיה יוני. "הסרט חושף יותר את העימות ופחות מתעמק בצרכים שלי. זה הכי רחוק שיכולתי להעמיק כשאמא הייתה בחיים", היא אומרת.

ארנונה פייקס הייתה בתו הבכורה של בן־ציון לוריא, קרטוגרף, מייסד החוג לחקר המקרא, חוקר ארץ ישראל וחבר בוועדת השמות בעיריית ירושלים. כשנולדה בבית המשקיף אל נחל ארנון, קרא לה אביה על שמו. השכנים, שהתפעלו משם הילדה, החליטו לקרוא לשכונה בשמה: ארנונה. אמה, יהודית גינזבורג, היתה בת דודתו של הנשיא זלמן שזר.

בצבא פגשה ארנונה את קצין הצנחנים סא"ל מיכאל (מיכה) פייקס. 13 שנים ארכו נישואיהם, עד שנהרג בששת הימים בקרב על אבו טור, מותיר אחריו את אשתו בהריון מתקדם (עם תמר) ושלושה ילדים. "כשאבא שלי נהרג הייתי בבטן של אמא שלי. במשך השנים היא סיפרה סיפורים מחיי היומיום על אבא, שהיה אדם משעשע שעשה גם דברים מצחיקים. אבל היא לא הסכימה לספר על נסיבות מותו", מספרת תמר.

בכי בלחיצת כפתור

"למותו של אבי הייתה השפעה הרסנית על המשפחה. היא סללה את דרכם של אחיי וחלומותיהם. יוני התעקש להיות חייל קרבי ונהרג במלחמת יום הכיפורים. ומאותו רגע הכאב הלך ונערם. התפרקנו, כל אחד בדרכו" (מתוך הספר).

יש בך כעס על האב שלא הכרת?

"מה יותר טבעי מכך שאבא יהיה עם ילדיו? לא נעים לגדול כילדה חריגה. מראש את מוצבת בעמדת חולשה והיזדקקות לעזרה. הוא בחר במקצוע הלוחם, למרות שהיה נשוי ואב לילדים".

בספרך חשפת פרטים מביכים על אביך.

"העובדה שאבא בגד באמא שלי עם נשים אחרות הייתה מטלטלת ומעציבה גם בשבילי. לא עשיתי שיימינג לצורך השיימינג, זהו חלק מהתמונה שגדלתי בתוכה. כתבתי בלי הנחות, כי גם אני קיבלתי חיים בלי הנחות".

נפילת האב, קלישאה ככל שתהיה, הייתה הירייה הראשונה במערכה הכבדה שבה השתתפה משפחת פייקס בעל כורחה. ואולם, עוצמת ההלם והאבל על מות אחיה הבכור יוני שנהרג בתל א־סאקי ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, הייתה אכזרית וקשה לתמר בת ה־6. "יוני היה דמות משמעותית מאוד בעולם הרגשות שלי", היא אומרת. "הוא נשר מקורס טיס והגיע לשריון. במשך שלושה חודשים הוא היה נעדר. כשיוני נהרג, אמא אמרה שהיא מרגישה שקטעו לה איבר. גם היום, לאחר 46 שנים, כשמדברים איתי על יוני, אני בוכה כאילו לוחצים אצלי על כפתור".

משפחת פייקס. צילום: פרטימשפחת פייקס. צילום: פרטי

שנה וחודש הפרידו בינה לבין אחיה השני, דניאל. "גדלנו כמעט כמו תאומים", היא אומרת. "היינו קרובים מאוד. כילדים היינו הולכים מכות. הוא היה אדם קשה שלא אפשר להתקרב אליו נפשית. אבל כשהייתי זקוקה להגנה, דניאל תמיד היה שם בשבילי. כמו שסחב אותי על הגב מבית הספר הביתה, ביום שבו הייתי חולה. זה אחד הזיכרונות האהובים עלי מילדותנו".

בנעוריו דניאל היה חבר בקבוצת המטפסים בגיא בן הינום, ומשם המשיך כמדריך טיפוס גלישה וחילוץ בצה"ל. בשנת 1989 נהרג בתאונת טיפוס באלפים הצרפתיים. בן 23 היה במותו. בספרה, חוזרת תמר לרגע שבו הגיעה הבשורה על מותו. "הייתי בבית של חבר כשאמא התקשרה ואמרה: 'בואי הביתה. דניאל מת'", היא משחזרת.

אמא לא ניסתה למנוע ממנו סכנות?

"אמא לא מנעה מאיתנו לעשות דברים שאולי נמות מהם. היא חשבה שמגיע לנו לחיות כאילו לא מתו לנו אבא ואח. היא הבינה שדניאל משחק באש, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. ככה זה כשלא מדברים על מצוקות. כשהיא אמרה שהייתה אמא לא טובה, שלא ידעה לשמור על הילדים שלה, זה היה רגע שבו הבנתי באיזה עולם של רגשות אשמה היא מצויה".

עם מותו של דניאל נותרו שלוש הנשים לבית פייקס, אך לא לאורך זמן. ד"ר מיכל (פיצי) מטס, מומחית ברפואה פנימית בבית החולים שערי צדק, נשואה ואם לבת ולבן, חלתה בסרטן אלים ונפטרה ב־2008. "תשע שנים הפרידו בינינו", מספרת תמר. "היא הייתה אחותי הגדולה והכיפית. היא ידעה לפנק. כשהייתי בתיכון, היא הייתה מסיעה אותי לשעת אפס".


ממיכל היה זמן להיפרד.

"אני לא חושבת שהיא הייתה במצב נפשי שרצה להיפרד. הדעיכה שלה הייתה מהירה ודרמטית. חשבתי שהעובדה שמיכל הייתה חולה בסוכרת נעורים מספקת לה הגנה מפני מחלות אחרות. אבל התברר שמי שחולה נהיה חולה יותר. כמו שכתב מאיר אריאל: 'מי שנדפק פעם אחת, לא יכול להיגמל מזה'".

הדברים נכונים גם לגביה. "קרו לי דברים נוראיים רבים", כתבה בספרה, "אני יכולה לומר שזה היה נורא כפול חמש".

פייקס, אמנית רבֺ־תחומית בוגרת שנקר, עוסקת בציור ובקדרות ומעבירה חוגים לילדים בסטודיו שלה בקטמון הישנה: "אמא מאוד טיפחה את הנטייה שלי לאמנות. היא אהבה והעריכה אמנות". היא נשואה לאבי פוזן, עיתונאי לשעבר ואיש הייטק בהווה, החילוני היחיד במשפחתו הדתית, ולהם שתי בנות (15, 21).

את אמא חרדתית?

"זה מאוד משנה ומשמח שנולדו לנו בנות. יש משהו בבנים שמושך אותם לשדה הקרב. אני אמא לא מאוד דאגנית. עד שאמא שלי מתה, הייתי בחרדת מוות נוראית שאמות לפניה. אני לא יודעת למה אני זו שנשארה. כנראה שזה גם עניין של מזל. אני אדם מאוד פיזי. אני רצה ורוכבת על האופניים הוורודים החשמליים שלי. 'תרגילים בפרידה' הוא ההפך מלהיות זהירה. עם כל עותק שמישהו קורא, הלב שלי דופק בחוזקה".

בין תכונות האופי שירשה מאמה, ישנן הישירות וההתרסה. "למדתי מאמא לחשוב הפוך ולעומק ולא להיות בתוך עדר", היא אומרת. "לעתים זה נתפס כהתרסה. אולי מפני שעוצמת הקולות ההפוכים חזקה יותר".

ביום הזיכרון לפני שנים אחדות יזמה פייקס מיצג שנוי במחלוקת בהשתתפות קבוצת אנשים והיא בתוכם, שעומדים על הראש בזמן הצפירה. "לא ניסיתי לזעזע אלא להציע אלטרנטיבה. יום זיכרון אחד שיוכל להכיל את הכאב על כל האהובים שאיבדנו: במלחמה, בתאונה, במחלה או מזקנה. נשים וגברים, יהודים וערבים", היא מבהירה.

פייקס גם חברה בפורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני, שבמסגרתו היא מקיימת מפגשים עם תלמידים. "בכניסה לכל תיכון יש קיר נופלים", היא אומרת. "זה המסר לתלמידים, כפי שאמא שלי טענה: 'המדינה עושה הרבה לבנות סיפורי גבורה, כדי שעוד צעירים ירצו למסור את נפשם'. אני מעזה לומר זאת, ואיני מוכנה להשלים עם ההשתקה שבאה מהצד הלאומני והמתבריין, שבשנים האחרונות מקבל עוד ועוד חיזוקים. ההיסחפות אחר אתוס קדושת הנופלים הוא דבר שצריך לפרק, כמו מטען חבלה".

מה אמך הייתה אומרת על הספר?

"זו שאלה שאני מאוד אוהבת. עלמה (כהן־ורדי), עורכת הספר וחברתי מילדות, שהכירה את אמא שלי, טוענת שהיא הייתה אוהבת מאוד את הספר. יש לי תחושה של הישג, שהצלחתי לעזור לאמא להגיע לגיל שיבה כאדם מלא סקרנות ואהבה. זו חוויה מעצימה".