אבא של שמרית נפל ממרפסת בזמן שעבד בה כמסגר. אביה של אירה סלל כבישים בלילה ונדרס על ידי נהג משאית. בעלה של ולריה רצה לחזק את הגנרטור כשמנוף פגע בראשו והרגו במקום. 40 בני אדם נהרגו השנה בתאונות עבודה באתרי בנייה ברחבי הארץ. קמפיין חדש שמושק מטעם המוסד לבטיחות וגיהות מבקש מהציבור לדווח על ליקויים וקורא להגברת האכיפה. בני משפחות ההרוגים, הילדים, נוטלים בו חלק במטרה למנוע את המחדל הבא שירסק עוד משפחה.

“המחדל הוא בראש ובראשונה של המעסיק או הקבלן ואחר כך של המדינה”, אומרת שמרית פישר, בתו של דני פחימה ז”ל, מסגר שנהרג לפני כחודשיים בנפילה ממרפסת. “אבא היה מאוד זהיר, דאג לביטחון של כולם, והתברר שאיש לא דאג לביטחון שלו. ידעו שזה לא בסדר לעבוד במקומות גבוהים ללא חגורות, למה לא אכפו את זה?”.

פחימה, בן 66 במותו, התגורר בגבעון החדשה ועבד רוב חייו כמסגר באתרי בנייה ובשיפוצים. ב־13 השנים האחרונות לחייו עבד אצל קבלן ירושלמי. לפני כארבעה חודשים הוא והצוות שאיתו עבדו במתחם שנלר בירושלים, עבודה פרטית של הרחבת מרפסת. זה היה יום חמישי ואשתו ביקשה שיצטרף אליה לסוף שבוע באילת. אבל פחימה לא קיבל חופשה והתייצב לעבודה. באותו יום נפל אל מותו.

דני פחימה ז"ל עם בני משפחתו. צילום: פרטידני פחימה ז"ל עם בני משפחתו. צילום: פרטי

“הגישה שלהם הייתה שהיום גומרים את העבודה. לוחצים על סיום ולא על בטיחות”, טוענת הבת שמרית. “הפועלים רצו ללכת מוקדם. שני פועלים ניתקו מעקה שהיה מחובר למנוף. משהו קרה תוך כדי ואבא נפל. הוא עמד לידם במרפסת. שניהם התכופפו לנסר את המעקה והוא עמד ליד ופשוט נפל. המשטרה חקרה והגיעה למסקנה שהוא לא נדחף ושהיה לא חגור. הם לא יודעים להסביר למה הוא נפל. התיק סגור מבחינתם. אם קבלנים לא ייקחו אחריות, המקרים האלה יחזרו”.

ממשטרת ישראל נמסר כי "בניגוד לנטען, חקירת נסיבות מותו המצער של המנוח נמצאת בעיצומה ומטעמי צנעת הפרט לא נרחיב אודותיה. נציין כי בוצעו פעולות חקירה רבות בשילוב גורמים נוספים, בהן חקירת מספר חשודים ומעורבים".


אסון על הכביש

מדי שנה מתרחשות בישראל אלפי תאונות עבודה בענף הבנייה. ב־2019 נהרגו עד כה 40 פועלי בניין, מתוך 78 הרוגים בתאונות עבודה בכלל הענפים במשק. בקמפיין החדש משתתפים כאמור ילדים ובני משפחה של ההרוגים. הם קוראים לציבור לקחת חלק פעיל בפעולות המניעה ולהתקשר למוקד “קו לחיים”, שבו ניתן לדווח באופן אנונימי על ליקויי בטיחות.

אירה ודניאל, ילדיו של סרגיי איליושונוק ז”ל, שנהרג לפני שנתיים, לוקחים חלק בקמפיין. “הייתה לי תחושה שקרה משהו”, משחזרת אירה. “הרגשתי צורך להתקשר לאבא ב־12 בלילה והוא לא ענה כמובן. בשתיים בלילה אחותי יצרה איתי קשר. כשעניתי, שמעתי אותה נחנקת על הקו. דוד שלי לקח את הטלפון ואמר לי: ‘תחזרי הביתה, אבא נהרג’. חזרתי וראיתי שוטרים בבית. לקחו מאיתנו דגימות DNA כי הגופה לא הייתה בשלמותה ולא ניתן היה לזהות אותו. לא הייתה לנו פרידה”.

סרגיי איליושונוק ז"ל ובני משפחתו. צילום: פרטיסרגיי איליושונוק ז"ל ובני משפחתו. צילום: פרטי

איליושונוק היה בן 45 במותו. במקצועו היה מהנדס טורבינות נפט וגז. משום שלא מצא עבודה בתחומו, יצא לעבודה בכל לילה כסולל כבישים בחברת “סולל בונה”. בספטמבר 2017 הוא עסק בסימון קטע בכביש 6. נהג משאית לא הבחין בו, נסע לאחור ומחץ אותו.

“אבא סימן את הכביש עם סרט סימון”, מספרת הבת אירה. “המשאית שסולל בונה הזמינו נסעה לאחור 75 מטר ללא מלווה. יש חוק שכל משאית מחויבת במכוון לאחור כשאין שדה ראייה. זה היה חושך, לילה. הוא עלה על אבא, לא שם לב”.

משפחת איליושונוק לא התאוששה מהתאונה. כבר שנתיים שאירה ממתינה לאביה בחניית הבית בתקווה שישוב. דניאל עדיין מתעורר כל בוקר בשעה ארבע כדי לפתוח לו את הדלת. המצב הכלכלי הידרדר. דניאל יוצא לעבודה אחרי הלימודים כדי לפרנס את המשפחה. “זו תקופה מאוד קשה”, מספר דניאל, שהיה בן 15 בזמן התאונה. “אבא היה דמות של כוח, אהבה וחום ואני החלפתי אותו כגבר בבית. זה ממש להביא לחם הביתה, לשלם חשמל ומים עם כל האחים יחד. אני לומד וגם עובד במחסנים, שטיפת מכוניות, כל מה שאפשר. אני גם מתאגרף, זכיתי במדליות, ואבא ליווה אותי והרים כשנפלתי. באותה דפיקה בדלת באחת בלילה קפאתי במקום. שוטר ועובדת סוציאלית אמרו שאבא נהרג. סירבתי לקבל את זה וזה נמשך עד היום בעצם. אין נורא יותר מלאבד אבא, ולכן חשוב להעלות את המודעות של הציבור לנושא. צריך יותר פיקוח באתרי העבודה. משפחות שלמות מתרסקות ברגע”.

אירה מוסיפה: “אבא היה מצחיק, שנון. גבר־גבר. היו לו ידי זהב. חזק פיזית ומנטלית. הוא ליכד אותנו סביבו. תמיד עם חיוך על הפנים. יש הרבה אשמים. אם היה ממונה על בטיחות במקום, אבא היה חי”.

גנאדי ריגלוב ז"ל עם בני משפחתו. צילום: פרטיגנאדי ריגלוב ז"ל עם בני משפחתו. צילום: פרטי

כמו אצל משפחות פחימה ואיליושונוק, גם בבית משפחת ריגלוב מתקשים להתאושש. אב המשפחה, גנאדי, עבד שלושה שבועות בלבד כמפעיל מנוף כאשר נפגע בראשו מהמנוף שהיה במשקל כמה טונות. ולריה, אלמנתו, נותרה לבדה עם שני ילדים קטנים. “הוא ניסה לסדר חוטי חשמל מתחת לגנרטור”, היא מספרת. “זה לא משהו שהוא היה צריך לעשות אלא מנהל העבודה. פתאום השתחרר חוט שהחזיק את הגנרטור בגובה, הוא קיבל מכה ונהרג במקום. אחרי תקופה התחלנו תהליך של תביעה אזרחית. הקטנה נכנסת להיסטריה ממש כשמזכירים את אבא. אני לא כועסת על אף אחד, אבל המדינה אשמה. במקומות כאלה חייבים להקפיד על בטיחות. אנשים נהרגים כמו זבובים”.

דיווחים חיים

על מנת להילחם בתאונות העבודה פתח המוסד לבטיחות וגיהות לפני מספר חודשים את “קו לחיים" לדיווחי הציבור על בעיות בטיחות באתרי בנייה. הדיווח הוא אנונימי והתלונות מטופלות תוך 24 שעות על ידי מפקחי בטיחות של משרד העבודה והרווחה. בסמכות הפקחים לעצור את המשך העבודות באתר.

מאז השקת המוקד נרשמו כבר יותר מ־100 אלף כניסות לאתר ודיווחים על בעיות חשמל, תיחום, עבודה לא תקינה בגובה, היעדרות של מנהל עבודה בשטח ועוד. ערנות הציבור, טוענים במוסד, תביא להצלת חיים.

“אנחנו פונים לא רק למעסיקים ולקבלנים אלא לכלל האזרחים ואומרים להם: ‘בואו תהיו שותפים להצלת חיים בדרך פשוטה”, מסבירה מנכ”ל המוסד לבטיחות וגיהות ד”ר אורנית רז. “כל אדם יכול לדווח דרך הטלפון או המחשב למה הוא חושב שזה מסוכן וגם לצרף תמונה. המוקד פועל בעברית ובערבית. לפני תחילת שנת הלימודים הורים שלחו תמונות של גני ילדים בסמוך לאתרי בנייה. יש אנשים ששולחים תמונות של תמ”א 38 ואפילו פועלים שולחים תמונות של ליקויי בטיחות, באופן אנונימי כמובן. המניעים הם מגוונים. יש מי שרוצה להתנגח בקבלן ויש מי שדואג לאנשים. אנחנו לא עוסקים במניע אלא בהצלת חיים. יש לנו גם כלים סטטיסטיים: למשל איזה קבלן קיבל הכי הרבה תלונות. במקביל הדיווח נשלח גם לרשות המקומית ולמשרד העבודה, כך שאיש לא יכול לומר שהוא לא ידע. האחריות היא על הקבלנים, גם כשהם מעסיקים קבלני משנה. אנחנו בעד החמרת האכיפה ותוספת פיקוח וגם החלת אחריות פלילית על קבלנים. אני בטוחה שברגע שהציבור יביע אפס סובלנות לזילות בחיי אדם, תהליך החקיקה בנושא יואץ”.

בני המשפחות עצמם מגייסים כוחות למען המטרה על אף ההתמודדות היומיומית הקשה. הם קוראים לכל הגורמים לקחת אחריות ולמנוע את התאונה הבאה ואת אובדן החיים הבא.

“כולנו שבורים, לא מאמינים. אבי היה לנכדים כמו אבא”, מסכמת שמרית פישר. “הם היו החברים הכי טובים שלו, מאוד קשורים. גם אני איבדתי את האדם הכי יקר לי. בכל דבר הייתי מתייעצת איתו, בכל צעד בחיים. מעסיקים צריכים לקחת אחריות ולשלם מחיר. נדרשת אכיפה של המדינה, הגיע זמן”.