לפני כ־14 שנה, זמן קצר לאחר שילדה את בתה האמצעית, החליטה רפ"ק שלומית אופק, היום מפקדת יחידת משטרת התנועה הארצית במרחב נגב, לצאת לקורס קצינים ייעודי בשפרעם. הקורס, היא מספרת, נמשך תשעה חודשים, ובמהלכו היא נאלצה לעבור ימים ארוכים מבלי להיות עם ילדיה הקטנים ועם בעלה גלעד, שמשרת אף הוא במשטרה: "היו פעמים שלא ראיתי את הילדים שלי במשך שבועיים רצופים, אבל זה לא עצר אותי מלהמשיך בקורס ולסיימו".

עבור אופק השירות במשטרה והפשרות שנאלצה לעשות במהלך 21 השנים האחרונות, מאז גיוסה לכוח, הינם מובנים מאליהם. במהלך השנים היא לא נכנעה למציאות הלא פשוטה, שכללה תאונת דרכים ואפילו מלחמה על החיים לאחר שהתגלה אצלה סרטן.

אופק (43), נשואה ואם לשלושה, הגדול שבהם לפני גיוס לצבא, החליטה להקדיש את חייה המקצועיים למשטרה בגיל מאוד צעיר: "התגייסתי למשטרה למעשה מיד אחרי שירות קבע קצר כקצינה בצה"ל. הייתי מיועדת להמשיך בקבע, אבל החלטתי לוותר ומיד התחלתי לחפש עבודה שתהיה משמעותית עבורי. התגייסתי למשטרת התנועה הארצית, ליחידת העתודה הארצית. יועדתי ליחידת האופנועים, אבל אחרי שלושה חודשים בתפקיד עברתי תאונת דרכים. החלום על רכיבה ביחידה למעשה נגוז בגלל התאונה, אבל אז גם התחדדה אצלי עוד יותר ההבנה עד כמה התפקיד שאנחנו עושים במשטרה משמעותי וחשוב". לאחר זמן מה הועברה אופק לימת"א (יחידת משטרת תנועה ארצית) באילת, כאשר בעלה שירת באותה תקופה ביחידת התנועה באילת כבוחן תנועה.

"פותחת השער"

בשנת 2000 יצאה אופק לקורס שוטרים שבמהלכו התברר כי היא בהריון. "מדובר בקורס אינטנסיבי, שבמהלכו לא מגיעים הביתה. בשלב מסוים גיליתי שההריון לא תקין ונאלצתי לעבור הפלה" היא מספרת. "דווקא המסגרת המשטרתית עזרה לי לצלוח את התקופה הקשה ההיא. זה היה ההריון הראשון שלי, וזה לא היה קל להתמודד עם מה שקרה". על אף העצב הגדול, אופק הרתה שוב והביאה לעולם בן בכור.

"אחרי שהבן שלי נולד, עברתי לתפקיד מפעילת בסיס מתנדבים של יחידת משטרת התנועה הארצית באילת", היא נזכרת. "שם למעשה הקמתי את הבסיס, העצמתי אותו והכשרתי מתנדבים שבאו מתוך אמונה שהם באים להציל חיי אדם". שלוש שנים מאוחר יותר שוב שינתה אופק תפקיד כאשר המשפחה עברה לדרום, והשתלבה בימת"א לכיש.

רפ"ק שלומית אופק. צילום: דוברות המשטרהרפ"ק שלומית אופק. צילום: דוברות המשטרה

ב־2005, לאחר לידת בתה, כיום בת 14, ובעקבות חילוקי דעות עם מפקדה באותה עת, החלה אופק לשרת כמ"מ קצין המתנדבים במתנ"א דרום, אז גם החליטה להתקדם לתפקידי קצונה. "יצאתי לקורס קצינים ייעודי של תשעה חודשים בשפרעם ובלי אפשרות לראות את הילדים", היא מספרת.

אופק סיימה את הקורס וחזרה לאותה יחידה, הפעם כקצינה. "הייתי הראשונה ששימשה כקצינת יחידה שפעלה בשטח", היא מספרת. "בשנים האחרונות הצטרפו קצינות שטח אלינו בגאווה גדולה, אבל אני זו שלמעשה פתחה את השער. כשהגעתי לימת"א, זו הייתה עבור כולם נקודת ציון. גם עבורי וגם עבור השוטרים, שעד אז לא שירתו תחת פיקודה של אישה. אחד השוטרים אמר לי שמעולם לא אמרה לו אישה מה לעשות. עניתי לו בפשטות: 'לכל דבר יש פעם ראשונה'".

אופק מספרת שהתפקיד היה תובעני. במקביל סיימה תואר ראשון בקרימינולוגיה ואכיפת חוק. "בשנת 2011, אחרי לידת בני הקטן, עברתי לשמש כקצינת מתנדבים של מתנ"א דרום, ובתפקיד הזה הייתי אמונה על בניית הכוח של המתנדבים והכוונת מפעילי בסיסי המתנדבים במתנ"א דרום", היא אומרת.

את הכוחות לעמוד בדרישות המאומצות שאבה מהאמונה שמדובר בשליחות. "הייתה לי הזדמנות להשפיע על טיב המתנדבים שישרתו במשטרת התנועה הארצית", היא אומרת. "במסגרת התפקיד הזה למדתי וסיימתי את התואר השני שלי באוניברסיטת חיפה במסלול תולדות עם ישראל ותרבות זמננו.

ב־2014, לאחר שהוחלט על הגדלת מדור נפגעים באגף התנועה, עברתי לשמש כקצינת נפגעים. במהלך שנתיים וחצי התפקיד הקשה שלי היה להקיש על אינספור דלתות ולבשר למשפחות על אובדן יקיריהן בתאונת דרכים או במקרי רצח".

אחד הרגעים הקשים ביותר עבור אופק באותה תקופה התרחש ב־3 בפברואר 2005, כאשר תאונה קטלנית בכביש 31 סמוך לצומת להבים גבתה חיי שמונה נוסעים. "הייתה התנגשות בין אוטובוס לטרקטור שהוביל מחרשה, ש'חרשה' את צדו השמאלי של האוטובוס", היא נזכרת. "מצאתי את עצמי יושבת בסורוקה, מקבלת משפחה אחרי משפחה לחדר, ונאלצת לבשר להן על האובדן הנוראי. ככה, כמו סרט נע. משפחה נכנסת, משפחה יוצאת. מצד אחד, זו הייתה טראומה. מצד שני, זה אפשר לי לראות את החיים בפרספקטיבה אחרת ולהבין שיש דברים חמורים וקשים יותר מהאירועים בחיי".

אופק מתכוונת בדבריה לבוקר גורלי באותה שנה שבו התבשרה שחלתה בסרטן. "חליתי בסרטן בלוטת התריס, ופרופ' דורון הלפרין, מנהל מחלקת אף אוזן גרון בקפלן, ניתח אותי", היא נזכרת. "הרופא סיפר לי שיש לי 'חיית מחמד', וצריך להסתדר עם זה. עברתי ניתוח כריתה וטיפול רדיואקטיבי. את הכוח להתמודד מצאתי, פעם נוספת, בתוך המשטרה, בעשייה שלי. להמשיך בתפקיד שמהווה שליחות עבורי".


"האחריות להציל חיי אדם"

לאחר שניצחה במלחמה על החיים, זכתה אופק בקידום משמעותי במשטרה. "היום אני ממלאת תפקיד של מפקדת ימת"א נגב", היא אומרת. "אני מפקדת על 31 שוטרות, שוטרים וקצינים, בתפקיד מציל חיים. מניעת תאונות הדרכים הוא בין התפקידים הבודדים במשטרה שעוסקים במלוא מובן המילה בהצלת חיים. הימת"א, שאותה אני מנהלת, חולשת על כבישים מאזור יחימי על כביש 34, בית קמא על כביש 6, עוטף עזה, מבואות ים המלח ועד מצפה רמון - וכל מה שבתווך. גזרה רוויית אתגרים, שבחלקם נוגעים גם בסוגיית תרבות נהיגה והכורח לדאוג להשתת המשילות במקום. יש לי יד חופשית מהפיקוד במשטרה לממש את האחריות שלי".

כאשר מתייחסת אופק לתפקידה במשטרה, היא נוגעת באחת הסוגיות הרגישות ביותר – מיעוט הנשים בתפקידים פיקודיים. לדבריה, חלה התקדמות משמעותית בשנים האחרונות גם בתחום זה. "בעבר סוגיית פיקוד של נשים בשטח לא הייתה נפוצה או משמעותית כמו היום", היא אומרת. "ייאמר לזכות הארגון שהבין את הצורך לאפשר גם לנשים לשמש בתפקידים המשמעותיים האלו.

"מובן שזה לא פשוט לחיות את התפקיד מסביב לשעון, בוודאי כאשר גם בעלי משרת במשטרה ועובד שעות ארוכות. אבל אפשר למצוא פתרון לכל בעיה. אם אתה מאמין שמדובר בשליחות, אז אין דבר שלא תוכל להצליח בו. אני מראה לילדיי, יום יום ודקה דקה, שאין דבר העומד בפני הרצון. אני גאה להיות במקום שבו אני יכולה לממש את האחריות שמוטלת עליי לנסות ולהציל חיי אדם".