מרכוס חקון, בן 87 מקריית שמונה, עלה לארץ בשנת 1955 ומאז הוכר כניצול שואה. חקון, שטיפל במסירות ברעייתו שנפלה למשכב, נאלץ לפני שנים מספר למכור את ביתו כדי לממן בעבורה טיפולים יקרים בארה"ב. לאחר שהיא נפטרה לפני כשבע שנים, נאלץ חקון לעבור להתגורר בדיור ציבורי ונותר כמעט חסר כל. 
 

לדבריו, למרות העובדה שעבד במשך מרבית שנות חייו - בצעירותו בתנובה ולאחר מכן בעיריית קריית שמונה - נותר בערוב ימיו ללא פנסיה סדירה וללא חסכונות. למעשה, חקון נאלץ להתקיים מקצבת זקנה ומתמיכת ילדיו, בעצמם קשי יום. לפני כשנתיים עבר חקון תאונת דרכים ובריאותו החלה להידרדר. מאז הוא נזקק באופן קבוע לתרופות העולות כמה מאות שקלים מדי חודש ושאינן נמצאות בסל התרופות. למרות הקושי הכרוך בדבר, חקון נאלץ לוותר על התרופות. בין היתר הוא מתמודד עם כאבים קשים בגבו ועם ניתוח קטרקט שלא הצליח באחת מעיניו.
 

במסגרת זכאותו כניצול שואה, מקבל חקון מענק של 3,900 שקל לשנה ותרופות חינם כל עוד אלה ניתנות במסגרת הסל. רק בזכות סיוע חד־פעמי של הקרן לידידות, שהוא נתמך שלה במסגרת התוכנית "בכבוד ובידידות", קיבל חקון מימון חד־פעמי בסך 300 שקל לקניית תרופותיו. מדובר בתוכנית המיועדת לסייע לקשישים וניצולי שואה נזקקים.
 

"אני לא בן אדם שמתלונן ואני משתדל להיות אופטימי, אבל לא שווה להיות זקן במדינה שלנו", סיפר חקון בכאב ל"מעריב". "בקופת החולים לא יכולים לעזור, בדיור הציבורי רק מעלים את שכר הדירה, בעירייה שבה עבדתי וניהלתי במשך שנים מכירים אותי, אבל אם אני לא בא לבכות לא נותנים עזרה. בגלל הכאבים אני לא יכול להתכופף אפילו כדי לשרוך את השרוכים בנעליים שלי". 
 

יעל אקשטיין, נשיאת הקרן לידידות, סיפרה: "ניצולי השואה מקבלים פטור מתשלום על תרופות שבסל התרופות, אך אנו בקרן לידידות מכירים מאות מקרים שבהם אותם קשישים זקוקים לתרופות מחוץ לסל ומתקשים לממן אותם. לא מתקבל על הדעת שלניצול שואה אין כסף לתרופות".
 

הקרן לידידות סייעה במהלך שנת 2018 ל־536 קשישים וניצולי שואה ברכישת התרופות. מכיוון שקשישים רבים חוששים גם להזמין אמבולנס או ביקור רופא בשל העלות הגבוהה, ייסדו ב"קרן לידידות" לפני חמש שנים גם את התוכנית "לחצן הידידות", שנותנת שירות לכ־9,200 ניצולי שואה נזקקים המקבלים במסגרתה ביקור רופא, פינוי באמבולנס, קבלת ייעוץ רפואי טלפוני 24/7 וסייר ביטחון הזמין לכל קריאה.