עולם התרבות הישראלי מלא "בנים של" ו"בנות של" שניצלו את קשריהם הטובים כדי להיכנס פנימה, תוך שימוש, כזה או אחר, בייחוס המשפחתי. השחקן יוסף אלבלק (32) הוא בנם של התפאורן האגדי יצחק (איציק) אלבלק והמשוררת־פזמונאית־סופרת־זמרת צרויה להב, שכתבה שפע של שירים קלאסיים ("ימי התום", "דרך המשי", "רומיאו", "פרח" ועוד ועוד), אבל מצהיר: "אני לא אוהב להיות 'הבן של'".
ואכן, בין האזכורים עליו ברשת, נעדרת אמו המפורסמת: "אני מרגיש שאני נמצא ועובד עם האנשים שסביבי, כי הם בחרו לעבוד איתי. אני משתדל לעמוד בזכות עצמי".
יש מצב שפספסת תפקידים בגלל שלא ניצלת נכון את קלף הייחוס המשפחתי שלך?
"לא. ממש לא. לפעמים, כשאמא שלי מתראיינת, היא מזכירה אותי, אבל גם היא יודעת שאני לא רוצה להתקדם כי אני הבן שלה".
המשיכה לתיאטרון מגיעה מהבית?
"קרוב לוודאי. גדלתי לזוג הורים אמנים, וזה היה כמעט מובן מאליו שאנחנו, הילדים, נתעסק בזה. הייתי ילד ביישן, רגיש ושקט, והתיאטרון היה בשבילי מפלט. מקום בלי חוקים".
השבוע העלה תיאטרון מיקרו הירושלמי את "מלחמות היהודים": הצגה בהשראת יצירותיו של יוספוס פלביוס, בכיכובו של אלבלק. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) נשלח לרומא, במטרה לשחרר כמה יהודים שמרדו ונכנסו לכלא. "בדרך הוא מתגלגל לפגישה עם שחקן תיאטרון, שאותו אני מגלם, שהקיסר נירון ואשתו פופיאה סבינה, אוהבים מאוד", מספר אלבלק.
"הוא מספר להם על רעיון שלו להעלות לראשונה על במה את דמות היהודי, כסוג של תיקון לקריקטורה המגוחכת שכבר קיימת. פופיאה, המודעת לסיכונים הפוטנציאליים, אומרת לו: 'אין בעיה. אתה תעלה את דמות היהודי לבמה, ואני אשחרר את היהודים מהכלא'. בחלק האחרון אני מראיין את שאר הדמויות, ושואל את השאלה: האם יצירת אמנות יכולה לשנות היסטוריה של עם שלם? אירנה גורליק לקחה את 'מלחמות היהודים' של יוספוס פלביוס, ורומן בעל שם זהה שכתב ליון פויכטוואנגר, עשתה להם מיקס ועיבדה אותם למחזה מקורי חדש, כולל הוספת טקסטים. היצירה מאוד אישית וקרובה אלינו, כי אופי הסצינות השתנה בהתאם למה שמעניין אותנו, ביחס לסיפור והפוטנציאל התיאטרלי שלו. הקהל שמגיע ונחשף לעובדה שהוא רואה להקת שחקנים שעובדת על יצירת תיאטרון בתוך יצירת תיאטרון, תהליך עבודה ארס־פואטי, שחלקו מאולתר וחלקו בנוי".
היית רוצה להשתתף בהצגה שתעשה מהפכה?
"זו שאלה שהתעסקנו בה הרבה. מהו כוחו של התיאטרון? כשאני מסתכל על תיאטרון, אני לא חושב ברזולוציות כאלו. יש בתיאטרון משהו מאוד פשוט ותמים, שמסוגל לאגד אנשים לשמוע סיפור. יש אמני מחאה מאוד מעניינים כמו אריאל ברונז. אני לא נוטה להתעסק בפוליטיקה. אני לא בפאזה שבה אני רוצה להשתמש בתיאטרון ככלי פוליטי".
ומה דעתך על חוק הנאמנות בתרבות שמירי רגב ניסתה להעביר בכנסת?
"סיפור ותיאטרון יכולים להרחיב אופקים, לזרוק לזוויות שמעולם לא הסתכלת דרכן. מכאן ועד 'להסית'? שכל אחד יפעיל את שיקול דעתו. ככל שאנחנו יותר מתרחבים בתודעה, גם כאמנים, אנחנו רק זוכים. אם הצלחנו לצלול לעולם שקודם לא הבנו, הרווחנו".
אתה מתחבר לעשייה של ההורים שלך?
"אין לי מושג אם זה גנטי, אבל כשאני נתקל בטקסטים שאימא שלי כתבה, המבוצעים על ידי אמן טוב - הלב מתפוצץ. אותו דבר עם היצירות של אבא שלי, יצחק אלבלק, שהיה הרבה שנים במחלקה האמנותית בתקופת הזהב של הערוץ הראשון, ועשה תפאורות ל'ניקוי ראש' ולסרט 'כבלים' של אריק איינשטיין, מוני מושונוב וצבי שיסל. חוץ מזה הוא מכין יצירות אמנות, קולאז'ים שעשויים מציורים, חתיכות עץ ופלסטיק. כל הבית של ההורים שלי הוא הוא מוזיאון יצחק אלבלק".
"מלחמות היהודים", 29־30 במאי, רביעי־חמישי, 20:00, תיאטרון ירושלים