ההולכים בראש המחנה: לכאורה לא היה אמור להיות דבר שמחבר בין ד"ר שמואל רוזנמן, מחנך יליד הארץ, לבין ברוך אדלר, עורך דין יליד דרום אמריקה. אלא שהשניים, בהנהגתו של השר לשעבר אברהם הירשזון, אחראים לאחד הפרויקטים המהפכניים ביותר שהוקמו בישראל לזיכרון ולחינוך על השואה: מצעד החיים.
 
כבכל שנה, גם השנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה נערך מצעד של כ־10,000 צעירים יהודים מישראל והתפוצות, שעשו את המסלול בן שלושת הקילומטרים בין מחנה ההשמדה אושוויץ למחנה בירקנאו, כפי שעשו רבבות יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה.
 

השנה התקיים המצעד תחת הכותרת "לא לאנטישמיות", וזאת בצל גל האנטישמיות שנחווה לאחרונה בעולם, כולל האירועים הקשים בצרפת ובפיטסבורג. מלבד המצעד התקיימו דיונים על האנטישמיות הגואה בכנס מיוחד שערכו המארגנים, ונציגים צעירים מכל העולם חתמו על עצומות בנושא. רוזנמן אומר כי לא משנה מהו המצב הגיאופוליטי בעולם, המוטו יישאר זהה: "כשאתה מקשיב לעד, אתה הופך לעד - ומקווה לא לשכוח".  
 
רוזנמן, יו"ר מצעד החיים, נולד בישראל להורים שעלו לארץ בראשית שנות ה־30. הוא גדל במושב חמד, שבו באותה עת רוב התושבים היו ניצולי שואה. הם הגיעו למושב מארצות שונות ודיברו בשפות שונות, אך כולם היו קשורים זה לזה בשל חוויותיהם הקשות במלחמה. אף על פי שאיש מהם לא דיבר על השואה, רוזנמן הבחין בהתנהגותם של האנשים, בביטויים הכואבים על פניהם, ושמע את הצרחות הנוקבות בלילה. 
 
באוניברסיטה למד רוזנמן חינוך וגיאוגרפיה, ושהה כשליח בארה"ב. המפנה בחייו חל כשצפה בסרט התיעודי בן תשע השעות "שואה" של הבמאי קלוד לנצמן. רוזנמן, שעבד אז כמנהל אזורי של מחלקת החינוך בעיריית תל אביב, החליט כי יש להכניס למערכת החינוך דיון רציני בנושא השואה. הוא התחיל בתל אביב, ומאז הקדיש את חייו לחינוך ולזיכרון השואה והגבורה.

מצעד החיים. צילום: יוסי זלינגר

 
אדלר, סגן יו"ר מצעד החיים, נולד באורוגוואי ב־1950 לאם ששרדה את השואה. בשנת 1936 אביו עזב את פולין והיגר לאורוגוואי, במטרה להביא אליו את ארוסתו - אמו של אדלר - בשלב מאוחר יותר. אלא שאז פרצה המלחמה, ואמו הייתה לכודה בעיר זבורוב בפולין בלי אפשרות לעזוב. לאחר שהייתה עדה לרצח של בני משפחתה, היא ניצלה בזכות גוי שהסתיר אותה בבור יחד עם משפחה נוספת, משפחת זייגר. עשר שנים אחרי שנפרדו, התאחדו הוריו של אדלר באורוגוואי ושם נישאו. הדיבור על השואה היה אסור בביתו, אבל רוח המאורע הטראומתי הייתה נוכחת תמיד. בשל העובדה שהיה מדובר בבית ציוני מאוד עלה אדלר לישראל בגיל צעיר מאוד ואחריו עלו גם הוריו. בהמשך הוא למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ועבד כעורך דין. 
 
מי שחיבר בין שני האישים הללו הוא הירשזון, שמטרתו הייתה לפתח את החינוך על השואה. הוא יזם וניהל את פרויקט "חידון הגבורה היהודית", מפעל זיכרון לאומי להנצחת הגיבורים היהודיים בתקופת השואה, וביקש להרחיב אותו אל מעבר לים. רוזנמן ואדלר חברו אליו והחליטו ליצור מסע חינוכי לפולין עבור ישראלים ויהודים תושבי הגולה. למהלך הזה נדרש חזון, שכן באותה עת, סוף שנות ה־80, פולין הסובייטית לא הייתה ערוכה מבחינת תשתיות לקבל קבוצות גדולות של מטיילים. 
 
השלושה חיפשו ציון דרך אחד שיסמל את התוכנית, ולאחר שבחנו אופציות שונות, הם החליטו לערוך צעדה מאושוויץ לבירקנאו. את השם "מצעד החיים" הציע הסופר והעיתונאי מאיר עוזיאל כמשקל נגד לצעדות המוות שהיו נהוגות בשלהי מלחמת העולם השנייה. המצעד הראשון יצא לדרך ב־1988 וזכה לסיקור תקשורתי רחב בכל העולם. השתתפו בו דמויות מכובדות בהן הסופר וזוכה פרס נובל לשלום אלי ויזל, הרב ישראל מאיר לאו לימים הרב הראשי לישראל, שר החינוך הישראלי דאז יצחק נבון, וכן נכבדים פולנים. כמו כן, כדברי רוזנמן, לקח בה חלק גם "שגריר ישראלי צעיר, שאפתן וכריזמטי באו"ם, ביבי נתניהו".
 
מקבוצה קטנה שיצאה לפולין, המצעד הלך וגדל במרוצת השנים וכיום משתתפים בו כ־10,000 איש. רוזנמן ואדלר צפו במפעל מתפתח, יוצר השפעה ונוגע בלבבות של אנשים - וגם עברו חוויות אישיות מרגשות בעצמם. אדלר מספר על הפעם שבה צעד עם אחד מילדי משפחת זייגר, שהיה בין אלו שהסתתרו עם אמו בבור בפולין. הם קראו יחד קדיש לעילוי נשמות הנפטרים וברגע הזה, לצדו של הילד מהמחבוא שכבר היה בן 80, הוא חש סגירת מעגל.  
 
אף שרוזנמן צועד כבר עשרות שנים, הוא עדיין לא יכול לעצור את הדמעות במהלך המצעד. פעם אחת בכה כשאחד מניצולי השואה קרא קדיש על משפחתו שנפטרה - 72 נשמות שמצאו את מותם בידי הנאצים. "אני יושב שם ומביט בו, מתפעל מכוחו כשהוא אומר שילדיו ונכדיו הם הניצחון שלו. זה מקשר אותי אל הסיבה השנייה שאני בוכה: כאשר אלפי הצועדים שרים את 'התקווה' באושוויץ. ומבינים את משמעותן של המילים 'להיות עם חופשי בארצנו'".
 
בשנים האחרונות מתמקדת הצעדה בעיקר בבני נוער מהתפוצות, משום שמחקרים העלו כי להשתתפות בצעדה יש השפעה מכרעת על המשתתפים לגבי הזהות היהודית שלהם, כמו גם על הפחתת השנאה והאלימות והגברת האמפתיה לאחר.  

גם בני נוער לא יהודים מוזמנים בשנים האחרונות להשתתף במצעד. רוזנמן ואדלר מספרים שלצד חיזוק הקשר עם מדינת ישראל וההיכרות עם ההיסטוריה היהודית, בני הנוער שולחים מסר אוניברסלי חשוב נגד גזענות ושנאה, על אף שהשואה היא חוויה ייחודית בקיצוניותה לעם היהודי עם השלכות ספציפיות עליו. בני נוער לא יהודים נכללים במצעד כמאמץ ליצור שיחה גלובלית על אנטישמיות. "כדי להיאבק במחלה", וכפי שהם מנסחים זאת - "הנושא ברור ומוגדר: להילחם באנטישמיות".