אם יש משהו שמאפיין את ציפי לבני הוא שמאוד אוהבים אותה או שמאוד שונאים. נבחרי ציבור מעטים זכו לזה”, אומר ד”ר אילן בן עמי, סוציולוג פוליטי, חבר סגל המחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה, שבימים אלה הוציא את הספר “אותה הגברת בשינוי הדרך” בהוצאת סטימצקי.



מדובר בביוגרפיה של לבני המחברת את כל מה שידענו כבר על האישה החזקה ביותר בפוליטיקה הישראלית מאז ימי גולדה מאיר. לבני, אגב, סירבה לשתף פעולה עם בן עמי.



כזכור, לבני הייתה קרובה למלא את תפקיד ראש הממשלה, אלא שהמציאות הפוליטית בישראל לא האירה לה פנים, בלשון המעטה. זה עדיין לא מבטל את הישגיה ואת העובדה שבמשך יותר מעשור נכחה כמעט בכל צומת משמעותי של קבלת החלטות בנושאים מדיניים וביטחוניים. “במובנים מסוימים לבני פספסה לאורך הקריירה שלה, אז אפשר להגיד שהיא פספוס”, אומר ד”ר בן עמי. “מנגד, אי אפשר להתעלם מההצלחות שלה. אבל אם צריך לתת כותרת - לבני היא אדם ובעיקר אישה שהייתה שלוש או ארבע פעמים קרובה יותר מכל אדם אחר לבאר ולא שתתה ממנה. זה פספוס, איך שלא תסתכלי על זה”.



עד כמה עובדת היותה אישה סייעה לה או הכשילה אותה?


“בחלק מהמקרים זה הכשיל אותה, אבל זה לא עניין משמעותי בעיניי. אני לא מקבל את זה. אפשר להגיד שפספסה את הרכבת הממשלה מכיוון שהייתה יחסית טירונית פוליטית, אבל גם ראינו בפוליטיקה גברים נאיבים. אני לא מקבל את זה שאישה לא מבינה בפוליטיקה, כמו קולות ששמעתי פה ושם לאורך השנים בהקשר שלה”.



דווקא האישה שהגיעה לתפקידים הבכירים ביותר בשנים האחרונות נתפסת כזגזגנית. “התדמית שלה בקרב הציבור לא לגמרי מדויקת, אבל אני יכול להבין מאיפה היא באה", אומר בן עמי. "לגבי שם הספר, זה מאוד תלוי מאיזה כיוון את מביטה על הדברים. בעיניי היא נשארה נאמנה לדרך. ובואי נדבר רגע על זגזגנות: היא עזבה את הליכוד, כור מחצבתה, עברה לקדימה, הקימה את התנועה והתאחדה עם מפלגת העבודה. אם ניקח לדוגמה את עמיר פרץ, שעכשיו בכותרות, נראה זגזגנות מהי: עזב את מפלגת העבודה, הקים את עם אחד, חזר לעבודה, עזב לתנועה, חזר לעבודה. זיגזג זה מישהו שהולך וחוזר. אני כמובן לא נמצא כאן כסנגור של לבני, הספר לא בא להגן עליה אלא לתת לה את מה שמגיע לה. הן בעין חיובית והן בעין ביקורתית”.



ציפי לבני עם אבי גבאי ויצחק הרצוג. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90ציפי לבני עם אבי גבאי ויצחק הרצוג. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90



אפשר היה באותה נשימה לדבר על קבוצה שלמה שפרשה מהליכוד לקדימה יחד עם אריק שרון.“פרשו איתה צחי הנגבי וזאב בוים, דן מרידור ורוני מילוא הלכו למפלגת המרכז. לא ראית שקראו להם זגזגנים. אני חושב שפה נכנס קצת העניין של היחס לו זוכות נשים בפוליטיקה”.



חוצה את המפה


ספרו הקודם של בן עמי, “חייהן הפרטיים והציבוריים של נשות ראשי הממשלה בישראל”, יצא לאור בשנת 2010. בניגוד לספר הקודם שנותר בעיניו “קול בודד באפלה, עוסק בנושא שנדחק תמיד לשוליים ונותר ברמה האנקדוטלית”, הספר החדש אינו רכילותי ועוסק בביוגרפיה של מנהיגה.



“היא מאוד נאמנה לחזון ובניגוד לאמירה על זגזוגים, אני חייב להודות שלדרך החדשה שלה היא נותרה נאמנה לאורך כל השנים”, אומר בן עמי. “כמובן שזו לא הדרך שהיא גדלה עליה בבית הוריה, אבל ברגע שהחליטה להיכנס לפוליטיקה והבינה את חזון שתי המדינות, היא דבקה בו יותר ויותר. אחת התופעות היותר מעניינות בעבודה על הספר הייתה לשזור את המסע האישי־פוליטי־אידיאולוגי המטלטל שעברה מבית הגידול בימין לצד השני של המפה, מה שאני אוהב לקרוא לו ‘משתי גדות לירדן לשתי מדינות לשני עמים’”.



היכן היו נקודות השיא שלה?


“אחת מנקודות השיא הייתה במלחמת לבנון השנייה. מדובר באישה שישבה בשלושה קבינטים במלחמות, שלחה חיילים לקרב, וזה לא משהו שהוא שגרתי גם אצל גברים. בלבנון השנייה לא רק שישבה בקבינט אלא שהפתרון המדיני שדחפה אליו מהיום השני למלחמה הוא זה שהתקבל בסופו של דבר גם על ידי הממשלה וגם על ידי האו”ם. זהו הישג שאי אפשר להתעלם ממנו. להיות קול בודד בממשלה, לעמוד מול ראשי צבא, שר הביטחון וראש הממשלה ולהגיד אני מציעה אחרת - זה לא מובן מאליו. ואז כמובן ההצעה התקבלה והמלחמה הבהירה לה שהיא כשירה להיות ראש ממשלה, וגם שזה הכיסא היחיד שאפשר להשפיע ממנו. את אותו הדבר, אגב, ראינו גם בעופרת יצוקה. בצוק איתן המעמד שלה כבר היה שונה, אבל היא הייתה עדיין שרה בכירה, שרת משפטים. היא הובילה לעניין המדיני, משהו אמיץ ולא מקובל בפוליטיקה הישראלית”.



נקודת השפל הייתה בעיניך אי ההצלחה בהקמת הממשלה?


“גם. אם כי היום אנחנו יודעים שלא היה סיכוי. ש”ס סגרו עם הליכוד והיה ברור שזה אבוד. חוסר הניסיון הפוליטי שלה לדעת מה קורה מאחורי הקלעים היה בעוכריה בבחירות 2009. נקודת שפל נוספת בעיניי היתה הפרישה שלה ב־2011, אחרי ששאול מופז נבחר במקומה לראשות קדימה. הייתה שם מעין היעלבות, וזו בעיניי נקודת שפל גדולה. נראה לי שזה היה מוקדם מדי. לא פלא שכשחזרה, זה לא היה אותו דבר”.



ד"ר אילן בן עמי. צילום: ניר קידרד"ר אילן בן עמי. צילום: ניר קידר



ופרישתה האחרונה?


“הפעם לא הייתה לה ברירה, זה היה צעד נבון. אז היא הייתה מקבלת ארבעה מנדטים. אני חושב שהפעם זה היה במקום”.



אף אחד לא צפה את הבחירות החוזרות. לדעתך היא תשוב?


“אם אני צריך להמר, אז כן. לבני היא תלמידתו של שרון, שאמר את המשפט המפורסם: ‘פעם אתה למעלה, פעם למטה, העיקר להישאר על הגלגל’. אם היא מבינה את המסקנה שבעוד ארבע שנים אף אחד לא יזכור מי זאת ציפי לבני, היא תחזור. אני גם חושב שהיא רוצה, אבל לא יודע אם הנסיבות יאפשרו לה”.



עורכת הסקרים


במהלך העבודה על הספר, שארכה ארבע שנים, התוודע ד”ר בן עמי לפרט ביוגרפי שלא זכה לכותרות מפוצצות, הקשור לשירות של לבני במוסד. “בשנת 2014 פורסם מאמר בכתב עת צבאי אמריקאי על אחד ממדעני הגרעין של עיראק”, אומר בן עמי. “הוא מספר שכששירת בתפקיד דיפלומטי בצרפת בשנות ה־80, אשתו התחברה עם עורכת סקרים מקומית שניסתה מאוד להתקרב אליהם. ב־2009 הוא מגלה שאותה סוקרת היא מועמדת לראשות הממשלה”.


אתה מקדיש פרק שלם להשוואה בין גולדה מאיר ללבני, שבאופן כללי לא אוהבת אותה.



“אני מוצא נקודות דמיון רבות בין השתיים. הן הגיעו למקומות הגבוהים ביותר במערכת הפוליטית הגברית. מדובר, בנוסף, בשתי נשים שהלכו לאורך הקריירה על הנושא המדיני, תחום שבמיוחד בשנים שלהן נשים נמנעו מלעסוק בו. הן היו שרות חוץ שלא נשאו דגל פמיניסטי. לבני אומרת שגילתה את אחוות הנשים בשלב מאוד מאוחר בקריירה. כמו כן, שתיהן גדלו וקודמו במערכת הפוליטית בחסות אב גדול. במקרה של גולדה זה היה בן גוריון, ובמקרה של לבני כמובן שרון. בלי האב הגדול שנתן להן חסות, שתיהן לא היו מגיעות לאן שהגיעו”.



ציינת את יחסי האהבה־שנאה שיש כלפיה. מזכיר קצת את שמעון פרס.


“נכון. וגם בגין בתקופות מסוימות ושרון בתקופות מסוימות. בניגוד להשוואה לגולדה שהיא לא אוהבת, אני מניח שאת ההשוואה לאנשים האלה לבני לא יכולה שלא לאהוב”.



איך יזכרו אותה?


“אני חושש מאוד שיזכרו לה יותר את הזגזגנות, לפחות בטווח הקצר, מכיוון שעובדות לא ממש מעניינות אנשים. בטווח הארוך אני לא יודע. אבל חשוב לזכור שבסופו של דבר, למרות הפספוסים והכישלונות, הלך לה הכי טוב שאפשר. כל אחד היה חותם על קריירה פוליטית כזאת”.