שוות לכל נפש: זה 21 שנים עמותת נט”ל, הפועלת למען נפגעי טראומה על רקע לאומי, מלווה אותנו. השבוע, עם ההסלמה בדרום, שוב נוכחנו לדעת כמה אנו זקוקים לתמיכתה. מאז הקמתה, טיפלה נט”ל בכ־300 אלף נפגעי טראומה. לשם כך, היא מפעילה את מוקד הסיוע הטלפוני המאויש על ידי מתנדבים שמלווים את הפונים בשגרה ובחירום. בעקבות המצב הביטחוני השבוע, נרשמה עלייה של כ־300% במספר הפניות לקו הסיוע של העמותה.
 

רגע לפני יום הזיכרון, פגשנו את מנהלת היחידה הקלינית של העמותה ד”ר חנה חימי, את מנהלת היחידה הקהילתית־פסיכולוגית ד”ר תמר לביא ואת מנהלת קו הסיוע דליה יוסף, כדי לשמוע על העבודה המאתגרת. “קו הסיוע הוא השער המרכזי של נט"ל. מדובר במענה מאוד ייחודי ברמה הארצית והבינלאומית, להורים, חיילים משוחררים, אוכלוסייה מבוגרת וכל תושב שנפגע על רקע לאומי", מסבירה יוסף, שניהלה את אגף החינוך במועצה אזורית מרחבים בצוק איתן.
 

בכירות נט"ל. צילום: אלוני מורבכירות נט"ל. צילום: אלוני מור


מדי שנה, לפני יום הזיכרון, עולה מספר הפונים לקו הסיוע. בעקבות המצב הביטחוני בדרום, נערכה העמותה באופן מתוגבר, עם עשרות מתנדבים ואנשי טיפול במוקד הסיוע ובשטח, כשרבות מהפניות הגיעו מצד הורים לילדים תושבי הדרום, שלקו בחרדה וביקשו כלים להתמודדות, וכן מקשישים ומבוגרים הנמצאים לבד. "יש לנו כיום יותר מ־50 מתנדבים, שעוברים הכשרה של שמונה חודשים. לדעתי, אין ארגון בארץ שמכשיר בצורה כל כך עמוקה. יש לנו 16 מדריכות מתנדבות, שאחראיות על קו הסיוע”, מוסיפה יוסף. 
 

"כמעט 25 שנים הייתי במערך בריאות הנפש בצבא. מאז שהשתחררתי, לפני כ־13 שנה, אני בנט"ל", מספרת ד"ר חימי. "העבודה של היחידה הקלינית מתחילה בעקבות פניות לקו הסיוע. יש לנו ישיבה מסודרת פעם בשבוע, ומחליטים אם הפונה מתאים להפניה לטיפול ביחידה הקלינית ומפה מתחיל תהליך", מסבירה ד"ר חימי. 


 

"הרעיון הוא שאנחנו נותנים מקום לסבל של המטופל, לתיאור שלו את החוויה הפוסט־טראומטית, על פי קריטריונים המקובלים מקצועית. המענה שאנחנו נותנים הוא טראומטיזציה משנית לנפגע עצמו ולכל מי שסובב אותו - משפחה גרעינית, משפחה מורחבת, חברים. התפיסה שלנו היא שלטראומה אין גבולות, ובהתאם אנחנו מתערבים".
 

"היחידה הקהילתית עושה השלמה מאוד נכונה לכל זה. היא מתמקמת במקום אחר מקו הסיוע והיחידה הקלינית”, מסבירה ד"ר לביא, שזה 20 שנה חוקרת ומטפלת באוכלוסיות שנחשפו לטראומה על רקע של מלחמה וטרור. "ברובד הטיפולי, היחידה מתמקדת בחוסן, בעוד שלקו הסיוע וליחידה הקלינית מגיעים אנשים שחוו אירוע או תקופה של קושי ופיתחו מצוקה. 
 

"צריך לזכור שהחזון של נט"ל הוא לסייע למי שחווים טראומה על רקע ביטחוני. אנחנו לא מטפלים בתאונות דרכים או בפגיעות מיניות. אנחנו עוסקים בטראומה קהילתית. חשוב לנו לצאת מהמרחב הקליני למרחב הקהילתי, וזה מה שאנחנו עושים".

"יד על הדופק"

בכירות נט"ל טוענות שבחברה הישראלית עדיין קיים חשש להיתפס כחלש בעקבות פנייה לטיפול, אך קיימת עלייה בהבנה של חשיבות הנושא. לדברי ד"ר לביא, “הרבה מהפונים אלינו הם חיילים משוחררים. שם אנחנו מזהים עולם של סטיגמות, מחסומים וחוסר רצון להראות חולשה. כשאנחנו עובדים בתוך קהילה, אחת המשימות שלנו היא שהקהילה תקבל את נפגעי הפוסט־טראומה. בזכות העלאת המודעות, יש תזוזה. לקהילה צריכות להיות נורמות שמאפשרות החלמה, אחרת המצוקה תהיה גדולה יותר".
 

כמעט חמש שנים חלפו ממבצע צוק איתן, שהותיר אחריו פגיעות רבות בגוף ובנפש, בקרב האוכלוסייה האזרחית וגם בקרב החיילים שהשתתפו במבצע, שחלקם סובלים מתסמיני פוסט־טראומה. יוסף: "מאז המבצע עברו חמש שנים, ואנחנו רואים יותר ויותר חיילים משוחררים, שעברו אירועים טראומטיים במלחמה, ובפעם הראשונה משתפים מקרים מאוד מורכבים. חלק מהפניות הן פניות ישירות ואחרות עקיפות, וחלק עקיפות מבני הזוג, ההורים והאחים".
 

ד"ר חימי: "ביחידה הקלינית יש בין 300 ל־400 מטופלים בחודש. כ־150 הם חיילים משוחררים, שליש מהם בוגרי צוק איתן. היום יש משהו בלגיטימציה וביכולת שלהם לפנות אלינו, ואנחנו מעודדים את זה, כי ככל שתפנה קרוב יותר לאירוע, תסבול פחות שנים. יש אנשים שהטיפול מיטיב איתם תוך חודשים, אבל הזמן הממוצע הוא שנתיים־שנתיים וחצי, ויש כאלה שזקוקים להרבה יותר זמן כדי להגיע לאיזון. אנחנו מתחילים את המסע ונמצאים כל הזמן עם יד על הדופק, כדי לתת את הזמן המתאים למטופל".


 

יוסף: "לקו הסיוע אפשר להתקשר באופן אנונימי ולקבל מענה מיידי. אם יש פנייה של חייל שהיה בצוק איתן, שהעז לפנות אחרי חמש שנים ולהגיד ‘קשה לי’, אנחנו חוזרים אליו תוך אפס זמן ומצרפים אותו לבית של נט"ל ולרצף הטיפולי. בכל חודש יש בממוצע כ־180־200 פניות חדשות, חציין של חיילים משוחררים". ד"ר לביא: "מאז צוק איתן, יש עלייה בפונים. הורים מתקשרים ואומרים שהילד מרטיב מאז צוק איתן. הסימפטומים מתקבעים, אנשים נושאים את הטראומה עד שהם מרגישים שהגיעו לקצה. חמש שנים הן זו תקופה ארוכה להחזיק את הסימפטומים". 

ד"ר חימי גדלה בקריית שמונה בימי הקטיושות. יוסף - בשדרות, ואף הקימה את מרכז החוסן הראשון בעיר במהלך מבצע עופרת יצוקה. הן מכירות את החששות המלווים את הפונים. "לא נפגעתי פיזית, אבל אני יודעת מה המשמעות של לחיות לאורך זמן תחת איום, וכמה נכון לתת את הלגיטימציה לטיפול". יוסף: "אני נולדתי וגדלתי בשדרות. זה חלק מהזהות שלי, זה שם".
 

ד"ר לביא: "האוכלוסייה מותשת, בעיקר בגלל היעדר התקווה. זה סבל נוראי, מתיש. העובדה שאנחנו יודעים שזה יחזור ושאין שום סממן שזה נגמר, מציפה את הטראומה אצל מטופלים. יש לי מטופלים שהצליחו להגיע לשיפור, ופתאום הכל עולה מחדש. נוצר מצב שהקבוצות שנפגעות מתרחבות מאוד. אלה לא רק קבוצות סיכון - כולם כבר שחוקים ועייפים".
 

ד"ר חימי: "האתגר הגדול הוא להתאים את הטיפול המתאים למטפל המתאים ולהחזיק את זה לאורך זמן. ככל שהמטפלים ירגישו בטוחים במקום שלהם, כך הם גם יוכלו להיות כאלה עבור המטופלים שלהם. המסע הטיפולי אמור לעזור למטופל להגיע למצב שהוא לומד לעבד את החוויה הפוסט־טראומטית ולנהל את הסימפטומים שלו בעוצמה שלא פוגעת או מצמצמת את התפקוד שלו".