ב–1956, אחרי חזרתו של המלך מוחמד החמישי מהגלות, רבים מיהודי מרוקו חששו לגורלם, במיוחד מי שעבד עם השלטון הצרפתי. משה בוזגלו היה אז ילד במרקש. הוא זוכר איך אביו, שעבד אז בעיתון מקומי, הגיע יום אחד הביתה, זירז אותם לארוז בחופזה וכבר באותו לילה יצאו בהפלגה, המטרה הייתה חופי ארץ ישראל.

הקליטה בשדרות הייתה אומנם טראומטית מבחינת משפחת בוזגלו, אבל גם קצרה, כי משם היה מעבר חד לבית הדוד בשכונת ואדי סאליב שבחיפה. זו לא הייתה דירה מרווחת, אלא בסך הכל חדרון קטן שבו התגוררו שבע נפשות. משה, שהיה אז בן 12, סיפר איך בתקופת הצנע אמו הייתה מוכרת לרופא המשפחתי את הקצאת הבשר החודשית כדי שתוכל להביא מצרכים בסיסיים לילדיה.

הוא זוכר איך אביו היה "משמן" פקידים זוטרים בלשכת התעסוקה כדי שייתנו לו עבודת דחק והוא יוכל להרוויח עוד כמה לירות, אבל הוא במיוחד זוכר את אותו יום קיצי, בחודש יולי 1959, בחברת עקיבא אלקריף.

משה היה שובב גדול ולא בילה הרבה בבית הספר, אז כמעט מדי יום, במיוחד כשהייתה עבודה, היה מצטרף לשכנו, עקיבא, שעבד כסבל בשוק תלפיות. "הוא היה איש בריא, חזק, בריון וסידר לי עבודה", נזכר בוזגלו, היום תושב שכונת קריית אליעזר בחיפה. "אותו יום לא עבדנו וישבנו בבית הקפה, שיחקנו רמי. שתינו תה ורוזוליו, בעל הבית, ביקש ממנו לשלם. עקיבא ענה ‘חכה שאגמור את המשחק'. פתאום נכנסו שני שוטרים ושאלו ‘מי זה עקיבא?', ענה ‘אני'. ביקשו ממנו להתלוות אליהם. אמר ‘לא עשיתי כלום'. התחיל ויכוח, אחד השוטרים הוציא אקדח וירה בו. עקיבא נפל עלי. הוא היה פצוע קשה ואני התמלאתי בדם. יצאתי לרחוב וצעקתי ‘הרגו את עקיבא', ככה הרגשתי. המון אנשים החלו לצאת, זרקו אבנים, שרפו את האוטו של מנהל הבנק. שם התחילו המהומות הגדולות של ואדי סאליב".

מי היה אשם?

"מפא"י. מי אם לא הם? בן–גוריון שלט ואנחנו בשבילו היינו המכה הגדולה. לא העריכו אותנו בכלום, היינו אפס. לעומת זאת אהבנו את מנחם בגין. הוא היה בא לשכונה ונתן בשבילנו את הנשמה. הבין אותנו ואמר ‘אתם שווים בני שווים'".


עבור מי אתה מצביע היום?

"בשביל מי אני יכול? ביבי. גם כשהיד שלי רועדת בקלפי אני שם ביבי. אף פעם לא הצבעתי מפא"י. אחרי מה שסבלתי מהם, אין סיכוי. הייתי הולך לבית הספר ותאר לך שכל הילדים היו מוציאים מהתיק סנדוויץ' ולך אין, איך היית מרגיש?".


הבהילו את המדינה

החודש ימלאו 60 שנה לאירועי ואדי סאליב. יש כאלה שרואים בהם את המרד המזרחי הראשון, ויש כאלה שמאבחנים אותם כניצנים שהובילו למהפך הפוליטי ב–77' ויכולים להסביר עד היום למה רבים מתושבי הפריפריה, במיוחד המזרחים, לא מסוגלים גם ב–2019 לפזול שמאלה.

מנחם בגין. צילום: שמואל רחמנימנחם בגין. צילום: שמואל רחמני

"סיפור ואדי סאליב הוא שתפסו אותם על חם", מסביר פרופ' סמי שלום שטרית, מרצה למדע המדינה וראש בית הספר לאומנויות הקול והמסך במכללת ספיר. "העולים ישבו בוואדי, ובהדר גרו אנשים שחיו טוב עם גינות, כלבים חמודים ומכוניות. אלה היו עולים שבאו מקזבלנקה ורבאט. מקומות שהלכו בהם לבתי קולנוע והיו להם חיים ומערכות חינוך. לא הורידו אותם מהעצים. הם באו לפה ושאלו ‘מה הולך כאן?'. לכן התגובה של בן–גוריון הייתה קשה ומטורפת. אם ביבי היה עושה פסיק ממה שבן–גוריון עשה, הוא מזמן היה נכנס לכלא. זה לא כמה סיגרים או צוללת. בן–גוריון שלח אליהם מיליציה, את פלוגות הפועל, קיבוצניקים שלא השתמשו בנשק חם, אלא באגרופנים כדי לפרק למפגינים את העצמות".

קצת רקע לפני שממשיכים. קיץ 1959, ישראל ילדה בת 11, ממש בחיתוליה. המדינה מוקמת על ידי יהודים יוצאי אירופה, שתופסים את עמדות המפתח בשלטון והם אלה שמופקדים בשנות ה־50 על קליטת העלייה המאסיבית מארצות ערב, עלייה שרובה נשלחת למעברות או לשכונות נטושות בלוד, רמלה, יפו וחיפה.

חיפה, באותן שנים, נוהלה ביד רמה על ידי ראש העיר המיתולוגי, אבא חושי, שגם הוא נולד בגליציה, מערב אוקראינה. כל אנשיו היו יוצאי אירופה, ולצורך הכתבה נכנה אותם "אשכנזים", בזמן שהעולים ממרוקו התרכזו בעיר התחתית או פוזרו בסביבה, בטירת כרמל, צור שלום ומגדל העמק.

"אל תכניס את המילה 'גזענות' לכל שטות. זו הייתה אטימות, פשוטו כמשמעו", משוכנע הסופר אלי עמיר, שנולד בבגדד ועלה ארצה בתחילת שנות ה־50. "מפא"י בנתה את המדינה כמו שאף אחד אחר לא היה בונה. היא הקימה חברה שאף אחד אחר לא היה מקים. היא לא קבעה אנחנו הולכים לדפוק את המרוקאים או את עדות המזרח. זו הייתה אטימות של אנשים שהשלטון היה בידם ואטימות לכאבו של הזולת. הייתה פה טרגדיה נוראה מצד שני הצדדים.

אנשי מפא"י אמרו ‘אנחנו העלינו אותם מארצות ערביות, שהיו יכולות לחסלם. הצלנו את חייהם'. גם ליהודי עיראק הם אמרו את זה, ולפעמים כשהייתי שומע, הייתי עונה ‘ומה אתם רוצים, שננשק לכם את הרגליים?'. ויתרנו על הרכוש בעיראק, על האזרחות. הגענו רק עם הבגדים עלינו, אז אתם העליתם והבאתם ועשיתם? דיברתי עם גולדה ומנהיגים אחרים בשלב יותר מאוחר של חיי. לא גיליתי אצלם גזענות, אני רק אגיד את זה בצורה חריפה יותר - זו מנטאליות יהודית מזרח–אירופית לעומת מנטאליות יהודית מזרח–תיכונית, שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו".

ואדי סאליב הייתה פצצת זמן מתקתקת. זו הייתה שכונה ערבית שננטשה אחרי מלחמת השחרור. בתיה היו מוזנחים, עלובים. היו בה צפיפות, תנאים קשים, אבטלה. נקודת רתיחה שהתפוצצה ביום שהשוטר ירה בעקיבא אלקריף.

"את הדוקטורט כתבתי על ואדי סאליב והפנתרים השחורים מתוך עניין בסוג אחר של מחאות בחברה הישראלית", מספרת פרופ' הנרייט דהאן כלב, ממייסדות הקשת הדמוקרטית המזרחית. "מזרחים תמיד עשו הפגנות ומחאות על מצבם. הם לא היו אנשים פאסיביים כמו שההיסטוריה הציונית מתארת. המחאות האלה היו לאורך כל התקופה מאז שנכנסו לארץ, אבל יש מספר נקודות ציון, שאחת הבולטות היא ואדי סאליב, שהייתה מחאה פוליטית, דמוקרטית, חברתית. היו עוד מחאות כמו שריפת לשכת העבודה, הכאת פקידי סוכנות, אבל הן סומנו כצעדים פרימיטיביים, פראיים ואלימים בגלל שאלה היו מזרחים. היא הייתה הראשונה שנרשמה. ואדי סאליב הבהילה את המדינה".

משימה בעורף האויב

אלקריף, שנורה על ידי השוטר, לא נהרג בבית הקפה אלא נפצע קשה, אבל זה לא שינה, השמועה על מותו הופצה, והמונים יצאו לרחובות כשבקודקוד נוצרה מנהיגות מקומית שבראשה עמד דוד בן–הרוש, ששימש כשומר ברכבת ישראל.

אבנים נזרקו, מתפרעים החלו לעלות לשכונות המיוחסות שבהדר. הממשלה התכנסה לדיון בהסלמה במצב, והיה זה דווקא שר המשטרה הראשון, בכור–שלום שטרית, יליד טבריה, ממשפחה יוצאת מרוקו, שנתן סקירה על שאירע.

"זו הייתה התארגנות חוזרת ונשנית של הקהל בהנהגת יוזמים מסוגים שונים, שהתחלפו מדי פעם בפעם, כגון עסקנים מפוקפקים, אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות וגם אנשים סתם מהקהל", אמר שטרית באותה ישיבה. "בעלי יוזמה אלה הפיצו בעקשנות את השמועות שהפצוע הומת ביריות השוטרים וכן העלו ססמאות מלהיבות על קיפוח ואפליה, שלא קשורות כלל למקרה עצמו. כדוגמה יכולה לשמש לשון הכרוז ‘לכל העולים מצפון אפריקה', שהופץ באותו יום והנה כמה מובאות ממנו. ‘כדי להתקיים בארץ עלינו להיות מאורגנים', ‘אם אנו מוכנים להבליג או להתגונן בתוך חברה העוינת אותנו... אלה שחשבנו אותם לשכנינו קמו עלינו לכלותנו', ‘נחרות בזיכרוננו את יום אתמול ומה שמחכה לנו בעתיד מאלה השכנים המתעשרים על חשבוננו ואחר כך עוברים לגור בבתים הדורים בהדר הכרמל ובשיכונים נוחים'".

שר האוצר באותם ימים, לוי אשכול, מי שהתמנה יותר מאוחר לראש ממשלה, אמר במליאה: "היה יהודי כמוני שבמשך שנים הרבה טען: עלייה קצת סלקטיבית...ממצרים שלחו לנו קודם כל את הנמושות... איננו יודעים מי מביאים עכשיו מפרס, אבל נגזר עלינו לקבל אותם, נדע איזה ג'ונגל אנחנו מכינים לעצמנו".

ד"ר ערן אלדר הוציא בשנה שעברה את הספר "הדרך ל–77'" ובו ניתח את קריסת מפלגת השלטון, שהביאה בסופו למהפך הפוליטי ולעליית הליכוד. "שמעון פרס בעצמו טען שהעלייה הגדולה של שנות ה־50 הייתה בלתי סלקטיבית, וזה ציטוט שלו", מספר ד"ר אלדר. "הייתה לו איזו ציפייה שיבואו רק אלה שתורמים ומועילים לחברה. יש גם את הנאום המפורסם שלו בבית שאן, שבו הוא צועק למפגינים ‘מספיק עם התנועות המזרחיות'. להגיד לציבור מזרחי ‘בלי תנועות מזרחיות' זו אמירה מאוד בעייתית. אני תמיד אומר שהייתה התייחסות מפלה ומקפחת באופן נקודתי, אבל לא היה דיכוי שיטתי. הייתה גם אי־הבנה. למשל, דיברתי לצורך כתיבת הספר עם מנהיגי מפא"י לשעבר, ביניהם אהרון ידלין, שהיה שר החינוך, והוא אמר שהוא לא חושב שיש קיפוח עדתי, יש תחושת קיפוח. הוא גם הוסיף שיש פער וטבעו ללכת ולהעמיק".

כשהמצב היה רעוע ומועד הבחירות הארציות בנובמבר 1959 הלך והתקרב, אנשי מפא"י החליטו שהם חייבים להצניח לעומק "שטח האויב" איש משלהם כדי שירגיע את הרוחות, ולמשימה נבחר עסקן צעיר ומבטיח - משה שחל.

שחל עלה עם משפחתו מבגדד ב–1950 והשתקע באשקלון, אבל כבר שם הוא הוקסם מנאומיו של ראש הממשלה, דוד בן–גוריון. "ראיתי אותו מופיע, והוא היה מבחינתי דמות לחיקוי", שחל מספר. "אמרתי שיבוא יום וגם אני אנאם ככה".

שחל התגלה כפוליטיקאי מחונן והתחבר לאנשים הנכונים. כבר אחרי שהשתחרר מהצבא מצא את עצמו בחיפה שאליה רצה בין היתר להגיע כדי לתפוס עצמאות מהבית שבדרום.

כשהחלו המהומות בוואדי סאליב, גם המפלגה וגם ראש העיר, אבא חושי, חשבו שהוא האיש המתאים להיות המקשר שלהם לשכונה הרותחת. בכל זאת, בחברת צעיר, מזרחי, הם ירגישו הרבה יותר בנוח.

"מפא"י הייתה מפלגת השלטון ועמדה לרשותה ההסתדרות ככלי", שחל הסביר כשנפגשנו. "לשכת העבודה הייתה של ההסתדרות, קופת חולים, שיכון עובדים. זו הייתה מעצמה אמיתית. אותי שלחו כאחראי על העיר התחתית וציפו ממני לתוצאות, כי הבחירות התקרבו. עבדתי באותה נאיביות ותמימות של בחור צעיר. אין משפחה שם שלא הכרתי ולמדתי את מצבה. אנשים רעבו ללחם, רצו עבודה. לראש העיר, אבא חושי, כתבתי דוח מפורט. בחינוך ביקשתי 400 מלגות כדי לשלוח לפנימיות חבר'ה שילמדו. ביקשתי לבנות להם דירות ובתי כנסת. אבא חושי תמיד אמר ‘ידידי הצעיר שחל, תרשום', כמו בפיליטונים של אפרים קישון".

משה שחל. צילום: קלאודיו פיימבלטמשה שחל. צילום: קלאודיו פיימבלט

איפה הבחור שכתב?

זו לא הייתה עבודה קלה. צריך היה להפגיש בין שני מחנות עיקשים, לוחמניים. המחנה של ואדי סאליב מול אבא חושי, שהיה אז ראש עיר כל יכול. "כשהיו מהומות והם שברו שמשות בהדר, החליטו במפלגה לקיים אסיפה בקולנוע 'הדר', בוואדי סאליב, ביום שישי, כשרוב האוכלוסייה שם דתית", מספר שחל. "אבא חושי אמר 'צריך מתנדבים' ונידב אותי ואת משה דיין, שהובא כדי לנאום. מי היה הקהל? הביאו את משמר הנמל, עובדי הסתדרות מובהקים. מובן שזו הייתה התגרות, כי מסביב היו מכוניות משטרה שרק חיכו לפעול. רק פתחתי את האסיפה והחל מטר אבנים מבחוץ וזה היה האות לשוטרים. זו הייתה פרובוקציה כדי להוכיח שזה לא עניין חברתי ומצוקה, אלא אנשים שרוצים להתסיס פוליטית נגד השלטון".

שחל המשיך לנסות לגשר בין הצדדים. באחת הפעמים הביא את בן–הרוש ואנשיו מוואדי סאליב לפגוש את אבא חושי בביתו של ראש העיר. "בשבילם לעלות להדר זה היה עולם אחר", הוא נזכר. "ליוויתי אותם לבית ראש העיר ומסביב הייתה שמירה היקפית של המשטרה. לא ידעתי, אבל לאחד מהם היה אקדח. המשטרה אמרה יותר מאוחר שכוונתם לא הייתה לבוא בשלום, אלא הייתה סכנה אמיתית שירצחו את אבא חושי, ואני יכול להישבע שלאף אחד מהם לא הייתה כוונה כזו".

המרד נרגע. בן–הרוש נאסר אחרי שירה באוויר ותקף שוטר. הוא ריצה שישה חודשי מאסר בפועל עד שזכה לחנינה מהנשיא יצחק בן–צבי. תוך כדי מאסר, בן–הרוש המשיך לפעול ורץ בבחירות לכנסת הרביעית שנערכו בנובמבר 1959 מטעם "ליכוד יוצאי צפון אפריקה", מפלגה שהקים. חסרו לו אז 1,200 קולות כדי לעבור את אחוז החסימה.

"באותן בחירות הצבעתי בשביל בן–הרוש", מספר הסופר אלי עמיר. "הטפתי גם לכל מי שהכרתי שיצביע עבורו. אמרתי שקודם כל צריך לעזור לבחור לצאת מבית הסוהר, מאחר שזה עוול לכלוא מנהיג חברתי, חיובי. אגב, בכל ועדות החקירה שמפא"י הקימה, כשאתה קורא את הטקסטים, אתה קולט שבן–הרוש היה חכם מחברי הוועדות, מהשופטים שפסקו ומהחברים שדיברו. הוא לא היה קיצוני שבא להרוס, אלא פטריוט ישראלי שלא נתנו לו ולילדיו את הכלים להיקלט בארץ. אין לי ספק שבתקופה אחרת הוא יכול היה להיות מנהיג חברתי, לפני כל המנהיגים החברתיים שקמו. הוא ביטא זעקה אמיתית ולא ביזה את השליטים, לא תקף אותם בבוטות. הוא אמר בסך הכל מה הם רוצים".

בן–הרוש אולי לא עבר את אחוז החסימה, אבל מפא"י זכתה בבחירות של נובמבר 1959 להישג הגדול ביותר שלה - 47 מנדטים. הסכנה המזרחית הוסרה מהדרך. "האמנתי בתום לב שאחרי הבחירות אבא חושי יקיים את מה שהבטיח", שחל נזכר. "הרי הבטחתי לאנשים בעיר התחתית, ובבוקר של תוצאות הבחירות, כשחגגו ברחוב החלוץ והרימו לחיים עם כוסות וודקה, באתי וסגרו לי את הדלת בפנים. עמדתי שם עם דמעות בעיניים. לא רציתי טפיחה על השכם אלא רק לפרוע את החוב, אבל הם אמרו 'אנחנו השלטון, אנחנו החזקים'. תבין, 400 מלגות ללימודים לנוער היו רשומות אצלי במחברת, ועד אז הייתה לי דלת פתוחה אצל אבא חושי. עכשיו אני מגיע והשומר לא נותן לי להיכנס. הבטחתי, אבל מה אני שווה בלי העוצמה הפוליטית של מפא"י? הייתה לי אז דילמה קשה, כי הייתה לי הצעה משפחתית מפתה מלונדון, שכללה לימודים ועבודה".

שחל נסע לאשקלון להתייעץ עם אביו, שלא היה דברן גדול. האב שמע על ההתלבטות ואחרי שחשב ענה: "אם תעזוב ותיסע לאנגליה, לא תסלח לעצמך שנטשת את המערכה". שחל חזר לחיפה וכתב מכתב לאחד מבכירי המפלגה, סיפר על ההבטחות שנתן ואיך הן הופרו מצד ראש העיר. "הראו לי את מכתב התשובה שכתב אבא חושי", שחל חייך כשציטט ממנו. "'מאחר ולא הייתי בפגישות עם הנ"ל', זאת אומרת איתי, 'גם לא הייתה הבטחה. נא להעמיד את האיש לבירור'. עולמי התהפך עלי. תזכור שהייתי צעיר ללא ניסיון, שכל כוונתו הייתה של רצון טוב. החלטתי שאני כותב מכתב למזכיר המפלגה הארצי, גיורא יוספטל, ובו כל האמת. יוספטל הפך יותר מאוחר ממזכיר לשר השיכון והזמין את עצמו לחיפה, בין היתר ביקר בוואדי סאליב. לא קראו לי לסיור ורק כשהוא שאל 'איפה הבחור שכתב?', הזמינו אותי. לא עבר הרבה זמן עד שהחלה תוכנית פינוי ושיקום. שנים אחרי זה, כשהייתי בא לשכונות שנבנו למפוני ואדי סאליב, הייתי מעליב אנשים אם הייתי מסרב לשתות איתם קפה. זה היה מבחינתי שיעור בפוליטיקה. היום אתה גיבור, מחר אתה בבור".


לא חוזרים לסלאמס

שחל בן ה–85 נראה עדיין מצוין, בעל זיכרון פנומנאלי. הרבה מים עברו בנמל חיפה מאז, ובמהלך השנים הפך לאחד מבכירי מפלגת העבודה, השר לביטחון הפנים, שר התקשורת, ובמשך 26 שנים שימש כחבר כנסת.

"זה עוול מה שעושים עד היום למפלגת העבודה", שחל אומר. "ישבתי בממשלת אחדות לאומית, שהיה לי חלק ביצירתה. אצלי במפלגה אומנם היו כאלה שאמרו שהיה צריך להרוג אותי כשהייתי קטן, אבל העריכו. את דוד לוי הצמרת הוותיקה של חרות תיעבה. אף אחד מאנשי עדות המזרח במפא"י או מפלגת העבודה לא נאם את נאום הקופים כפי שדוד לוי נאם בהרצליה. נאום מכאב לב אמיתי כשסיפר שמתייחסים אליו כקוף. קח את נתניהו, חוץ ממירי רגב הוא לא מצא אף מזרחי שיהיה לצדו? לפחות אצל מפא"י, עם כל הביקורת, שלמה הלל היה יו"ר הכנסת, שושנה ארבלי הייתה שרה, משה שחל היה שר, ישראל קיסר. לא רק לא מעט, אלא בתפקידים בכירים, אם כי ב–96', אחרי ההפסד בבחירות, באו והציעו לי להתמודד על ראשות המפלגה. עשיתי אז חשבון עם עצמי ובסוף החלטתי שלא. אמרתי שהמפלגה עדיין לא מסוגלת לקחת מהגר שבא מעיראק ולבחור אותו כראש ממשלה, כשלנגד עיני עמדו הקיבוצניקים. האם בגלל זה אני מריר? לא".


מאיפה השנאה של המזרחים למפא"י וממשיכיה?

"הדבר הכי מגוחך אצל יוצאי מרוקו שמדינתם פתוחה בפניהם, הערבים המרוקאים מקבלים אותם בסבר פנים יפות, אז למה הם נגדם? כתבו על זה הרבה ספרים. יוצאי המזרח רצו לבדל את עצמם בזמן הקליטה, שלא יחשדו שהם ערבים, ולכן הייתה להם סיבה להיות אופוזיציה, וחרות הייתה אופוזיציה לגיטימית, שבה איש לא יבוא אליהם בטענה 'הם כמו הערבים'. לכן הם נעשו יותר ימניים והצביעו בעד בגין, שביקר את הממשלה. אבל האם חרות אהבה את המזרחים יותר? שטויות, רק שזה נשאר ועובר מאב לבן. הצבעה היא בדרך כלל מסורת משפחתית".

פרופ' סמי שלום שטרית חושב שאין להסיק ממשקעי העבר לגבי המצב היום. "למהפך ב–77' קראתי מרד הקלפיות. הדור השני, הפנתרים השחורים, שראו את הוריהם מתרסקים, הוא זה שהוריד את מפא"י מהשלטון. זה לא קיים יותר. היום זה רק כסף. מי שמחזיק את הליכוד זה לא ביבי. אלה אנשי אינטרסים, בעלי הון חדשים, קבלנים, רובם מזרחים. תראה מי בונה בפריפריה את השכונות, מי היבואנים הגדולים. האנשים האלה לא יודעים על מה אתה מדבר, ‘מחאה, שנות ה–70'. הם יודעים לספר מתי הם צמחו. אצלי במשפחה יש קבלן ענק שהיה שיפוצניק בימי מפלגת העבודה. היום אלוהים ישמור מה הוא בונה, אז להמר על זה? זו בחירה מושכלת. הליכוד הוא חנות מכולת שעובדת יפה, ואני לא ציני. מנסים לייחס להצבעה רגשנות, נקמה, אבל זה עבר מזמן. הליכוד הפך לפרה החולבת של המזרחים, ולכן הבחירה היא קיומית, הישרדותית. כל הזמן שואלים ‘למה הם ממשיכים להצביע למי שדופק אותם?'. הוא לא. החוכמה של הקפיטליזם זה לשפוך מזומן ולא התחייבויות. אנשים לא רוצים לחזור לסלאמס של ואדי סאליב ומוסררה".

סמי שלום שטרית. צילום: אילן אסייגסמי שלום שטרית. צילום: אילן אסייג

60 שנה עברו מאז אותם ימים שהוציאו את השד העדתי מהבקבוק. דוד בן–הרוש נפטר לפני 20 שנה, וכמוהו רוב מנהיגי המרד בוואדי סאליב, אבל על מה שהיה באותם ימים לא יפסיקו כנראה לצאת גרסאות וניתוחים.

לפני עשר שנים יצא "ואדי סאליב, המיתוס ושיברו", ספרם של ד"ר אלי נחמיאס ז"ל וד"ר רון שפיגל, שני אנשי הסתדרות ותיקים בחיפה שביקשו לשפוך אור חדש על מה שהיה.

"ניסינו למצוא ראיות לכך שהממסד האשכנזי בחיפה, בראשות אבא חושי, לא היה שונא מזרחים בניגוד להרבה הנחות", שפיגל מספר. "יש מצב שנקרא ‘בניית אומה'. כשבונים מדינה, נעשות טעויות. מה שהתאים לחו"ל, לא התאים לפה. בן–גוריון ניסה להכניס את כולם לכור היתוך ולהפוך אותם לישראלים ‘ביי הוק אור ביי קרוק', ויחד עם החטאים האלה איפה אתה רואה מדינה בת 71 שנה עם הישגים כאלה?".

ואדי סאליב ההיא אולי מתה לה, אבל השכונה ממשיכה לחיות אי־שם בין עמודי הפייסבוק בקבוצה סגורה הנקראת "גם אני גדלתי בסטנטון", שם מצאתי את משה בוזגלו ואחרים שסיפרו בחום על ימי המרד הגדול.

מה לעשות, הזמן עושה את שלו, והימים ההם הולכים ונשכחים עם השנים גם מספרי ההיסטוריה. "הממסד עשה הכל כדי לסמן את האירועים ההם כהתפרעויות של חוליגנים, ורוב הציבור עדיין מקבל את זה ככה", אומרת פרופ' הנרייט דהאן כלב. "אני עושה הרבה על מנת לשנות את התודעה הציבורית ולטעון שמדובר במרד ומחאה חברתית ומאבק לצדק חברתי. מאבק שתודעה חברתית נטועה בו, אבל לעומתי ומעט חוקרים כמוני, הכוחות של הממסד וההסברה האשכנזית הרבה יותר חזקים וגם הגזענות עדיין עמוקה. אז רוב הציבור הישראלי, לרבות מזרחים שהשתכנזו, מעדיפים לראות את זה כפשעים נגד החברה".

העלייה לארץ ישראל, האירופית והמזרחית, היא סיפור תרבותי, כלכלי, פוליטי, שיצר כאן שני מחנות שגם אחרי 71 שנה ממשיכים לחיות ולהחיות אותו. אבל יש גם כאלה, כמו הסופר אלי עמיר, מדליק המשואה ביום העצמאות ה–69 של מדינת ישראל, שבגילו המתקדם מתעקש להביט קדימה.

"אספר לך סיפור", עמיר, בן ה–81, אמר כששוחחנו. "נסעתי לארצות הברית כמנכ"ל הפדרציה הספרדית ושכרו לי דירה בניו יורק בין לקסינגטון אבניו לפארק אבניו, מרכז העולם. אחרי שבוע קיבלתי פריחה על כל העור. בער ושרף לי. הבאנו רופא הביתה והוא שאל ‘עברת איזו טראומה בזמן האחרון?'. חשבתי ואחרי דקה הסברתי ‘באתי מישראל'. אמר ‘זהו'. אמרתי לו שזה נכון. הלכתי למכולת לקנות חמוצים, יצאו מתוקים. הלכתי לקנות לבנייה, איזה טעם מחורבן. זה השוק של מעבר מארץ לארץ. תקלוט, אנשים עלו לישראל בלי כלום, למדינה שלא היה לה כלום, אז מה אתה רוצה, שיחכו להם ארמונות? אם היו נוסעים לאמריקה, היו מחכים ארמונות? היו מנשקים את הידיים של האמריקאים שנתנו להם להישאר. אז פה יש ליהודים את הלוקסוס להתלונן על זה שנתנו בית לאשכנזים שהקימו את המדינה, הקימו מפלגה והקימו צבא. מה הייתה האלטרנטיבה, להישאר במרוקו, עיראק? אנשים שכחו מאיפה באנו ואיפה היינו. צריך כל יום לברך על המזל שהגענו לארץ ומישהו הקים אותה".