החורבן בישיבה נורא”, זעק ראש ישיבת חברון, הרב משה מרדכי אפשטיין, במברק ששלח לאגודת רבני התפוצות ב־4 בספטמבר 1929. “נרצחו 22 גדולי ישראל ונפצעו 16. נשארנו בעירום ובחוסר כל, הצילו”.

שמונה ימים קודם לכן, בשעות הבוקר המוקדמות של שבת, פשטו ערביי חברון על היישוב היהודי שמנה אז כ־800 איש ואישה, ורצחו 67, בהם ילדים וזקנים. “זה לא רק הטבח”, מדגיש פרופ’ ברוס מדי-ויצמן מהחוג למזרח תיכון באוניברסיטת תל אביב. “היה פה בעצם חיסול של הקהילה היהודית בחברון. זה גם משהו סמלי, הטבח ההמוני והפינוי של הקהילה”.

ואולם הטבח הזה בחברון, על אף היותו נקודת ציון בולטת בהיסטוריה המדממת של הסכסוך בין יהודים וערבים בחלקת הארץ הזאת, הוא חלק מתמונה רחבה יותר של התנגשויות אלימות, מעשי טבח של ממש, שהחלו ב־16 באוגוסט 1929 במקומות יישוב יהודיים רבים בפלשתינה. מה שנודע כבר אז בתור מאורעות תרפ”ט וימשיך לרדוף את העמים פה עד היום עם שאלה נצחית שבלב הוויכוח: מי התחיל?

בסוף השבוע האחרון מלאו 90 שנה לפרוץ המאורעות הקשים הללו, שבמהלכם נרצחו 133 יהודים ויותר מ־300 נפצעו. גם בצד הערבי גבו המהומות קורבנות רבים: 116 הרוגים ויותר מ־200 פצועים. חלקם על ידי כוחות המנדט הבריטי ששלטו פה וניסו לדכא את המהומות, וחלקם על ידי יהודים שביקשו לנקום את דם אחיהם. כמעט מאה שלמה אחרי, הפולמוס בין ההיסטוריונים בשאלת תרפ”ט נותר ער. בפרט בשאלה אם זאת נקודת ההתחלה של הסכסוך.

החזרה הגנרלית

“צריך להסתכל קודם כל על מאורעות תרפ”א”, אומר ד”ר שאול שי מהמכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי וסגן ראש המל״ל לשעבר. “בהקשר הערבי של הסכסוך זאת הייתה חזרה גנרלית”.

אכן, הטבח ב־1921, שאליו מתייחס שי, היה הגדול ביותר עד אז. 47 יהודים נרצחו במהלך חמשת ימי הפרעות, בעיקר ביפו. מן העבר השני 48 מצאו את מותם. גם כאן זה היה בעיקר כחלק מהניסיונות להדוף את הפורעים.

הלל כהן. צילום: אפרת כהן-ברהלל כהן. צילום: אפרת כהן-בר

“כשאתה שואל מה היסודות של פרוץ האלימות, מה היו המאפיינים, ובמידה מסוימת גם התוצאות, מאורעות תרפ”ט במידה רבה חוזרים על זה, לצערי, עם יישום לקחים מסוים של הערבים באיך לעשות את זה יותר טוב, או גרוע מבחינת הצד היהודי", אומר שי. "כך שבעצם צריך להסתכל על זה כרצף. תמיד אתה יכול לקבוע אירועים מסוימים בהיסטוריה כנקודת אפס. אני חושב שיש החמצה מסוימת בללכת ישר לתרפ”ט”.

פרופ’ הלל כהן מהמחלקה למזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים סבור אחרת. ספר מדובר מאוד שפרסם, בשנת 2013, הציב את תרפ”ט כנקודת ההתחלה. “שנת האפס”, כפי שמצביעה כותרת הספר. לא שלא אירעו דברים קודם, הוא אומר, אלא שההיקף האדיר של המאורעות הללו קיבע את אופי הסכסוך באופן שלא אירע קודם.

“מאורעות תרפ”ט חשפו את השורשים של הסכסוך, הציגו אותם, הביאו לידי ביטוי את הפוטנציאל האלים”, אומר פרופ’ כהן, “אבל הסכסוך היה קיים כמובן גם לפני. יש לו שורשים קודמים מסוגים שונים, יש לו שורשים מודרניים ושורשים קדם־מודרניים. מה שייחודי בתרפ”ט הוא ששם נחשף הפוטנציאל האלים של המפגש. עד אז זה היה מפגש לא נעים, אבל לא עד כדי כך מדמם. היו מאורעות אלימים גם ב־1920 וב־1921, אבל לא באותו סדר גודל של היקפים ורמת אלימות”.

מדינת ישראל מסמנת את ההרוג הראשון בפעולות איבה עוד במאה ה־19.

“נכון, אבל זאת קביעה של איזה מכון ששייך למדינת ישראל. מבחינת ההיסטוריה הציונית של המעבר מיישוב ישן ליישוב חדש והיציאה מהחומות, אותו יהודי שייך ליישוב הישן, אבל בעצם יצא מהחומות. אבל זאת שאלה, למה לישראל כמדינה יש אינטרס להציג את ההרוג הראשון דווקא בשנה הזאת”.

כפי שמרמז פרופ’ כהן, הסיבה היא שההרוג ההוא – אהרון הרשלר בן ה־23 – השתייך לקבוצת היהודים הראשונה שיצאה מחומות העיר העתיקה, כך שלמעשה הייתה החלוצה בהתיישבות היהודים בכל חלקי הארץ. בכל זאת, הוא אומר, תרפ”ט הייתה נקודת ציון שונה דרמטית מכל מה שקרה קודם לכן.

“זה חיבור של הדתי והלאומי בשני הצדדים”, כהן ממשיך. “גם לתנועה הציונית יש בסיס דתי ויש שאיפות לאומיות. בתנועה הציונית הבסיס הדתי הוא ההגדרה שהיא התנועה הלאומית של העם היהודי, וממילא ההגדרה הזו תלוית דת. התנועה הלאומית הערבית, אף על פי שהיא לא תלוית דת, יש בה גם נוצרים, גם מוסלמים, היו בה גם יהודים, אבל בכל זאת הממד הדתי שם חזק מאוד. לכן תרפ”ט זה מאבק על סמל שהוא גם יהודי וגם מוסלמי, הר הבית, אל־אקצא”.

לכן לא מפליא אולי כי לצד חברון, גם הר הבית היה מוקד מרכזי במאורעות הללו. “ב־1 בנובמבר 1928 חאג’ אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים, ערך כנס אסלאמי בירושלים”, אומר ד”ר שי, “ובאו אליו כל מיני נציגים מהעולם המוסלמי. הנושא היה השתלטות היהודים על ארץ ישראל והר הבית. יש את הדרשה המפורסמת שלו, שבה הוא אמר: ‘כל ההורג יהודי מובטח לו מקום בעולם הבא’. כשאתה מחבר את המרכיבים האלה יחד, זה זורע את הזרעים שמובילים אל המאורעות”.


אז הטענות של חוגי הימין שזה סכסוך בן מאה שנה מוצדקות?

“לחלוטין. כאשר מנתחים את הסכסוך, צריך להסתכל על כמה ממדים מרכזיים. אחד מהם הוא הדתי, שהתחיל בו אל־חוסייני. הוא ניסה למצב את הסכסוך על בסיס עימות בין שתי הדתות. הרי ביסוד העניין נמצאת התפיסה של החברה המוסלמית את ארץ ישראל ובעיקר אזור הר הבית, כשזו נקודת המוצא. כל כיבוש של זה מחייב ג’יהאד. מי שמאמצים את הקו הזה לאורך כל הדרך הם האחים המוסלמים טרום מלחמת העצמאות. המשכה של אותה תפיסה הוא בתנועת חמאס שמוקמת ב־87’ ומאמצת את הקו שלפיו בין הירדן והים יכולה להיות רק מדינה אחת, ערבית מוסלמית, שעל פי תפיסתם צריכה להיות מדינת הלכה”.

בית כנסת שנהרס בחברון במאורעות תרפ"ט. צילום: ויקיפדיהבית כנסת שנהרס בחברון במאורעות תרפ"ט. צילום: ויקיפדיה

איש אינו חולק כי למאורעות תרפ”ט, כמו לסכסוך הישראלי־פלסטיני כיום, יש כמה מאפיינים. השאלה היא אילו מהם קשורים למה שקורה היום, בפרט בנושא הפתרון.

“למרבה האירוניה, תוצאות מלחמת 67’ יצרו תנאים אפשריים לסיום הסכסוך בין ישראל ומדינות ערב על בסיס שטחים תמורת שלום, אבל גם החזירו את חשיבות הממד הבין־קהילתי למרכז”, אומר פרופ’ מדי־ויצמן. “תהליך השלום בתפיסה של מעצביו היה אמור להפריד את שאלת 67’ משאלת 48’. התקווה הייתה שבפתרון שתי המדינות, שטחים תמורת שלום, פותרים את בעיית 67’, ומקווים שבעיות 48’ יטופלו או יהפכו פחות רלוונטיות. אי־השגת הפתרון הזה גורם לערבוב בין התוצאות של 67’ ומחזיר את כולם ל־48’. אז הימין יכול לטעון את זה, אבל גם השמאל, משום שללא הסדר על בסיס 67’ הדינמיקות מחזירות אותנו ל־48’”.


אבל הטענות בימין נוגעות ללב האומה. פשרה לא תשנה, כי תראה את תרפ”ט.

“נכון, אבל לפעמים הנבואה מגשימה את עצמה. להיות כל כך דטרמיניסטי, כמו שיצחק שמיר אמר, ‘הערבים אותם ערבים והים אותו ים’, זה מקל על אנשים להתמודד עם מצבים קשים. אני לא רוצה להמעיט במהות של הסכסוך, אני מבין שיש פחד. הבעיה היא שיש יותר מדי אנשים שלא מכירים את עוצמת המדינה והשינוי הגדול ומתנהגים כאילו ישראל היא לא הצד החזק ולא יכולה להגן על עצמה, והיא בעצם מחריפה את הסכסוך”.

על מקום הרכיב הדתי במאורעות הללו איש אינו חולק. גם לא על תפקידו בסכסוך כיום. “ההפרדה בין דת ולאום, גם במקרה הפלסטיני וגם בציוני, אינה קיימת”, אומר פרופ' כהן. “לכן הסכסוך שלנו הוא גם לאומי ודתי. הטיעון היהודי על הארץ מבוסס על התנ”ך, והטיעון המוסלמי מבוסס גם על כך שזו אדמת וואקף, אדמת קודש”.


אז זה מצדיק אולי את טענת ההמשך של הימין שאין פתרון. ראינו מה קרה בתרפ”ט, וזה יקרה גם בהמשך.

“דבר אחד כמובן שונה: ההבדל ביחסי הכוחות. מיישוב יהודי של 250־270 אלף גדלנו ל־6־7 מיליון בני אדם. את החסות האנגלית אפשר לקזז, כי יש דברים שהשפיעו לטובה ולרעה על שני הצדדים. אבל חלק מהסיפור בתרפ”ט הוא שבמשך מאות שנים יהודים חיו תחת שלטון האסלאם בארץ ועשו זאת בפריחה תרבותית. אז אם העניין המוסלמי היה להרוג יהודים, היו להם הזדמנויות רבות לעשות את זה. ההתנגדות המוסלמית־פלסטינית היא לריבונות יהודית, לא לקיום יהודי. לכן פרעות תרפ”ט מתרחשות עשור וקצת אחרי הצהרת בלפור, כי מה שמפריע זה שהיהודים הולכים להקים מדינה על חשבון הערבים. לא עצם זה שיש יהודים שגרים בחברון או במקומות אחרים”.

לא בדיוק שנאה

“צריך לזכור שחברון, אפילו לפני ירושלים, היא לב הסכסוך מבחינה דתית”, אומר פרופ’ מדי־ויצמן. “יש שני צדדים שרואים את השורשים שלהם שם, בגלל מערת המכפלה. חברון הייתה נפיצה ב־29’ והיא נפיצה כיום. אני מפחד מאוד מהדבר הזה, מהעוצמה הדתית. מפגיעה במרקם האנושי על ידי מעשה שקשור במקומות הקדושים. כבר ראינו את זה במערת המכפלה ובהר הבית. אין ספק שהממד הדתי התחזק בשני הצדדים”.

אז העובדה שמאורעות תרפ”ט קרו מחלישה את הטענה הפלסטינית לצדק?

“אם הטענה הפלסטינית היא 'עשו לנו עוול ואנחנו לא עשינו שום דבר', אז בוודאי יש ללמוד על מאורעות תרפ”ט, והפלסטינים צריכים לעשות חשבון נפש על מה שנעשה. אבל לגבי החלשת הטיעון המרכזי של הפלסטינים, שהם היו רוב ובאו אנשים ודרשו זכויות ולהפוך את הקערה על פיה, שהיהודים יהיו רוב, ויש להם זכות להתנגד לזה – יש עוצמה בטענה הזאת. לכן הוויכוח מעניין. אבל אם מחפשים פתרונות שיאפשרו לחברות ואנשים לחיות יחד בסוג של דו־קיום או אי־אלימות, זה משהו אחר. להיתלות במאורעות תרפ”ט ולהגיד: ‘הנה, לכן אנחנו צריכים להשתמש רק ביד חזקה, שלא ירימו את הראש, להיכנס בהם’ - זה מגוחך”.

“זאת לא בדיוק שנאה, אלא מערכת רגשית מורכבת, לשני הצדדים”, טוען פרופ’ כהן. “מה היהודים חשו כלפי הגויים בשנות הגלות? גם עליונות, כי הם כביכול העם הנבחר, אבל גם פחד ובוז מסוים. ותוך כדי זה יש גם יחסים אישיים שלא קשורים לפן הדתי. אותו הדבר אצל מוסלמים: הם מרגישים עליונות דתית כי הם דת האמת, ועליונות פוליטית כי הם החזקים והשליטים. אבל הם יכולים להרגיש שהיהודים יותר טובים מהם במסחר, ושיהודים קמצנים, כמו שגם באירופה חשבו. וברמה האישית שוב יכולים להיות יחסים אחרים. אחד הדברים הכי בולטים במאורעות האלה הוא הצלה הדדית. היו מעשי לינץ’ בערבים בירושלים שבהם יהודים הצילו אותם; והיו מעשי טבח בחברון שבהם הרבה ערבים הצילו יהודים. זאת מערכת רגשית מורכבת”.