"חודש שלם אחרי הפיגוע היינו עם הדלת פתוחה בבית, לא האמנו שהן לא יחזרו. חשבנו שהן הלכו לרקוד ועוד רגע הן נכנסות", כך מתארת אלה נמילוב אימן של ילנה (18) ויוליה (16) ז"ל שנרצחו בפיגוע במועדון ה"דולפי" במתחם הדולפינריום בתל אביב בשנת 2001. "זה היה יום שישי" נזכרת אלה ביום האחרון בו הייתה עם שתי בנותיה.
"שבוע לפני כן, ב-25 במאי היה יום ההולדת של יוליה, החלטנו שנלך לשוק הכרמל כדי לקנות להן בגדים חדשים למסיבה בערב. קנינו בגדים, קנינו נעליים וחזרנו הביתה. קנינו בגדים פשוטים, לא כאלה יקרים, הן גם לא רצו מעבר. לי היה קשה עם משכורת אחת ופנסיה של אמא שלי לקנות כל מה שרצינו. הייתי עושה מנהג בכל חודש הייתי קונה משהו לאחד משלושת הילדים. הפעם החלטתי לקנות לכולם. אחת קיבלה חולצה, השנייה מכנסיים והבן שלי הקטן עוד משהו ונהנינו מאוד באותו היום. היה יום מאוד שמח".
"הן היו אחרת אפילו במראה, יוליה, הבת האמצעית, הייתה קצת שחומה עם עיניים חומות ושיער שחור. ממש לא נראית רוסיה, היא נראה כמו תימנייה אני לא יודעת מאיפה זה אבל ככה היא נראתה, יפה מאוד. ככה יצא מהאלוקים. הייתה מאוד שובבה, מאוד אנרגטית. האהבה שלה הייתה תפירה, היא הייתה תופרת לבד, אבל החלום שלה היה להפוך להיות ספרית, מעצבת שיער, בגלל זה אחרי כיתה י' העברתי אותה מבית הספר "שבח" ל"מפתן אלון" שם הייתה מגמה של ספרות. אני הייתי הדוגמנית שלה, היא הייתה עושה לי צבע בשיער וכשהייתי חוששת היא הייתה אומרת 'אמא אל תדאגי', היא הייתה ילדה שובבה כזאת".
אלה נזכרת בשעות האחרונות שלהן ביחד ואומרת שבדיעבד קרו דברים שהכינו אותה לפרידה מהן. "ביקשתי מהבנות שלי כמה פעמים שימדדו את השמלות שלי. הבאתי כמה וכמה שמלות מרוסיה שכבר היו קטנות עליי ותמיד רציתי שימדדו אותן ותמיד הן אמרו לי שאין להן זמן ופתאום הן הסכימו", נזכרת אלה, "הן לבשו אותן, אחת ירוקה ואחת כחולה ואז הן התחילו לרקוד ופשוט להיות שמחות חבל על הזמן. פתאום, עשיתי מה שאני לא עושה בדרך כלל, החלטתי לקחת את המצלמה ולצלם את הרגע השמח הזה, אולי זה היה סימן. צחקנו, הן רקדו עשו כל מיני פוזות ואחר כך הן יצאו לדיסקוטק".
אלה כועסת על עצמה שלא נפרדה מהן עד הסוף. "הייתה גם אפשרות להיכנס ולגעת בהן אבל לא יודעת למה, לא נכנסתי. אולי פחדתי, הייתי בטוח בהלם. עכשיו אני חוזרת 18 שנה אחורה ולא יודעת למה לא נכנסתי. לא האמנתי עד הסוף, ביקשתי שיראו לי את היד של ילנה שבאה עם הלק הירוק. ביקשתי שיתנו עוד משהו סימן. פשוט לא הצלחתי להאמין", מספרת אלה כשקולה נחנק, "הפנים שלהן היו בסדר, אמרתי שם לאנשים הן שלמות! תראו! אבל אז אמרו לי שהן חטפו את הרסיסים בבטן וברגליים".
אלה ובנה אלכס חזרו הביתה בשעה שבה היו אמורות הבנות לשוב. "אמא חיכתה להן ואז סיפרתי לה, היא התחילה לבכות, כל השכנות הגיעו, היא גידלה אותן ממש, אני הייתי כל הזמן בשתיים או שלוש עבודות כדי להצליח לפרנס את המשפחה. אמא שלי השתנתה לגמרי אחרי היא כבר לא הייתה אותה אישה חזקה שהיכרתי" שנה לאחר מכן חלתה אמא של אלה סבתן של יוליה וילנה "היא נכנסה לניתוח לב פתוח ולא יצאה ממנו בחיים. הרופא אמר לי שהלב שלה היה כמו סמרטוט. ברור לי שהמוות של יוליה וילנה השפיע עליה מאוד".
הערב אלה תשתתף בטקס זיכרון מיוחד ליהדות התפוצות שכולו באנגלית ומתורגם סימולטנית לרוסית, ספרדית וצרפתית וישודר בשידור חי ברחבי העולם לקהילות השונות ובבתי הספר היהודיים. ייחודו של הטקס הוא בשימת הדגש על היהודים שהגיעו שעלו לישראל או לחיילים בודדים שנהרגו במהלך שירותם או בפעולות איבה. הטקס מתקיים על ידי ארגון "מסע" מטעם הסוכנות היהודית וייקחו בו חלק 6000 צעירים יהודים וראשי קהילות מרחבי העולם. מנכ"לית ארגון מסע, לירן אבישר בן-חורין, מסרה: "הטקס מאפשר לצעירי התפוצות להיות שותפי אמת במעמד שהוא בעל משקל אדיר בחייה של החברה הישראלית. הטקס, במתכונתו הייחודית, הפך במרוצת השנים למעמד זיכרון מרגש בו יהודי התפוצות מרכינים ראש יחד עם כל עם ישראל לזכר הנופלים".
בסיום השיחה אני שואל את אלה האם היא כועסת על מדינת ישראל שבגבולותיה היא איבדה שתי בנות. "ממש לא כועסת, המדינה נתנה לנו הרבה, המדינה לא אשמה, ממש לא אשמה", היא מבהירה ומפתיעה, "אני מאוד מאוד מודה למדינת ישראל היא נתנה לנו עבודה, כסף, חברים, לימודים אף מדינה לא נותנת ככה. היא קיבלה אותנו מאוד יפה".
התרעות פיקוד העורף