סיפורה של וייץ נגע כאמור בלב כל תושבי הקיבוץ. "זה קרה ביום שבת, תחילת ספטמבר", משחזר אלון אלשייך, שיזם את הקמפיין ומנהל אותו. "סלעית היא שכנה שלי, גרה ממש בית סמוך אליי. זה היה כביכול יום רגוע, ללא קסאמים. סלעית קמה בבוקר לתינוקת שלה ופשוט לא יכלה לזוז. ככה הסיוט הזה התחיל. מהרגע הזה היה די ברור שזה אירוע רפואי חמור. סלעית הגיעה באמבולנס לבית החולים סורוקה. גילו שזה שבץ. המצב הסתבך, היא הייתה בסכנת חיים, חודשיים הייתה בין חיים ומוות. לפני פחות מחודש סלעית עברה לשיקום בתל השומר. עד אז אי אפשר היה בכלל לתקשר איתה".
מרגע שחברי הקיבוץ הבינו את מצבה של חברתם, הם התגייסו לסייע. "החלו משמרות 24/7 סביב מיטתה", מספר אלשייך. "משפחתה של סלעית מגויסת ולא משה ממיטתה. גם לנו, החברים, יש ממש לוח משמרות של אנשים מהקהילה שמגיעים אל מיטתה של סלעית. כמו כן, אחד הדברים הכי מרגשים הוא שעמית וייץ, גיסתה של סלעית, לקחה את התינוקת שיה, כיום בת שבעה חודשים, תחת חסותה. זה דבר מקסים שאולי יכול לקרות רק בקיבוץ".
אלשייך משער שהשיקום בתל השומר יכול להימשך כשנה. "אנחנו רוצים להשתמש בכספי הגיוס כדי לקחת אחות מקצועית שתהיה עם סלעית", הוא מסביר. "גם כדי שתקדם אותה עוד יותר ותהיה סמוכה למיטתה, וגם כדי שתוכל לשחרר טיפה את מור, בעלה של סלעית, שנמצא שם כל הזמן. ביום ראשון הפצנו בקיבוץ את קמפיין הגיוס. זה היה ממש ויראלי. תוך יום גויסו מעל 130 אלף שקלים. יש עוד דרך ארוכה עד שנגיע ליעד".
התגייסות הקהילה מרגשת מאוד את בני משפחתה של וייץ. "אנחנו כמשפחה נהיה איתה תמיד. אבל היופי בדבר זה התגייסות הקהילה", אומר שחף בן־אבו, אחיה. "להבין שיש כמות כזאת של אנשים שאוהבת ותומכת ומחפשת איך אפשר לעזור - זה אחד הדברים המרגשים עבורנו. אנחנו נמצאים בלופ של עצמנו, במקרה עצמו, ובמקביל קורים כל כך הרבה דברים. לקבל כזאת תמיכה ואהבה זה מאוד מרגש".
בתה של סלעית נמצאת מאז המקרה אצל עמית וייץ, הנשואה לאח של מור וגם מתגוררת בקיבוץ. "צריך להבין מי זאת סלעית", היא אומרת. "אנשים כרוכים אחריה. צריך לדבר איתה פעם אחת בכדי להבין כמה היא אדם מדהים. סלעית ומור גרים בקיבוץ כארבע שנים ומאוד פעילים. מור מנהל את הפרדס, וסלעית הייתה מתנדבת בכל דבר אפשרי. היא הייתה מאוד שותפה ופעילה. היא אדם מדהים. אין מישהו שלא אוהב אותה. אנשים אומרים 'אני אעשה בשבילה את הכל'. אנשים בקהילה הופכים ויהפכו עולמות בשביל סלעית, כדי שהיא תהיה חזרה בקהילה. יש בניר־עם קהילה מדהימה. כולם מתגייסים".
"לפי הערכות, עלות הטיפול לחודש היא כ־30 אלף שקלים. כרגע הגיוס הוא לטובת אחות בבית חולים וגם לטיפול שאחרי", מוסיף אלשייך.
בנודיז־חכמון נוסעת פעם בשבוע לעשות משמרות בבית חולים ליד מיטתה של סלעית. היא גם עושה כל דבר נוסף שצריך לעשות: לכבס בגדים, לעזור למשפחה ועוד. "סלעית ואני העברנו הריון משותף, ילדנו את הבנות בהפרש של עשרה ימים", היא מספרת. "גם את חופשת הלידה העברנו ביחד. זה קרה שנייה לפני שסלעית הכניסה את הבת שלה לתינוקייה. סלעית מזהה אותי. מכל דבר שעושים בשבילה היא מתרגשת ברמות. מתווכים ומסבירים לה מה נעשה והיא מאוד מתרגשת מזה. העזרה ההדדית מאוד מאפיינת את הקהילה שלנו".
"כולנו חסרי מילים, לא ציפינו לזה. זה בכלל לא מובן מאליו", אומר מור וייץ, בעלה של סלעית. "אתה רוצה להודות לאנשים, אבל אין לך מספיק מילים כדי להביע זאת. רכבת הרים, זה מה שאני מרגיש עכשיו. זה לא פשוט. אני מחלק את זמני בין אשתי, התינוקת והעבודה. אנשים שעברו דבר דומה העריכו את ההוצאות החודשיות ב־20־30 אלף שקלים. גם בסכום נמוך מזה קשה לנו מאוד לעמוד. הגיוס יכול לעזור מאוד. אני לא יודע עד כמה אשתי מודעת לעניין הגיוס, אבל את כל המסביב היא כמובן מעריכה".
"מור מנסה לנווט בתוך השבר הבלתי אפשרי של לגדל ילדה בת שבעה חודשים ולסעוד את אשתו בת ה־29. יש פה מורכבות", אומר אלשייך. "אנחנו מנסים לסייע לו כמה שניתן. בנושא הגיוס ניסינו כמה שפחות לערב אותו. אנחנו אנשים מאוד גאים, לא רגילים לבקש עזרה. תמיד התגברנו על הקשיים בלי להתלונן, אבל זה אתגר שלא נוכל לו לבד. המקרה הזה הוא באמת יוצא דופן. החיים ליד הגבול מכריחים אותך לקהילתיות יתר. אם יש אזעקה ואתה נמצא ליד בית אחר, אתה נכנס. יש כאן קהילתיות מאוד חזקה שמתבטאת גם עכשיו, במקרה של סלעית. יש כאן ערבות הדדית".
התרעות פיקוד העורף