טניה פוקס הציגה בגאווה את לוחות השנה שהיא נוהגת להכין, בין היתר כדי לשלוח אותם לקרובי משפחתה שנשארו הרחק באורוגוואי. צלם מקצועי נוהג לתעד מדי שנה משפחה מאושרת, פרצופים צוחקים, מרוצים מאוד מהחיים. הורים וארבעת ילדיהם, רק שכעת לא ברור מה יעלה בגורל המסורת.

הפרצופים עדיין מקפידים לחייך, קולות הצחוק בהחלט נשמעים, אבל גם לא מעט דמעות וכאב נשפכו במהלך החודשים האחרונים. ב־23 בספטמבר, פחות מחודש לפני שחגג את יום הולדתו ה־20, איתמר, הבכור, שהקדים את שני, אחותו התאומה, ב־26 שניות, נהרג. לא בפעולה צבאית, לא בתאונת דרכים. הוא פשוט נכנס לבריכת נוי, שמוצבת בכניסה למגדלי זיו שברמת החייל, לב ההייטק הישראלי, והתחשמל. המוות הכי מיותר שיש.

"לי קשה לקלוט", טניה, האם, הודתה. "איך אנשים נכנסים בכל יום לאותו בניין כשהילד שלי היה זרוק שם על הרצפה והחיו אותו במשך 40 דקות. הם עוברים וחוזרים כאילו כלום לא קרה".

דן האב הוסיף: "הדבר הכי נורא שלקחו בן אדם מעל פני האדמה והעולם ממשיך להתנהל. השמש זורחת, הפרחים פורחים, ואתה רוצה שיכירו בעובדה שמה שקרה לא היה בסדר ועל הדבר הזה אנחנו נלחמים. זה הרי היה כמו להניח מוקש באמצע הרחוב, או להגיש גיליוטינה, ויש לנו תחושה שלא רק הש"ג אשם פה. היו כל כך הרבה אזעקות בדרך, ונדמה שמישהו קימץ באופן שיטתי בבטיחות המקום. יש במוות הזה כזו סתמיות, מרגיש כל כך סתם".

משפחת פוקס מתגוררת באותה שכונה שבה קרה האסון. משפחה בורגנית, מסודרת בחיים, שנראה היה שאחרי פתיחת פרק משותף לא קלה, הקלפים והכוכבים מתחילים להסתדר והעולם מאיר לה פנים. טניה ודן הכירו זה את זה באוניברסיטה העברית בירושלים. היא הייתה עולה חדשה מאורוגוואי, למדה שם כימיה, ואילו הוא ילד טוב רחובות, בוגר סיירת גולני, שלמד פיזיקה.

בני הזוג התחתנו בקיץ 1995 וערכו מסיבת חתונה גם לקרוביה של טניה שנשארו בדרום אמריקה. השניים זוכרים היטב את התאריך, זה קרה בנובמבר, יום אחד אחרי רצח ראש הממשלה, יצחק רבין.

איתמר והתאומה שני נולדו רק באוקטובר 1999, אחרי אין ספור טיפולי הפריה. "אנחנו זוג עם בעיית פוריות שיש לו ארבעה ילדים, עכשיו רק שלושה", דן מחייך בעצב. "עשינו לא מעט טיפולים בארץ שלא הצליחו ובסוף כשנסענו לפוסט דוקטורט בסנטה ברברה, בארצות הברית, כבר אחרי הטיפול הראשון איתמר ושני נולדו. מודה שכבר היה שלב שהתחלנו להתעניין באימוץ".

האחים פוקס. קרדיט: רפאל בן משה

טניה: "בטיפולים בארצות הברית התייחסו אלינו כאל שפני ניסיון. לקחו אותי במסדרונות וסיפרו 'זו האישה שעשו עליה את כל הניסויים'. אני זוכרת שבמהלך הלידה היו מסביבי 12 איש בחדר, כי זה היה ניתוח קיסרי בשבוע ה־30 להריון. איתמר היה הראשון שהוציא שלוש אצבעות, כבר אז הוא כנראה מיהר ואחריו יצאה שני".

שני (צוחקת): "זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. הוא הקדים אותי ב־26 שניות".

שאלתי אם תהליך ארוך ומייגע כזה הפך אותם להורים חרדתיים. "להפך", טניה צחקה. "אמרתי שאת כל ההזדמנויות למות כבר ניצלנו. כשאיתמר ושני נולדו, עוד לפני שנגעתי בהם, הייתי צריכה לשטוף ידיים כמו בכניסה לחדר ניתוח וגם אחרי שכבר הגענו הביתה היינו צריכים לשקול אותם לפני כל הנקה, ממש לטפל בהם בכפפות של משי, כי הם היו קטנטנים. אבל ביום שאמרו לי 'הם מחוץ לסכנת חיים', לקחתי אותם, שמתי על החול ואמרתי 'עכשיו אתם יכולים לאכול'. גם אמרתי לאנשים 'תפסיקו לדאוג, רוב התאונות קורות בחמשת הקילומטרים הקרובים לבית'. לא הייתי חרדתית".

שני חגגה לא מזמן לבדה את יום הולדתה ה־20, שלושה ימים אחריה יונתן אחיה חגג 16, ועדי הקטנה, בת 12 וחצי. "לא היו לי ולאיתמר את אותם תחומי עניין", שני מספרת. "אני זוכרת שהיו לנו בכיתה תאומות אז היו להן את אותם חברים ואת אותם תחביבים, אז זה גרר קנאות וריבים, וזה לא כיף גדול. אנחנו נמנענו מזה וגם במראה לא היינו דומים. היו כאלה ששאלו בתדהמה 'איך אתם תאומים?'".

דן התלבט לא מעט אם להישאר באקדמיה או לפנות לשוק הפרטי. בסוף בחר באופציה השנייה. המשפחה חזרה לישראל והשתקעה בצפון תל אביב. בית נאה, עבודה מסודרת, ילדים מוצלחים, ואיתמר הפך למסמר המשפחה בגלל אופי קופצני ונלהב, שמשך אליו אינסוף חברים. אם לא בילה עם חבריו, שיחק כדורגל, ואם לא שיחק כדורגל, אז השקיע את זמנו בצופים ובלימודים, זה היה תלוי על איזה צד הוא התעורר, הרבה בגלל הפרעת הקשב והריכוז.

"הסידור היה כזה: שני לומדת, לומדת, חורשת, והוא לפעמים היה בא ועוקף אותה", סיפר דן האב. "הוא לא רצה לקחת ריטלין, זה היה גורם לו להיות עצבני".

כולם באזור הכירו את "פוקסי", כך כינו את איתמר. הנער שתמיד מאבד משהו. את המכשיר הנייד או את האופניים, או שהיו פוגשים אותו בלילות יוצא לריצה

עם בקבוקים מלאים על הגב, מסביר שזו ההכנה לשירות קרבי בסיירת. רק שהגיוס לסיירת לא יצא אל הפועל. פריקת כתף במהלך אחד האימונים גרמה להורדת פרופיל, ופוקסי, אחרי שהתגייס לצבא בחודש אפריל האחרון, כבר פנטז על היעד הבא - יחידת 9900, שעוסקת במודיעין חזותי. בינתיים, עד שיושג הסיווג הביטחוני, הוא הוצב באוגדת איו"ש, המתין שם לשיבוץ.

"במהלך השבעה קצין המודיעין של האוגדה סיפר שבאחד הימים איתמר דפק אצלו בדלת והכניס את הראש לחדר", טניה נזכרת. "הוא נראה קצת מרושל ושאל את הקצין 'מי אתה?' הקצין ענה 'הקמ"ן', ואיתמר חשב שהוא שמע הקב"ן (קצין בריאות הנפש - א"ל). אז הוא אמר 'אני דווקא רוצה לעשות שירות משמעותי, מעוניין לשרת במודיעין'. הייתה לו חוצפה, אבל מצד שני היה מאוד מנומס. הוא לא קיבל 'לא' כתשובה".

בזמן ההמתנה בבסיס איתמר יצא הביתה בסופי שבוע, נהג להיפגש עם חברים. הם הסתובבו בעיר ולא פעם סיימו את הלילה בבר השכונתי "זויפער", שבמתחם מגדלי זיו ברמת החייל.

אותו יום חמישי, 19 בספטמבר, היה שגרתי לחלוטין. יצאו, ישבו, צחקו. היום כבר התחלף לשישי, הייתה בסביבות אחת וחצי לפנות בוקר. איתמר הודיע לחבורה שחם לו והוא מתכוון להיכנס לבריכת הנוי שבפאתי הבר. אמר בצחוק לחברו הטוב תומר, שאם במקרה הוא יטבע, שיקפוץ להצילו.

"תמיד כשהיינו מגיעים לשם אנשים היו נוגעים במים, נכנסים אליהם. זה לא היה משהו מיוחד", מספר דן, חבר קרוב של איתמר, שדווקא באותו ערב לא יצא עם החבורה. "הוא עוד הספיק לזוז קצת בתוך הבריכה ואז לא הבינו מה קרה, הוא נפל בבום", דן, האב הסביר. "לקח להם שנייה לקלוט מה קורה, ואז תומר קפץ פנימה כדי לסייע וגם הוא התחשמל. הוציאו את שניהם, עשו להם החייאה, הכל היה כנראה מאוד מהר רק שאיתמר חטף זרם הרבה יותר חזק".

טניה: "בתוך כל האירוע היו גם סיפורי גבורה. כשהוא נפל למים חבר, שגם הוא חייל, קפץ במטרה להציל ונפגע. שאלתי את תומר מה אמא שלו אמרה כשסיכן את עצמו, הוא אמר שבהתחלה היא נורא צעקה, אחרי זה בכתה ובסוף נתנה לו נשיקה וחיבוק ואמרה שהיא גאה בו. כולם אמרו לי שגם פוקסי היה קופץ. סתם הרגו לנו אותו".

בריכת הנוי בה התחשמלו הצעירים בתל אביב. קרדיט: אבשלום ששוני

החברים, שעמדו מחוץ לבריכה, הצליחו להוציא מהמים את חבריהם שספגו את מכת החשמל הרצינית. החייאה התבצעה במקום, אמבולנס שהגיע פינה את הפצועים לבית החולים איכילוב, רק שמצבו של פוקסי כבר היה אנוש.

בזמן שקיבל את ההודעה על בנו, דן היה בים המלח, בהופעה של טונה והדג נחש, ערב גיבוש מהעבודה. טניה שמעה על כך כשהייתה בבית. "קיבלתי את הטלפון ואתה ישר מבין שהפעם זה שונה", היא נזכרת. "שאלתי אם אפשר לדעת מה שלומו ואמרו לי שלא. ידעתי שבסיטואציה הזו אני לא אוכל לנהוג, אז הזמנתי מונית, ובמהלך הנסיעה לבית החולים, פחות מרבע שעה, התקשרו אליי לפחות שלוש פעמים. התקשרו מהאמבולנס, חבר, העובדת הסוציאלית של בית החולים והם כל הזמן אמרו, 'את צריכה למהר, את מבינה שזה דחוף?'. חיכתה לנו שם ועדה שלמה".

טניה עוצרת לרגע: "כל הזמן הזהרנו את הילדים מנהיגה ללא חגורה ובטח משתיית אלכוהול מופרזת. לחברים שהיו מגיעים אלינו ביום הכיפורים עם אופניים נתתי קסדות. הייתי אומרת להם 'את הדברים שסטטיסטית אפשר למנוע, זה מחובתנו', ואז אתה שולח את הילד שלך לבלות ערב שקט בפאב השכונתי".

כבר מהרגע שהגיעו לבית החולים הרופאים לא נתנו למשפחה הרבה תקוות. "הם ביקשו שנביא את אחיו של איתמר לבית החולים", מספר דן. "המצב היה כל כך אנוש שאפילו לא רצו להעלות אותו למחלקת טיפול נמרץ". טניה: "אמרנו להם 'בואו נחכה לבוקר', אבל הם הסבירו 'חבר'ה, אתם כנראה לא מבינים את חומרת המצב'".

דן שלח את אחיו, דוד, שיביא את יונתן ועדי שישנו בבית ועדיין לא עודכנו בטרגדיה המשפחתית. שני, שישנה אצל חבר, לא ענתה לטלפונים. "דוד שלי פתח את הדלת והייתי בטוח שמדובר באבא, כי הם נורא דומים וגם נשמעים אותו דבר", יונתן, אחיו של איתמר, מספר. "הוא העיר אותי ואמר 'זה דוידי'. לא הבנתי מה קורה, ואז הוא סיפר שאיתמר נפצע. צחקתי, כי איתמר נהג להיפצע. חשבתי שזה לא כזה נורא, בטח פרק את הכתף, או עשה תאונת דרכים קלה. קמתי, התלבשתי ואז כשהוא דיבר איתי, קלטתי שהמצב יותר חמור. הוא אמר לי 'לך תעיר את עדי, אבל שתתעורר לאט'. ביציאה למכונית הסתכלתי על השעון, השעה הייתה ארבע וחצי. הבנתי שאם מביאים אותנו בשעה כזו, זה לא סתם".

"לא התעוררתי לאט", עדי נזכרת. "קפצתי מהר מהמיטה, כי יום לפני חזרתי מטיול שנתי, הייתי נורא עייפה והלכתי לישון מוקדם, משהו כמו שעה שש בערב, לכן כשהעירו הייתי מאוד ערנית. גם אני חשבתי שמדובר במשהו קל, אבל הסבירו לי שהוא התחשמל".

דווקא אז, כשכולם התאספו בבית החולים, היה נדמה שיש תקווה קלושה לנס. עיניו של איתמר החלו להגיב, אובחנה פעילות קלה במוח. "הוא הורדם, הונשם וקורר", דן סיפר. "שמו אותו בקירור כדי לשמור על המוח וגם שיתקו את השרירים. אמרו לנו שצריך להיות הכי בשקט שאפשר. הסבירו שמדובר במקרה מאוד קשה וקודם כל צריך לדאוג ללב ולריאות שיעבדו ורק אחרי זה לבדוק מה קרה למוח. אמרו שאנשים צעירים לפעמים מפתיעים".

טניה: "כמה שהיינו זהירים, אני חושבת שכולם חשבו שאם יש מישהו שיכול לצאת מכזה מצב זה פוקסי".

תלוי גם איך יוצאים.
טניה: "אנחנו רגילים לקחת כל פעם צעד בזמן המתאים. גם בתהליך הכניסה להריון היו בהלם מאיתנו שאנחנו לא לוקחים החלטות לא רציונליות. בכל שלב ושלב אנחנו לוקחים את מה שיש ובאותו זמן איתמר היה בחיים. לא ניסינו לדמיין מה הולך לקרות. לא היינו עסוקים בלפחד".

דן: "אתה בקרב. כבר בערב הראשון עיתונאים נטפלו אלינו בחדר המיון ועד עכשיו אין לי מושג מה הם רצו ממני, אולי איזה סאונד־בייט. רצו שאגיד שיתפללו בשבילו, שיהרגו את האשמים, אבל באותם רגעים אתה ממוקד במשימה שזה לדאוג שהרופאים יטפלו בבן שלך הכי טוב וששאר הילדים יהיו בסדר".

ועולות המחשבות מה יקרה אם?

דן: "כן. צמח, מפגר, נכה".

טניה: "חשבת על זה?".

דן: "חשבתי על הכל. הכינו אותנו שזה יכול להיות קרב ארוך. אמרו לנו שכל האפשרויות פתוחות".

טניה: "אני לא חשבתי על דברים כאלה".

יונתן: "בלילה הראשון הרופא שטיפל באיתמר אמר 'חשבנו שהוא לא יעלה בכלל לטיפול נמרץ ועכשיו אנחנו באמת לא יודעים מה יקרה. הוא יכול לצאת בלי שום דבר, או למות, או כל הדברים שביניהם עם הנכויות, הנזק המוחי והפגיעות הגופניות'. מבחינה סטטיסטית חשבתי שיש בדברים שאמר דבר אחד טוב והשאר דברים רעים, אז כנראה שלא יהיה בסדר".

יונתן סיפר שהורים של חברים בכיתה ביקשו ממנו את שם אחיו ואמו כדי שיוכלו להתפלל לשלום איתמר, אחרים התקשרו וביקשו לתמוך. "אנחנו לא התפללנו ולמרבה הצער אנחנו לא מאמינים שנשמתו כעת איתנו ושהוא מלווה אותנו", טניה מודה. "אבל לכל מי שביקש להתפלל אמרתי 'תודה רבה'. אנשים מדהימים. השארתי את מספר הטלפון שלי ואת האימייל הפרטי בעמוד הפייסבוק ואף אחד לא התקשר להציק חוץ מאידיוט אחד שאמר שנכתב שאסור היה להיכנס לבריכה".

דן האב: "למה שיכתבו? זה סיפור שאתה אומר 'וואללה זה יכול היה לקרות לכל אחד'".

טניה: "המפקדת של איתמר, צעירה בת 22, התייצבה בבית החולים מיד כששמעה על המקרה. אמרתי לה 'לא נראה לי שאת צריכה להיות פה', אז היא ענתה 'באתי ואני נשארת, אלא אם כן אתם מחליטים להעיף אותי', והיא הייתה איתנו במשך שלושה ימים ואחר כך במהלך השבעה. בחורה מקסימה שנתנה שיעור לכל אנשי סיירת איך מפקדים על חיילים".

במשך שלושה ימים איתמר נאבק על חייו, וכשכמעט אפסה התקווה הרופאים התירו לאנשים להיכנס לחדרו במטרה להיפרד. "נתתי לחברים הנחיה שינערו אותו וינסו להעיר, כי כל הזמן הייתה הרגשה שהוא שם, שעוד רגע הוא יקום", טניה מספרת. "אז שמו לו מוזיקה של זהר ארגוב, עשו קצת בלגן". הניעורים והליטופים לא עזרו. חלה הידרדרות מהירה, ואיתמר עצם את עיניו לנצח ב־23 בספטמבר. "הספקתי להישאר איתו באותו לילה", האם נזכרת. "קילחנו אותו, שרנו לו. אנחנו לא אנשים רוחניים, אז לא תמצא כאן את הסיפור ששני, אחותו התאומה, הרגישה שגם הלב שלה הפסיק לפעום".

שני מחייכת בעצב. "בלילה האחרון נשארתי, כי כשאמרו לי 'לכי הביתה' ידעתי שכל פעם כשאני הולכת המצב נהיה רע יותר", היא מספרת. "ישנתי שם וזו הייתה החלטה מצוינת. הספקתי להיפרד".

המשטרה ביקשה לערוך נתיחה בגופתו של איתמר, אבל הוריו סירבו. "נלחמנו בהם", טניה מספרת. "כבר לא יכולנו לתרום את איבריו וגם ידענו שהוא מת מהתחשמלות. את הבדיקות הם עשו במהלך השהות בבית החולים, ואני לא הייתי במצב של לתת לכל אחד לסובב את גופת בני ממקום למקום. אמרתי 'הולכים לבית הקברות'. תוך ארבע שעות ארגנו את הלוויה והגיעו 1,200 איש".

משפחת פוקס לא קרובה לדת, אבל דן האב בחר בהספדו לצטט את דוד המלך, פסוק מספר שמואל ב' פרק יט: "בני אבשלום בני בני אבשלום. מי ייתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני".

במהלך השיחה ישבו לידנו דן ונבו, חבריו של איתמר שמקפידים לבקר בבית משפחת פוקס ברמת החייל. "זו לא חוויה פשוטה לאבד חבר בגיל 20", דן הודה. "זה לא משהו שאתה מצפה לחוות. לכולנו היה קשה אז התאחדנו וישבנו פה במהלך השבעה וזה עדיין לא נתפס. כל הזמן נראה לי שאיתמר עוד מעט יבוא, שהוא בסך הכל באיזה טיול ארוך".

כבר במהלך השבעה התחילו להגיע למשפחת פוקס דיווחים שהמקרה של איתמר לא היה מקרה ההתחשמלות הראשון בבריכת הנוי במגדלי זיו, רק שהאחרים לא הסתיימו במוות. "התחלנו לתחקר את העניין בעצמנו", מספר דן האב. "שאלנו אנשים אם הם מכירים מקרים קודמים, ואז התקשר אלינו בחור הייטקיסט שסיפר שדיווח באפליקציה של העירייה שיש שם בעיה והם לא עשו עם זה כלום. המקרה שלנו כל כך דבילי. שלושה חודשים לפני כן ילד התחשמל ושהה לילה בבית חולים. היו התרעות ובעלי הבית, חברת מגדל והאחים זיסאפל, אפילו לא מכירים בעובדה שקרתה שם תאונה, שלא לדבר על לחקור ולנסות לתקן את המחדל".




איתמר פוקס. קרדיט: באדיבות המשפחה





טניה: "אמו של הילד שהתחשמל הייתה בהלם. הם היו בבית חולים, חתמו על דוח משטרה. היא לא רצתה לצאת עם המקרה לעיתונות, אבל בסוף כשאיתמר מת בדיוק באותו מקום, היא הבינה שיש פה עניין פלילי".

משפחת פוקס היא לא מהזן המתלהם, אבל המוות הכל כך מיותר לא מאפשר לה להמשיך בשגרת החיים בלי לעשות מעשה. "אמרו לנו הרבה אנשים שיש פרצות בתקנות ובאכיפה", דן מספר. "זה שטח פרטי אז קודם כל הוא באחריות בעל המקום, ולכן אני אומר: לא טיפלתם? קחו אחריות. יש גם את הצד שאומר בוא נראה אם אפשר לתקן תקנות יותר טובות לגבי בריכות כאלה, כדי שאם מישהו יבנה בריכה, הוא יידע שיושבים עכשיו 12 שנה בכלא על המתה בקלות דעת ואולי הוא ייזהר יותר לפני שהוא יתעסק בחשמל. אנחנו בהחלט לומדים את הנושא, אבל מה שאני הכי רוצה זה להתעורר מחר בבוקר ולגלות שכל זה היה חלום רע ואיתמר יעלה במדרגות. כל מה שפחות לא ממש יעשה אותנו שמחים".

טניה: "אם במקרים של תאונות דרכים, או תאונות עבודה, תיקון המצב עולה המון כסף ולוקח זמן, הרי לא בונים כביש מהיום למחר, פה פשוט היה צריך לכבות את החשמל, זה כל מה שהיה צריך לעשות. שילכו לכלא. שילמדו שמי שהורג בן אדם הולך לכלא".

דן וטניה הם אנשי הייטק מצליחים. דן מודה שחזר מהר אחרי המקרה לעבודה, אבל הוא עדיין לא אפקטיבי. הוא חושב הרבה על הנושא ועוסק בו. טניה רחוקה מלחזור לשגרה. היא עבדה במרחק של כמה מאות מטרים ממקום האירוע. מספר שבועות קודם לכן היא התפטרה במטרה להתחיל בסטארט־אפ חדש, אבל אז אירעה הטרגדיה ומאז לא חזרה לעצמה. מקום העבודה שממנו התפטרה קיבל אותה בינתיים בחזרה, עד שתתארגן מחדש."היום אני הולכת סתם בשביל לשתות קפה ולקבל חיבוק", היא מודה. "עורך הדין שמטפל בנו מתייחס למקרה כאילו זה היה הילד שלו, המשטרה מתנהגת מאה אחוז, העירייה נתנה הנחיה שכל מה שהמשפחה מבקשת היא תקבל. אפילו שאלו אם ראש העיר, רון חולדאי, יכול לבוא ואמרנו בכיף, אבל הזיסאפלים, שכאנשי הייטק היינו מסתכלים עליהם כדוגמה להצלחה, אפילו לא הרימו טלפון".

דן: "כרגע אנחנו עסוקים בעניין הפלילי. המסלול הנזיקי לא כל כך מעניין וגם כנראה שלא נטפל בו בקרוב, כי הצבא מטפל. אנחנו רק רוצים שהאנשים שאחראים ייקחו אחריות, אבל כבר מכינים אותנו שנתכונן לאכזבות".

שיפילו את האחריות על הש"ג?
טניה: "בחלק מהמקרים לא מעמידים לדין, והש"ג פה הוא חשמלאי מומחה. בהתחלה גם אני אמרתי 'הש"ג', אבל בתכלס זו העבודה שלו".

דן לא התאפק ואמר: "אותו אחד שעשה את מה שעשה, אחד או כמה, באיזה שלב אתה שואל 'איפה הבן שלו?'. לפעמים אני חושב חבל שהבן שלו לא. וואללה, שיחשוב מה היה קורה לילד שלו".

טניה מיהרה להתערב: "זה לא שהוא רוצה להרוג את הילד שלו".

דן: "זה עניין מוסרי פשוט של הכרה במעשה. מי שלא אומר כלום, הוא כאילו אומר שלא קרה כלום".

שקט מעיק השתרר בחדר עד שיונתן, תלמיד מגמת משפטים בתיכון הכפר הירוק, הפר אותו. כבר סיפרתי שגם כעת מסתובב הרבה הומור בבית משפחת פוקס. "כמובן שהכל לכאורה", יונתן ביקש להדגיש. "יכול להיות שכולם עשו הכל בסדר, הכל לכאורה, כי הרי רק חסר עכשיו שיתבעו אותנו על הוצאת דיבה, כי אחי מת ואמרתי משהו לא במקום".

משפחת פוקס מנסה להמשיך בחייה. ליום ההולדת ה־20 של שני ואיתמר, ב־18 באוקטובר, דן הזמין את השף עידן הלפרין לביתם ואת כל החברים, אבל במשפחה הודו שבלי החלק המרכזי בחבילה, זה היה אירוע מוזר. "תמיד אהבתי לחגוג יום הולדת עם עוד מישהו", שני מספרת. "לא הבנתי איך אנשים אוהבים לחגוג לבד, הרי שניים זה דבר נפלא. אתה לא צריך לעשות את כל הדברים המביכים בעצמך, לכן זה היה מבאס. לאף אחד לא היה כיף מדי ביום ההולדת".

יונתן, שחגג 16 מספר ימים לאחר מכן, דווקא אמר שניסה לשנות פאזה. "לי יום ההולדת יוצא ב־21 באוקטובר, שלושה ימים אחריהם, אז גם לי היה מוזר לחגוג חודש פחות יומיים אחרי שאיתמר נהרג, אבל הזמנתי את החברים ונהניתי, כי החלטתי שכשצריך לחגוג אני אחגוג, אין מה לעשות", הוא אומר.

משפחת פוקס פגשה את המוות בצורה הכי כואבת שיש. "בסופו של דבר לא אכפת לי אם הרגו אותו בתאונת דרכים, או דרסו, התוצאה היא אותה תוצאה", עדי, הילדה הצעירה במשפחה, נתנה תובנה מצמררת. "יש לי היום אח אחד פחות, ולא ממש משנה לי אם הוא התחשמל, או נפל ברחוב". "זה עובר בראש", דן הודה. "תכף אחרינו היה תינוק בן שנתיים שטבע בבריכה של אביו והיה את המקרה של הברק שהכה בחוף הים בזיקים. אתה שואל את עצמך מה יותר גרוע? הסוף הוא הרי אותו סוף, אבל בכל זאת פה היה משהו שלא היה צריך לקרות ולכן צריך לטפל בו. זה לא שפתאום הילד שלך סתם ככה נעלם".

יונתן: "הכל נראה עכשיו שונה. כשמדברים על המתת חסד בשיעור משפטים, זה נראה אחרת לחלוטין ממה שהייתי חושב קודם. לא קלטתי עד אז מה זה מוות, והיום אני לפעמים מתעצבן. מדברים על פיגוע, מספרים שמישהו מת ואחד אומר 'וואללה זה נורא'. אתה יכול לראות בעיניים שלו שהוא לא מבין עד כמה זה נורא שבן אדם מת".