אני לא מבינה מתי חמאס הפך לאחלה וסבבה והג'יהאד האסלאמי הפך לצרה הגדולה יותר שלנו, אבל בין שלוש האזעקות שחוויתי (שזה כמובן כאין וכאפס למה שקרה כמה קילומטרים דרומה ממני) לבין החשש שכל התוכניות לשבוע הקרוב - אלה שתוכננו בקפידה במשך כמה שבועות - ישתבשו בגלל כמה עשרות טילים ושהחיים יושבתו טוטאלית, חטפתי בום של פרופורציות.

הפרופורציות האלה הכו בי והחדירו בי מחדש את ההבנה שיש דברים שהם הרבה יותר גדולים ממני מכמה ביטולים בלוח השנה. כמה חבל שזה מה שצריך לקרות כדי להבין מה באמת חשוב בחיים.

אני וחברי הטוב ישראל העברנו את אחד הבקרים בגינוני אבלות כבדים על סגירתה של מה שהחשבנו כמבצרנו האחרון - מסעדת "כתר המזרח" באבן גבירול, אותו המקום שבו אריק איינשטיין נהג להעביר את זמנו.

היינו אבלים לא רק על איינשטיין, שהיה הסמל שלה, אלא גם עליה. אולי כי היא הייתה המונומנט האחרון שחיבר בין העולם הישן לעולם החדש, בין מה שהיה פה פעם למה שלעולם לא יהיה פה יותר. אם אחרי מותו התקשינו להשלים עם רוע הבשורה, כעת זה רשמי: לא נותר פה כלום מפעם - וגם מה שנשאר, כמו במקרה של "כתר המזרח", זה רק סניף ברמת החייל שאותו פוקדים עוברים ושבים.

ובכלל, מה שקורה מתחת לבית שלי, ברחוב אבן גבירול בתל אביב, הוא סוג של פרידה מהעולם הישן. והיא הולכת ומתעצמת ככל שמתקדמות העבודות של הרכבת הקלה ומגיעים לנקודת האל־חזור של החפירות. אני לא יודעת איך תיראה העיר אחרי שהרכבת תתחיל את פעולתה. כשאני הולכת בערים גדולות באירופה, זה נראה לי מובן מאליו, נדמה שיש מקום לכולם, גם לאנשים, גם לחשמליות, גם לאוטובוסים וגם לקורקינטים, ואף אחד לא מפריע לשני בהתנהלותו. איכשהו בתל אביב זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית. אומנם תל אביב היא יעד נחשק - רק בשבוע שעבר חברי המשלחת הפריזאית המכובדת שאיתם הסתובבתי לא הפסיקו להתלהב ממנה. ועדיין, צפוף פה.

לא רק ששוכרי חנויות רבים בשכונה שלנו החליטו לעזוב, אלא שמה שהיה פעם שכונה קטנה ופינה שוקקת חיים הפך לסוג של התחנה המרכזית החדשה. פיל לבן עם חנויות ריקות לחלוטין, שטחי מסחר לא מנוצלים. מוות כלכלי. גם הקפה השכונתי הקבוע - שמסביבו משה, ויקה, עופר ונתן, בעלי העסקים שהפכו חברים של שלום־שלום וקפה ביום שישי בבוקר - כבר לא שם. חלקם יישארו, וחלקם כבר לא בטוחים אם כדאי להם להמשיך.

בני אדם מתקשים להתמודד עם שינויים דרמטיים שמערערים את הביטחון הקיומי הבסיסי שלהם. שינוי שגרה ושינוי של המוכר והבטוח הם ברוב המקרים לטובה, אבל כולנו צריכים זמן להתרגל למה שמזיז אותנו מאזור הנוחות. בדיוק כמו הנצח שלקח לאנשים להתרגל לכך שאפשר לנסוע באוטובוס רק עם רב־קו, ולא לשלם יותר לנהג.

אז אחרי שנסגרו מחצית מבתי העסק שהיו חלק משגרת היומיום שלי, עכשיו גם כיבו את האור בפעם האחרונה מעל "כתר המזרח". מקום הלאנץ' הקבוע, המקום שבו היית צריך להיות גבוה וקולני במיוחד או בלונדינית עם מחשוף כדי שישימו לב אלייך בתור האינסופי.

אני לא חושבת שבחודשים האחרונים מצאתי מקום לשבת, בקושי הייתי מצליחה להידחף בין כל עוברי האורח מחוץ לשכונה ואלה שעברו על הדרך ותמיד ביקשו לעקוף כי הם "ממש ממהרים" והאוטו שלהם עומד באדום־לבן.

כמעט תמיד הייתי לוקחת טייק אוויי הביתה, מנסה להתענג על טעמים אחרים שאי אפשר להגיע אליהם בכל המסעדות המפונפנות שאנחנו מזמינים מהם ארוחת צהריים. וגם אם האוכל כבר לא היה טעים כמו פעם, וכמה חריקות ביצוע ותמחור יחסית גבוה היו לרועץ - עדיין מה שווה סושי בלי אופי, ראמן בלי נשמה או בית תאילנדי שאין לו היסטוריה ותמונה של אריק איינשטיין.

אפרופו אריק, יכול להיות שלו היינו עושים בדיקה גנטית, ישראל ואני - ילדי הפריפריה הקרובה של תל אביב - היינו יכולים בקלות להיות הילדים החורגים של אריק איינשטיין. פעם אחת מצאנו את עצמנו מזדחלים בפקקים כדי להגיע לאזכרה שלו. בסוף, כנראה בגלל עיתוי ביטחוני בעייתי, ההתכנסות שהייתה אמורה להתארגן בוטלה, ומצאנו את עצמנו על ספסל אוכלים גלידה (או שזה היה צ'יפס) ליד חורבותיו של אולם אוסישקין הנ"צ הרשמי, שם גם העברנו בעלות על תקליט של שלישיית גשר הירקון.

אז עוד לא התאוששנו מסגירתו של קולנוע "גת", ועכשיו צריך להתרגל לזה שלא רק שאין "כתר מזרח" בלוקיישן המסורתי - גם אין יותר מסורת, אין יותר עבר מוחשי שעדיין נראה לעין, כזה שהוא בר מישוש ולא רק בשלט קטן של עירייה שמספר מה היה פה פעם.