"כשאמא שלי הייתה בחיים, היא הייתה מקפידה כל שנה, בראש חודש טבת, לחגוג את 'חג הבנות'", מספרת איריס מישלי, 49, מהיישוב בר־יוחאי שבמרום הגליל. "אמא, הנרייטה ז"ל, עלתה ארצה מתוניס שבתוניסיה. היא הייתה מזמינה אלינו הביתה בחג את הבנות, הדודות, החברות, את כל הנשים שקשורות למשפחה. הייתה אנרגיה של שמחה, הרבה אוכל, קוסקוס, עוגיות מתוקות בדבש. הייתה מוזיקה, היינו רוקדות, שרות, לבושות יפה. זה היה פשוט כיף. אמא שלי נפטרה לפני 18 שנים, ומאז לא חגגנו. הייתי מאוד שמחה לחדש את המסורת הזאת. זה משהו טוב שהיה והפסיק. האחדות, החיבור בין נשים לא קיים היום. זה מחזק, ממלא ומגבש". 
"חג הבנות", המכונה גם "ראש חודש לבנות" או "עיד אל־בנאת", נחגג על ידי חלק מהקהילות היהודיות במזרח התיכון בראש חודש טבת, בימי חג החנוכה. הקהילות שבהן החג השתמר הן תוניסיה ולוב. כיוון שזקנות השבט הולכות לעולמן, גם המסורת הזאת הולכת ונעלמת, ורבות מבנות הדור השני והשלישי כבר לא זכו לחגוג את החג ובקושי מכירות אותו. עכשיו החליטו שתי חברות - נחמה דוד, מורה לשיטת ימימה ובעלת חברת "עדי הפקות", ובטי סוטיל, מפיקת אירועי נשים - לחדש את המסורת ולנסות להשריש חג נוסף בישראל. 
יחד הן מפיקות את חגיגת "עיד אל־בנאת", שתתקיים ב־29 בדצמבר, במתחם האירועים קיסר ים, בנמל קיסריה. למקום צפויות להגיע מאתיים נשים. יהיו מוזיקה, ריקודים, הופעות של זמרות וגם קוסקוס ומופלטות. בקיצור - שמח. המארגנות מנסות לחדש את המסורת של החג ולבסס אותו בדרך שבה המימונה הפכה לחג של הכלל ולא רק של יוצאי מרוקו. "אנחנו מאמינות שהרעיון לאחד את האנרגיה הנשית ממקום פשוט ושמח הוא צורך של לא מעט נשים בארץ", אומרת סוטיל. "זה לחבר מעגלי נשים מכל גוני החברה בלי הבדלי מעמדות ותפקידים. לאחד את כולן בשירה, בישול, אפייה, סיפור, ניגון, ריקוד או מלאכה כלשהי". 

מאין עלה הרעיון?
"מתוך איזשהו צורך פנימי לחדש את השבט הנשי. סבתא שלי ממרוקו. היא לא הייתה קוראת לזה 'עיד אל־בנאת', אבל הנשים במרוקו היו נפגשות כל ראש חודש, אופות, שרות, מנגנות, מחזקות אחת את השנייה. גם כמה נשים סיפרו לי שבבית אמן נהגו לחגוג את 'עיד אל־בנאת', אבל מאז שאמא לא בחיים, אין מי שיעשה. אז החלטנו לחדש את המסורת הזאת, פתאום הכל התחבר לי. יש לזה צורך, ממש ביקוש. נשים מתפלאות שהיה חג כזה ואנחנו לא יודעות עליו. הן רוצות למסד זאת כאיזושהי מסורת נשית. כמו שיש מימונה לכולם, אז שיהיה 'עיד אל־בנאת' לנשים. זה גם כדי לחזק את החיבור הנשי הפשוט, לא הפמיניסטי. חיבור כמו של פעם: הפשוט, השבטי, שנותן מענה לאיזשהו צורך חיים עמוק של כל אישה. כמובן שהמטרה היא גם לשמר מסורת עתיקה. הדור ההוא נעלם, ואיתו גם הרבה סודות. חבל שהמסורת היפה הזאת תלך לאיבוד, תיעלם לה". 
"אנחנו רוצות להשריש את החג הזה בארץ", מוסיפה דוד. "נשים מאוד צריכות היום את התמיכה הזאת, את תחושת הביחד. זה גם כוח נשי וגם חידוש מסורת שהייתה מקובלת בהרבה בתים. אנחנו מתכוונות לעשות אירוע כזה כל שנה, ואת ההכנסות לתרום לנשים שזקוקות לתמיכה נשית. השנה נתרום לנשים שנמצאות בתהליך הבראה ממחלת הסרטן".
"אנשים צמאים לזה"
דוד וסוטיל הן לא היחידות שהחליטו להוציא מסורת זו אל האור. הפדרציה העולמית של יהדות תוניסיה בישראל מארגנת השנה אירוע לרגל "ראש חודש לבנות". גם ב"עיינות - יהדות ישראלית מרכז קהילתי גולן" החליטו לחדש את המנהג הקדום ובקבוצת "ערבות - נשים מחברות מסורת" מתקיים אפילו ערב הכשרה למנחות "עיד אל־בנאת".

צילום ועיצוב: אסתר דגן קניאל
מזל חלפון, 64, מחדרה, היא ילידת הארץ. הוריה עלו מתוניסיה. "אנחנו קוראים לזה 'הסעודה של הבנות'", היא מספרת. "למדתי את זה מאמא שלי והמשכתי את המסורת. בראש חודש טבת אני מזמינה את הבנות של המשפחה, את הנכדות, הכלות. אנחנו עושים ארוחה מיוחדת: בריק (עלי סיגר), כל מיני דברים מטוגנים עם דבש, עוף ממולא, סלטים. יושבות, צוחקות ושרות".
איך זה תורם לאקלים המשפחתי?
"כולן מאוד נהנות, צוחקות, מפטפטות. זה גם מגשר בין כולן. זה ערב כיפי. זו מסורת מאוד טובה וכיף לי להמשיך אותה". 
"אני תמיד בעד לשמר את המסורת", מוסיפה אתי גיל, 31, בתה של חלפון. "זה ערב שמגבש את כולנו. זה המון מוזיקה, שמחה. אנחנו מחכות לזה כל השנה. הייתי שמחה שאנשים ידעו על החג הזה, שזה יהיה יותר נפוץ". 
מרים אלקלעי, 71, מקדימה, נולדה בתוניסיה. בגיל 12 עלתה ארצה. "אני מכירה את החג הזה עוד מילדותי", היא מספרת. "היינו בבית שלוש אחיות. קראנו לזה 'ראש חודש הבנות'. אמא הייתה מדליקה נר לכבוד ראש חודש, היינו מכינות את כל העוגיות המיוחדות של העדה התוניסאית. יש עוגה מיוחדת, עגולה, שהיא ממש גולת הכותרת של החג: 'פארקה'. היא עשויה מקוסקוס עם אגוזים, תמרים, גרידת תפוז. שמים אותה במרכז השולחן והיא מסמלת את החג הזה. ביום הזה היינו נפגשות כל החברות, יוצאות בשירים ובמחולות, מכבדות אחת את השנייה במתנות. הולכות לבית הכנסת, עוברות ליד ספר התורה ומבקשות משאלות. זה היה יום של פינוק והתפייסות בין הבנות, אם היה איזשהו ריב".
המשכתן לחגוג גם אחרי העלייה לארץ?
"חגגנו בשנים הראשונות, אחר כך אט־אט זה הלך ודעך. כיום מציינים את החג הזה במרכזים קהילתיים של העדה, מארגנים כל מיני חגיגות. אנשים צמאים לזה, לחידוש המסורת הזאת, לבל תישכח. זה למען הדורות הבאים. בבית שלי אני כיום לא מציינת זאת. הילדים שלי שאבו את התרבות הישראלית וזה לא דיבר אליהם. אבל יש לי נכדות. אני קונה להן מתנות ואומרת להן שזה לכבוד 'ראש חודש הבנות'. פעם אחת גם ניסיתי להביא את העוגה המיוחדת הזאת לשולחן, אבל לא התחברו. כיום רבים מבני הדור השני והשלישי לא מכירים את החג הזה, אבל לאט־לאט רואים ניצנים של התעניינות גם אצלם". 
"הגבורה של הנשים"
"גדלתי לתוך 'עיד אל־בנאת'", מספרת אסתר דגן קניאל, 67, מנתניה. היא נולדה בתוניס ועלתה ארצה בגיל 10. בעברה הייתה מנהלת תרבות ואירועים. כיום היא מספרת סיפורים עם הרכב מוזיקלי. "אני זוכרת את החג עוד מתוניסיה וכמובן המשכנו לחגוג את זה כאן בארץ, עם הוריי ומשפחתי", היא אומרת, ומדגישה ש"'עיד אל־בנאת' בעצם מביא את סיפורן של נשים שעלו לבמת ההיסטוריה היהודית, שהפכו את הגזירות לישועות, לתשואות. נשים שגילו אומץ, היו מנהיגות. כמו למשל יהודית, שבתבונה ניצלה את יופייה ופיתתה את שר הצבא של נבוכאדנצר, ערפה את ראשו והצילה את עמה. או חנה, בת מתתיהו, שמרדה כנגד גזירת היוונים שגזרו שכל כלה יהודייה תיכנס בלילה הראשון להרמון. היא קרעה את שמלתה ונותרה עירומה בפני כל. כאשר אחיה קמו להורגה, היא אמרה: 'אתם מתקנאים על עורמתי אך לא מתקנאים למסור אותי לבני עוולה בימי חופתי? קומו וננקום את נקמתנו'". 
דגן קניאל אף פרסמה בזמנו את הספר "קוראים אותי אסתר" על מנהגים, חגים, שירים, סיפורים ומתכונים של יהדות תוניסיה שם כתבה גם על "עיד אל־בנאת". "כשכתבתי את הספר גיליתי שגם האשכנזים חגגו בעבר הרחוק חג זה, אבל בסוף הוא נשמר רק בקרב יהדות תוניסיה ולוב, שכיום מנסות להחיות אותו. בעיקר בעשור האחרון יש יותר אירועים חגיגיים גדולים לרגל החג הזה", היא מספרת ומתארת את זיכרונותיה מבית אמה: "אמא הייתה מכינה המון מתוקים: דבלה (סוג של אוזני המן שטובלים בדבש); יויו (סופגניות קטנות מטוגנות טבולות בדבש); מקרוד (עוגיות סולת במילוי תמרים ואגוזים). שרנו עם תופים, והבנות נהגו להתפייס ביניהן כמו ביום הכיפורים. בנות מצווה היו הולכות לבית הכנסת באותו יום והרב היה פורש את שתי ידיו מעליהן ומברך אותן. כולן עברו ליד ההיכל. לא הייתה את המחיצה הזאת. אני זוכרת שבתוניסיה חגגנו גם את חג הבנים, שחל בסעודת יתרו. בתור ילדה הייתי מאוד גאה שלנו יש את חג הבנות. זה היה איזשהו שוויון".

צילום ועיצוב: אסתר דגן קניאל
המשכת את המסורת?
"עשיתי הפסקה כשהתחתנתי. היום אני נשואה פרק ב' ודווקא עם בעלי ההונגרי אני חוגגת את זה. חידשתי את המסורת הזאת כשילדיי התבקשו בבית הספר לכתוב על שורשיהם ובאו לשאול אותי שאלות. אני מזמינה את המשפחה, עושים הדלקת נר, מדברים על החג, אני נותנת מתנה לכל אחת מהבנות ומציינת שבחג הזה הארוסות היו מזמינות לבתיהן את החתנים לעתיד ומעניקות להם מתנות".
דגן קניאל מוסיפה ואומרת ש"אני חושבת שצריך ללמוד את החג הזה בבתי הספר. 'עיד אל־בנאת' זה חג שבא מהמקורות. יש בו את אלמנט המרד, הגבורה של הנשים. חייבים לא לשכוח זאת. אם אנחנו מעמיקים בנושא, רואים שנושא הפמיניזם נמצא בדי.אן.איי של הנשים היהודיות. צריך להפוך את זה לסוג של מסורת בארץ. כשמדליקים את הנר בחנוכה, אפשר לצד יהודה המכבי, לדבר גם על יהודית". 
יהודית אנושי, 72, שחקנית ובדרנית מנתניה, נולדה בלוב, ועלתה ארצה בגיל שנתיים. "בשנים הראשונות היינו במעברה ולא הייתה אפשרות לחגוג את זה", היא מספרת. "בשנים היותר טובות אני זוכרת את אמא שלי מכינה ליום הזה קוסקוס, מפרום, הולכת לקנות לנו איזו מתנה קטנה. הייתה מספרת לנו שהייתה מישהי שקראו לה יהודית והיא הייתה גיבורה. אמא גם ידעה לספר שבחוץ לארץ זה היה היום שבו הבנות יצאו לטייל, התלבשו יפה. לא נתנו להן לנקות את הבית באותו יום, פינקו אותן". 
אצלך בבית את חוגגת?
"יש לי שלוש בנות, אבל איכשהו לא חגגנו את זה. זה נשכח. ואז לפני 11 שנים 'מרכז אור שלום' לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב בבת ים, וגם 'מרכז מורשת יהדות לוב' באור יהודה החליטו לעשות מזה חגיגה. כמעט בכל שנה הגעתי להשתתף באירועים האלה, גם לספר סיפורים על נשים ולהביא פתגמים שמהללים את הבנות. זה יכול להיות מקסים אם ברחבי הארץ יחדשו את החג הזה. הנה, אלך עכשיו לקנות מתנות לשלוש הבנות שלי ואגיד להן שזה לכבוד 'עיד אל־בנאת'".