אומנם כבר כמה שנים טובות, מאז נרכש על ידי ג'רוזלם פוסט בשנת 2014, שהעיתון שלנו לא פועל מבית מעריב, אלא כמה מאות מטרים מזרחה ממנו, אבל עדיין בכל פעם שאני עובר בצומת הסואן אני חייב להגניב מבט לעבר הכניסה ואז מרים ראש לחלונות הסגורים בקומה הראשונה. אפרוריות של מקום נטוש וחסר חיים השתלטה על הבניין בפינת רחוב קרליבך. כזו שחונקת קצת את הגרון כתוצאה מדלקת חריפה של נוסטלגיה. איפה היית ולאן הגעת?



אין מה לעשות, בית מעריב היה במשך יותר מ־20 שנה הבית השני שלי, אולי אפילו הראשון. ימי חול, שבתות, חגים, דרמות בשעות בוקר, הקפצות באישון לילה. לכו תאמינו שבעוד רגע הוא כבר לא יהיה איתנו.



העיר תל אביב תירגמה מטרז’ לנדל”ן ומשם לערימת מזומנים. אין כבר סנטימנט לדפי ההיסטוריה. עוד כמה חודשים מי יזכור את הבניין שנחנך בפברואר 1957 ואפשר היה לכתוב עליו ערימה של ספרים. מי לא עבר פה במסדרונות הארוכים? עורכים אגדיים, כתבים בעלי שם, סקופרים עם פנקס קבלות. אני זוכר שכשמשה ז”ק ז”ל, הפרשן המדיני המיתולוגי, היה עובר במסדרון, הייתי משפיל מבט, משתדל לא לעלות לו ברדאר. ז”ק היה מבחינתי הסגן של אלוהים. ריפורטר שנפגש עם המלך עבדאללה ושתה קפה עם גולדה, ואילו אני הייתי נער עם מחברת ועט בשקל וחצי.



בית מעריב היה בית לא רק לי אלא גם לז”ק ולסימה קדמון ולבן כספית, שאפילו ותיק ממני. אלה הימים שבהם לא היה לעיתונאי מחשב נייד ולא מחשב ביתי. אם היה רוצה לכתוב, זה רק במערכת.



אני זוכר את עפר שלח מגיע ברגל מדירתו שליד תיאטרון הבימה ואת יאיר לפיד עובר בצעדים כבדים במסדרון, תיק עור תלוי על כתפו ומבט מהורהר בעיניו. מי חשב אז שהשניים יהיו קרובים להנהגת המדינה, זה רוצה להיות ראש ממשלה וההוא שר ביטחון.



בניין בית מעריב, 1957 (צילום: פאול גולדמן)
בניין בית מעריב, 1957 (צילום: פאול גולדמן)



אני הייתי אז כתב ספורט, כמו שלח, כספית ובועז ביסמוט, העורך הראשי של ישראל היום. בעשר וחצי כבר היינו בבניין בישיבת מערכת. בסיומה היינו יוצאים זה לאימון כדורגל, ההוא למסיבת עיתונאים, ואחר הצהריים שוב נפגשים באותו מקום.



חייבים לכתוב, למלא עמודים, לבחור מה ייכנס לכותרת הראשית. עובדים עד אחת בלילה, חוטפים משהו בנרגילה של נרי אבנרי וחוזרים כעבור מספר שעות כדי לקחת את העיתון שיצא הרגע מהדפוס. כן, היו ימים שמכונות הדפוס שכבו במרתף הבניין. אני זוכר את ריח הדיו של הגיליון שיצא השנייה מהפס, את המשאיות שכבר חיכו בחניה כדי שיעמיסו אותן בדרך להפצה בכל הארץ. לא שוכח את הפקק שהיה נוצר מהעימות בין רכבי העיתון למשאיות השוק הסיטונאי הסמוך. הפקק הזה דפק לי בזמנו את הפיאט פונטו, אללה ירחמה.



היום אין משאיות ואין גם שוק. במקום עומדים להם קניון אופנתי ובתי מגורים, ובניין משרדים יופיע בקרוב. נדל”ן, רבותיי וגבירותיי, מזומן קש, מאני.


נצבט הלב. רק עכשיו קברנו את אברהם טבק ז”ל. טבק היה הסקופר של מדור הספורט. אין יום שהוא לא היה מגיע למערכת. מוציא פנקס קטן מכיס החולצה, כותב כתבה ושולח לעורכים. כמו שעון, הוא היה מופיע בדלת ומבקש שיכינו לו קפה לפני שהוא מתחיל.



גם צבי בר־שירה ז”ל, האיש שקיבל אותי לעבודה. הוא יצא לפנסיה, יכול היה להישאר בביתו עם התה והספרים, אבל בחר להגיע מדי יום לעבודה. לא עזרו ההסברים שעיתונאים כבר עובדים מהבית והמדור לא גדול כמו שהיה, בר־שירה המשיך, כי בשבילו מעריב לא היה עוד מקום עבודה. היו ימים שלמים שאסור היה להפריע לו ולטומי לפיד שקבעו משחק שחמט מכריע בשעות אחר הצהריים. אף אחד מהם לא מיהר הביתה.



המערכת כל הזמן רחשה וגעשה. שמרה על דינמיות. אינסוף כתבים, עורכים וגרפיקאים. ברגע אחד של דרמה, האדרנלין התנקז והבניין המריא מ־0 ל־100 קמ”ש תוך שלוש שניות. יריות בכיכר, אומרים שראש הממשלה נורה. עיתונאים ממהרים למקום האירוע, צלמים דוהרים על אופנועים, עניין של חמש דקות רכיבה והם חוזרים לבניין בפנים עגומות. עם כל הכאב, יש עיתון שצריך להוציא מחר. חייבים לבחור תמונה וטקסט מהדהד.



עיתון הרי לא מפסיק לעבוד. במלחמת המפרץ ירדו טילים על המרכז וכבר בלילה הראשון התקשר רכז הכתבים, יוסי ולטר ז”ל, ואמר: "צא לחפש סקאדים". עם מסיכת אב”כ על הפנים ומזרק אטרופין בהיכון יצאתי לרחוב, חושש שלא אחזור. אבל עדיף היה עימות ישיר עם גז חרדל מאשר לשוב לרחוב קרליבך ללא סיפור.



קשה לאמוד מבחוץ את גודלו של בית מעריב, אבל מדובר במבנה ענק, עמוס מסדרונות וחדרים. יותר מ־20 שנה הייתי שם ונראה לי שלא הכרתי את כולו. בימי השיא היה לוקח לי בערך חמש דקות להגיע ממערכת החדשות למוסף סופשבוע, ששכן בקומה העליונה. בדרך הייתי עובר אצל הסדרים בדפוס, לא לפני שהייתי חוטף משהו במזנון.



בית מעריב, 1959 (צילום: ד. רוזנבלום)
בית מעריב, 1959 (צילום: ד. רוזנבלום)


היו שנים שהבניין היה מאויש 24 שעות ביממה, כולל חגים. אין שעה שלא היו בו אנשים. בזריחה אפשר היה למצוא כתב בכיר שהגיע לסיים כתבה בראש שקט או עורך של אחד המגזינים שכבר עבד על מוספי החגים.



אני זוכר שבתחילת שנות ה־90 עברתי דירה, ובערב הראשון לא הצלחתי להירדם. בשעה שלוש בבוקר מצאתי את עצמי בעיתון, כי לא חשבתי על מקום אחר שבו אוכל להעביר את הזמן. איך שנכנסתי לבניין פגשתי חבר לעבודה שבדיוק עבר פרידה כואבת. גם הוא דהר לבית מעריב כמקום המקלט הראשון.



עיתון הוא מקום עבודה חי ומעריב עבר לא מעט עליות ומורדות במהלך חייו. לצד רגעי שיא מקצועיים היו גם איומי סגירה ופיטורי עובדים, אבל גם בימיו הקשים אנשים ביקשו להנשים את הבניין, לא לתת לו למות. זה לא היה השכר ולא רק מקום העבודה, זה היה העוגן.



אבל השנים חלפו וכבר לא צריך בניין כזה גדול למערכת של עיתון. כתבים עובדים מהבית, ישנם מקצועות בעיתונות המודפסת שנעלמו מהעולם, אין צורך בהם. מספיקה היום קומה מצומצמת, לא יותר. לכן בית מעריב מסיים את דרכו בימים הקרובים כשהוא בן 62. עם סיום ההריסה, תחל הבנייה ויקום לו מונומנט מודרני מרשים.



לא לדאוג, השמש תמשיך לזרוח מעל, הציפורים יצייצו, אבל אני משוכנע שיהיו אלפים שיעברו מדי פעם ברחוב קרליבך וירגישו צריבה בבית החזה.