ביום השחרור הרגשתי אבוד. חזרתי לגור עם סבתי בדרום. חודש שלם התנתקתי, לא עניתי לטלפונים, הייתי בשוק. לא ידעתי למי לפנות, למי ללכת, איפה לישון, מי הולך לדאוג לי, עם מי אדבר, למי אספר מה אני עובר, כלכלית ונפשית. נכנסתי לחובות. הייתי במצוקה ועמותת ‘שיינברג דובדבן’ הגיעה אלי, עטפה אותי והצליחה להרים אותי. עברתי למרכז, חיפשתי עבודה והוצמד אלי מנטור שמלווה אותי. בזכותם אני מצליח להתמודד היום עם החיים”, מספר שלווה יפרימאשווילי, יוצא יחידת דובדבן שעלה לארץ עם אמו וסבתו ובזמן השירות התייתם מאמו.
את הנתונים האלה אי אפשר לייפות: בכל שנה משתחררים לאזרחות כ־2,000 חיילים וחיילות בודדים, המנותקים מהמשפחות האורגניות מסיבות שונות. הם הופכים מיד לאזרחים בודדים. מה קורה ביום שאחרי השחרור מהצבא? מי דואג להם? התשובה: כמעט אף אחד.
על הרקע הזה קמה היוזמה האזרחית החברתית החדשה, “אל תשאירו אותנו לבד”, שנועדה לעזור לחיילים הבודדים המשוחררים. לפני זמן קצר פתחו המתנדבים את דף הפייסבוק “הבודדים” ויצאו לדרך בקמפיין ויראלי. בכתובת מייל שפתחו לטובת המיזם הם קוראים להצטרפות של כל מי שרוצים לעזור ולהתנדב.
“המטרה שלנו היא לאפשר לחיילים בודדים לקבל הזדמנות להשתלב בחברה ולקדם חוק מעטפת ליום השחרור שלהם”, מסבירה יערית שושן סבג, ארט דירקטורית במקצועה שפועלת בנושא. “עם השחרור הם מבקשים להשתלב בהצלחה בחיים האזרחיים, אבל הופכים בבת אחת ממחובקים לחסרי מסגרת. הבנו מהר מאוד כמה ואקום קיים וכמה הזעקה חזקה יותר משחשבנו. הם חיכו לרגע שמישהו יהיה שם בשבילם”.
ואולי “ואקום” הוא מילת המפתח. “במהלך כל 25 שנות שירותי בצה”ל בתפקידי משאבי אנוש, פגשתי המון חיילים מכל הסוגים. את האליטה של מדינת ישראל וגם חיילים עם המון קשיים קיומיים שנאבקו לשרוד”, מסבירה סא”ל במיל’ עו”ד שרונה וינרב, לשעבר ראש ענף פרט באגף מודיעין. “כשיערית פנתה אלי ואמרה לי שהיא רוצה לצאת לדרך עם עוד פרויקט חברתי, אמרתי לה: חיילים בודדים משוחררים. לא חיילים בודדים, כי שם עוד הצבא מלווה, תומך, נותן תקציבים. יש מש”קיות וקצינות ת”ש ביחידות שעושות עבודה נפלאה, יש מפקדים מלווים, אבל כל זה נגמר ביום השחרור. בחוק החייל המשוחרר קיימת התייחסות מינורית לחייל בודד משוחרר, כמו עזרה בשכר דירה בסכום של 1,000 שקל בחודש למשך שנה. הכל טכני. הגשת בקשות דרך מחשב מול האגף והקרן לחיילים משוחררים במשרד הביטחון. צריך להקים גוף שידע לעטוף את החיילים הבודדים, יקבל מידע מהצבא על אלה שמשתחררים ויכין אותם לאזרחות”.
לא עושים רעש
הראשונה לאגד את הפעילים, כולם בהתנדבות, הייתה שושן סבג, שמגיעה מעולם הפרסום והדיגיטל. בין היתר הצטרפו אליה וינרב ורס”ן במיל’ יאיר מרטון, יוצא יחידה מיוחדת ויועץ תקשורת. רס”ן במיל’ יוסי בן עזרא הוא מנכ”ל עמותת ברוך שיינברג לחיילים בודדים משוחררים, שגם עוסקת בנושא.
החבורה הזאת, שהולכת וגדלה, קוראת למדינת ישראל לקחת אחריות על החיילים הבודדים המשוחררים. באמצעות יוזמה לחקיקת חוק “חייל בודד משוחרר”, היא מעלה דרישות בסיסיות כמו מימון מנטור מלווה לתקופה ארוכה שיסייע במציאת עבודה ובקבלת החלטות; דמי קיום לפחות בשנה הראשונה בסך 2,500 שקלים לחודש; מענק שחרור מוגדל, פיקדון שחרור מוגדל ומלגות לימודים במוסדות; ליווי פסיכולוגי והכוונה כלכלית.
“מדובר בכ־2,000 משוחררים מדי שנה, קבוצה קטנה, מאופקת ולא מאורגנת יחד כדי לייצר מחאה, לעשות רעש ולייצר כותרות”, אומר מרטון. “אלה חיילים וחיילות שעסוקים בהישרדות יומיומית: במה לאכול, איך לשלם שכירות, איך מתחילים בכלל את החיים בישראל. אני מדבר על חיי חברה, תעסוקה, לימודים, עם מי מבלים בחגים ואיך מתקדמים בכלל. איך עושים זאת כשאין שום עזרה. יש בתוכנו צעירים שאין להם את הכלים להתמודד עם הקושי בחוץ לאחר שמשתחררים. הם מתביישים במצבם, לא רוצים תרומות או עזרה, רק מבקשים להיות כמו כולם. במקום לחבק אותם ולדאוג להם לסיוע, המדינה מסירה מהם אחריות ביום בו הם משתחררים. אין גוף שדואג להם. היו מקרי התאבדות שאולי אפשר היה למנוע. מיטב בנינו לא מסתדרים ויורדים מהארץ, אחרים חיים חיי עוני מחפירים. בקרן הסיוע של הכוונת חיילים משוחררים במשרד הביטחון יש כספים עבור אותם חיילים בודדים, אך הסיוע הקיים היום נמוך ביחס לליווי הנדרש עבורם. החיילים הבודדים המשוחררים אף אינם יודעים את זכויותיהם. כמו כל דבר, הכל מתחיל ונגמר בבירוקרטיה”.
דניאל אבקסיס, בת 22 מחיפה, זוכרת היטב את הרגע בו אושרה לה הבקשה לקבל הכרה כחיילת בודדה. “אני לא שוכחת את השיחה הזו, את התחושה שבשנתיים הקרובות יהיה מישהו שידאג לי, כי ההורים שלי לא באו בחשבון, ואז בום", היא מספרת.
"מזל טוב, השתחררת מצה”ל, עכשיו את בזכות עצמך. בהתחלה לא ממש הבנתי את זה, כי בשירות היה מי שדאג לי. זה הכה בי ממש בספטמבר האחרון. הייתי בדרך לעבודה כאשר כאב נורא פקד אותי. הגעתי למיון. אני לא רוצה לתאר מה זה לעבור לילה לבד במיון. בבוקר הודיעו לי שאני מאושפזת. אחרי מספר ימים הכניסו אותי לניתוח. פחדתי. אחרי הניתוח הודיעו לי שאני לא יכולה להישאר בבית החולים בטענה שהניתוח קל וההתאוששות מהירה. אני צריכה להשתחרר וללכת. אמרתי להם שאני חיילת בודדה משוחררת ואין מי שייקח אותי. ביקשתי שייתנו לי מספר ימים להתאושש, כי פיזית לא יכולתי לקום מהמיטה. ואז הגיעה נציגה משירותי הבריאות ודיברה אלי בטון מאוד קר. אמרה שאין באפשרותי להישאר, שהביטוח מכסה עד סוף היום ועל כל זמן נוסף בבית החולים אצטרך לשלם. שוב הדגשתי שאני חיילת בודדה משוחררת ואין מי שיעזור לי, אבל הם היו אטומים. עובדת סוציאלית הגיעה אלי. במקום להסביר לה מה קורה, פרצתי בבכי. המילים נתקעו בגרוני. שם הבנתי - אני לבד. אני חיילת משוחררת בודדה”.
מאחורי הצירוף “חייל בודד משוחרר” מסתתרים, כאמור, עולמות כאובים. בן עזרא מסביר כי מדובר בשתי קבוצות: הראשונה מונה חיילים ישראלים ללא עורף משפחתי או תמיכה כלשהי. “תחושת הלבד מתעצמת כשהם יוצאים לאזרחות ופוגשים את עצמם ללא מסגרת”, הוא אומר. “אין להם זמן התארגנות בתום השחרור, אין איפה לשים את הראש. המעבר החד מקצין את יצר ההישרדות, מערער לעתים את החשיבה וקבלת ההחלטות, והתוצאות יכולות להיות הרסניות. הקבוצה השנייה כוללת חיילים בודדים שהגיעו להתגייס מחו”ל ובמהלך שירותם מבינים שהם רוצים להישאר לחיות בישראל. זו קבוצה מיוחדת, חיילים בודדים שאמורים להפוך לאזרחים איכותיים שיעשו מילואים ויתרמו לחברה. אבל כאשר הם מבינים לאחר מספר חודשים ושנים שקשה לחיות פה, ושאין להם תמיכה על מנת להצליח, הם פשוט עוזבים עם תחושת החמצה וכישלון. אנחנו מפסידים אותם ביג טיים”.
בחזרה לשכונה
עמותות שונות לקחו על עצמן לטפל בחיילים הבודדים, אבל וינרב מבהירה כי הן לא מסוגלות לדאוג לכולם. “לחייל בודד משוחרר אין יום אחד חופשי”, היא אומרת. “הוא מוכרח לעבוד לפרנסתו, וכשנאבקים על היומיום אין זמן לבדוק ולממש זכויות. במפגש עם חייל בודד משוחרר רואים את הכאב, את הבדידות. יש לי בת שהיא כבר חיילת משוחררת ובן לוחם בצנחנים. יש להם בית, יש להם עם מי לדבר, יש למי להרים טלפון להתייעץ. החדר שלהם מחכה להם מסודר ונקי - רק שיבואו. מה ומי מחכה לחייל בודד משוחרר? מי מכין לו ארוחה חמה? כוס תה כשהוא קצת לא מרגיש טוב? מי דוחף אותו ללמוד? הם צריכים כוח של שור כדי לעבור את השנים הראשונות אחרי השחרור עד להתבססות. חלק מהם חוזרים לשכונות האפלות מהן יצאו, אחרים שבים לחו”ל”.
“מפגש עם חייל בודד קורע אותי כל פעם מחדש”, אומר מרטון. “מצד אחד בא לך לחבק אותו ולעזור לו במה שאתה יכול; מצד שני הוא לא רוצה ממך עזרה, הוא רק מבקש את מה שמגיע לו - הזדמנות להתחיל את חייו. אנשים עסוקים בחיי היומיום שלהם ובעוד אלף ואחד דברים, אבל חיים פה צעירים מדהימים במצוקה נוראית. תראי כמה צעירים שעוד לא התחילו את החיים התאבדו בגלל מצבם, חיילים בודדים שהשתחררו. הם שוקעים בקשיים ולא מצליחים להתאושש. הם לא מחפשים תרומות או רחמים, רק את הדבר הבסיסי ביותר: חום, אהבה, חברים, להיות חלק מהחברה הישראלית. זה בידיים שלנו ויש לנו את הכוח לשנות”.