הרופאה שריגשה את הרשת: "הגזענות בישראל ממוסדת, חוצת שכבות"

רבות דובר על בתקשורת וברשתות החברתיות על מחאת יוצאי אתיופיה שהגיעה לשיא במהלך השבוע. פוסט של רופאה יוצאת העדה הביא לאלפי תגובות נרגשות ולכ-15 אלף שיתופים. כותבת הפוסט, הדס מלדה-מצרי, רופאה מקיבוץ כרמים ששירתה בחיל האוויר במקצועה כחמש שנים, סיפרה על הגזענות בה נתקלה במהלך חייה בישראל מאז עלתה לארץ בגיל 4.

"הייתי ילדה שבגיל 3 עזבה את ביתה באתיופיה והתעקשה לצעוד ברגליים יחפות במדבר במשך 3 חודשים מבלי להתלונן או להשמיע הגה. הייתי ילדה ששרדה 10 חודשים במחנה פליטים בסודן וחלתה במחלות קשות, כולל מלריה וחצבת, וסבלתי מתת תזונה קשה, אף אחד לא נתן תקווה שאשרוד ואגיע לירושלים. הגעתי לארץ הקודש, אך תחילה לבי"ח סורוקה לשיקום ממושך. וכבר בשלב זה של החיים, בימים הראשונים של העלייה שלי לארץ הקודש, בעת האשפוז, נרקם והתבסס החלום להיות רופאה כשאהיה גדולה. מאותו רגע ואילך, עקשנית כבר אמרנו, סללתי את חיי למסלול הרפואה. שזרתי בכל שלב בחיי את העולם הרפואי עד ההגעה לבית הספר לרפואה. בשכונה בה גדלתי, היה ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה. מהשכונה הזאת לא יצאו הרבה סיפורי הצלחה לצערי.", סיפרה.

"בימים האחרונים מאז ההרג של סלמון טקה ז"ל ע"י השוטר, חשתי שאני מתהלכת כסהרורית. חשתי שאין לי אוויר לנשימה. שאין לי טעם לקום לעבודה. הרגשתי דחף עז לעשות משהו שיביא לשינוי עמוק ומהותי אך לא ידעתי מה ואיך. חיפשתי אנשים שמרגישים כמוני שאולי אוכל לשתף בתחושות שלי ובחוסר האונים. התגובה ברשתות החברתיות נראתה לי חסרת טעם. ראיתי את פרץ הזעם והתסכול שהתארגן ספונטנית ויצא לרחובות. נערים זעקו מדם ליבם. אמהות זעקו מרחמם הכואב על אובדן ילד נוסף. הרהרתי עם עצמי ללא הרף. המחשבות לא פסקו. איך עוצרים את הטירוף הזה? איך מביאים לשינוי אמיתי? איך מסבירים לחברה הישראלית, לאנשים שאני פוגשת מידי יום בעבודה, בקיבוץ, בלימודים ובמסגרות אחרות מה קרה לקהילה הזאת? מה מביא לפרץ כזה של זעם ושנאה שכרגע גם פוגע באזרחים תמימים בחלק מהמקרים. מנגד אני רואה ושומעת את החדשות והמגמתיות של התקשורת ומבינה שהקרב על התודעה הציבורית כמעט אבוד. הגעתי לעבודה אחרי יומיים שלא הייתי כי כל מה שרציתי היה להתכנס הביתה ולחבק חזק חזק את ילדי ולהגיד להם שהעתיד שלהם יהיה אחר. בעבודה כולם התנהלו סביבי כאילו כלום לא קרה ורק אני הרגשתי שסערה עצומה מתחוללת בתוכי , סערה שאף אחד לא שותף לה. גם בקיבוץ, מקום מגורי, השגרה המשיכה באין מפריע".