"בשנת 1993 הגענו לבאקו, בירת אזרבייג'ן. הייתה אז מלחמה בין ארמניה לאזרבייג'ן. הגעתי לשם עם מאות אלפי דולרים על הגוף, כי אי אפשר היה להכניס כסף", נזכר יהודה שרף, מנהל היחידה לעלייה וקליטה ומשימות מיוחדות בסוכנות היהודית.

"אם היו תופסים מי מאיתנו עם כל כך הרבה כסף, לא היינו יכולים לדבר עכשיו. הוצאנו משם משפחות יהודיות. היה מישהו מקומי שבמשטר הקומוניסטי היה קולונל בקג"ב. הוא עבד איתנו בשביל 20 דולר. אז זה נחשב הרבה כסף. אחרי חודשיים העלנו לו את השכר ל־100 דולר. הוא עזר לנו לשחד מקומיים. כך הצלחנו לקנות מטוס מאיזו חברת תעופה ולמלא אותו בעשרות יהודים שחולצו תחת אש".
 
בימים אלה שרף, 70, פורש לגמלאות. הוא עבד בסוכנות היהודית יותר מ־30 שנה, ומאז 2011 שימש כמנהל היחידה לעלייה וקליטה ומשימות מיוחדות. תפקידיו השונים זימנו לו אתגרים גדולים ורגעים מרגשים, בהם גם מבצעי הצלה שהשתיקה יפה להם.

מבצע כנפי יונה, 2013. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90מבצע כנפי יונה, 2013. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

 

הקשר הצרפתי
 
הוא נולד בארץ להורים ניצולי שואה. נחשב לילד פלא בתחום התיאטרון, שיחק בתיאטרון האוהל, בהבימה, בתיאטרון יידיש. הוא גם בוגר תלמה ילין. כשהתגייס לצה"ל, החליט לשים את הבמה בצד ומילא מגוון תפקידים של פיקוד והדרכה בסדיר ובקבע. לפני כ־30 שנה הצטרף לסוכנות היהודית, בהתחלה כשליח בשיקגו ובניו יורק, ואחר כך הפך לעובד מן המניין. עיקר פועלו היה הבאת עולים ארצה וקליטתם הראשונית. 
 
"במהלך הקריירה שלי היו אינסוף אירועים מרגשים, שאתה לא יכול אפילו לשלוט על בלוטת הדמע, ואני עוד מהדור שהתבייש לבכות", הוא מספר ונותן כדוגמה את הטיפול שהעניק לחיילים העולים הבודדים במסגרת פרויקט "כנפיים" של הסוכנות וקרן מיראז׳, בתמיכת משרד העלייה והקליטה. "כשהם נמצאים בצבא, יש להם איזושהי מסגרת, אבל מה קורה אחר כך? אנחנו נותנים להם רשת של הכוונה למה שיהיה אחרי השחרור. לא פעם גם הפגשנו בינם לבין הוריהם שהגיעו ארצה. אתה רואה את המפגשים האלה ולא יכול להישאר אדיש. היו כאלה שלא ראו את הוריהם כמה שנים".
 
היו מקרים שנצרבו בזיכרון?
"מבצע 'כנפי יונה' להעלאת יהודי אתיופיה בין השנים 2009 עד קיץ 2013, שבמהלכו הועלו כ־7,800 עולים. סיפור העלייה הזו מרגש בצורה בלתי רגילה. זה איחוד משפחות, אנשים שלא ראו אחד את השני עשרות שנים. בגונדר באתיופיה הקמנו מערך שיכין את העולים לחיים בארץ. הקמנו מתחם עם בית ספר שבו הילדים למדו עברית, חשבון, אנגלית. הבאתי להם מרצה מאוניברסיטה בגונדר תמורת משכורת של 120 דולר. הקמנו גם מתחם רפואי במקום. בשלב מסוים ממשלת ישראל החליטה שמיצינו את העלייה מאתיופיה. נאמר לי שנשארו עוד כ־500 אנשים ואנחנו 'סוגרים את הבסטה'. תוך שבוע ארגנו את ה־500 האלה, לקחנו שני ג'מבואים גדולים והבאנו אותם ארצה". 
 
לצד ההתרגשות, חווה שרף גם קשיים: "פעמים רבות אתה מעלה אנשים שחלק ממשפחותיהם נמצא בארץ, ואילו חלק אחר של המשפחה אתה לא מעלה ויש אנשים שנשארים באתיופיה. ואז אתה יודע שאולי הם נפרדים לנצח, כי אינם תואמים את הקריטריונים שקבעה הממשלה. אתה רואה את הבכי קורע הלב של אלה שנפרדים, ומצד שני אתה רואה בארץ, עם נחיתת המטוס, את הבכי קורע הלב כשאותם עולים מתאחדים עם משפחותיהם שלא ראו שנים. אתה לא יכול להישאר אדיש. באחת הפעמים, יו"ר הסוכנות בוז'י הרצוג תפס לי את היד בהתרגשות ואמר: 'יהודה, זו שיבת ציון'".
 
במסגרת תפקידו, ביקר שרף באתיופיה לא מעט פעמים. "באחד הביקורים נפגשתי עם ראש עירייה באתיופיה, בבית קפה על הר. רציתי לקבל ממנו איזושהי עזרה", הוא מספר. "תוך כדי שיחה, ראש העיר אומר לי שהוא נמצא בבעיה ביטחונית ו'תעשה אותי עולה חדש, איך אני יכול להיות עולה חדש?'. לך תגיד לו שאני לא יכול להפוך אותו ליהודי או עולה חדש. פתאום נפלטו לו שני כדורים ועברו בין הרגליים שלי לבין רגלי השליח שלי. ואז הוא אמר: 'אם לא תעזרו לנו, זה יכול גם להיגמר אחרת'. למחרת קבענו עוד פגישה, אבל הוא כבר לא היה שם, ברח".
 
כשלנו בקליטת עולי אתיופיה לעומת עולי חבר העמים?
"הסוכנות היהודית אחראית על הבאת העולים לישראל ומסייעת בקליטה הראשונית ביחד עם משרד העלייה והקליטה, שהוא האחראי על קליטת עלייה בארץ. צריכים להבין שהעולים ממדינות חבר העמים הגיעו עם השכלה אחרת, ממקום עם תרבות מסוימת. העולים מאתיופיה הגיעו עם השכלה ותרבות שונים. נקודת ההתחלה של רובם לא הייתה שווה. דבר שני, אנחנו כחברה לא פתחנו זרועות כדי לקלוט את העולים בכלל, ואת אלה מאתיופיה בפרט, את אותם אנשים נפלאים שכל החיים חשבו על ירושלים וציון. אנחנו צריכים להכות על חטא כולנו, בלי יוצא מהכלל, שלא היינו מספיק סבלניים וסובלניים כלפי עולים חדשים בכלל. כמובן שתמיד יש יוצאים מן הכלל". 
 
למדנו מלקחי העבר?
"אני חושב שהיום אנחנו יותר סבלניים. בשנים האחרונות אנחנו כחברה קלטנו גם את השגיאות שעשינו, ורואים יותר מאמץ לקלוט עלייה. אני רואה המון ישראלים שמתנדבים לעבוד עם עולים חדשים".
 
שרף לקח חלק גם בעליית יהודי צרפת. "הסיפור בצרפת מתחיל לאחר רציחתו של אילן חלימי ז"ל, שנחטף ב־2006 על ידי כנופיית מהגרים מוסלמים ועונה למוות", הוא מספר. "נסענו לעזור למשפחתו לזהות את הגופה ולהביא את הארון לארץ. החלום של הבחור היה לעלות לישראל. לראות את ההורים החזקים האלה אומרים ש'אנחנו עולים לארץ עם גופת הבן כדי להגשים מה שהוא רצה', ולטוס איתם במטוס זו חוויה שתלך איתי עד סוף הימים".
 
גם הפיגוע בטולוז ב־2012, שבו נרצחו מורה ושלושה ילדים, והטבח ב"היפר כשר" בפריז ב־2015, שבו נרצחו ארבעה יהודים, הותירו בו חותם. "היה לנו שליח בצרפת, הוא הגיע לטולוז, עזר לקהילה להתארגן, ואמר: 'יהודה אני צריך בעלי מקצוע'", הוא מתאר. "שלחנו אנשים מ'הקואליציה הישראלית לטראומה' שאנחנו עובדים איתה כדי לעזור לקהילה להתגבר על השוק. הסוכנות היהודית היא הסוכנות הגלובלית של העם היהודי. היא עוסקת לא רק בעלייה, אלא גם בסיוע בזמנים קשים". 
 
בעקבות האירועים, חל גידול במספר העולם מצרפת. "פתאום מ־1,900־2,000 עולים בשנה, הגענו לכ־5,000 בשנה", הוא מספר. "השיא היה ב־2015. הגיעו יותר מ־7,000 עולים. אחר כך קצב העלייה חזר לכ־2,500 בשנה. אבל זה מספר יפה מאוד, ביחס למספר היהודים בצרפת".

עולים מצרפת, 2018. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90עולים מצרפת, 2018. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

 
המט של שרנסקי
 
מאז קום המדינה העלתה הסוכנות היהודית לישראל למעלה משלושה מיליון יהודים. בעשור האחרון הגיעו כרבע מיליון איש. 2019 הייתה שנת שיא בעשור האחרון, במהלכה עלו כ־34 אלף איש, רובם מחבר העמים. "לעומת שנות ה־90, אז הם עלו מבריחה ולא מבחירה, היום עולים בוחרים לבוא לכאן, הם כבר לא בורחים", אומר שרף ומציין שבמסגרת תפקידו התמקד בצעירים. "יש לנו היום גם תוכניות של הייטק, לואו־טק.

עולה שמגיע אלינו כבר יודע מה מסלול הקליטה שלו, וחלק אפילו יודעים כמה ירוויחו. עולה, בעיקר צעיר, שמגיע לבדו ואין לו רשת שתחבק אותו, אין לו סיכוי להיקלט. ראינו את זה בשנות ה־90 בעלייה הגדולה מחבר העמים לשעבר, שרבים מהחבר'ה הצעירים שעלו לבדם, הפכו להומלסים. זיהינו שאין מענה חברתי־סוציאלי. ב־2011 הקמנו רשת אולפנים לצעירים עולים. אני חייב לציין את הרצוג שנתן רוח גבית ואת משרד העלייה והקליטה שתקצבו". 
 
לא תמיד האתגרים ששרף ניצב בפניהם היו קשורים ישירות לעלייה. "אנטולי שרנסקי, לשעבר יו"ר הסוכנות היהודית, הוא שחמטאי מדופלם", מספר שרף. "הוא שמע שהאיראנים שברו את שיא גינס העולמי בשחמט. שאדם אחד התמודד באיראן מול עשרות אנשים וניצח אותם. נתן שמע את זה, קרא לי ואמר לי במבטא הכבד שלו: 'אתה שמעת על זה? יש סיכוי שנעשה את זה?'. סתם אמרתי לו 'קטן עלינו', ואז נתן אמר שהוא רוצה תוך חודש לשבור את השיא הזה.
חברנו עם איגוד השחמט בארץ שחיבר אותנו להנהלת גינס. הבאנו את אליק גרשון, שחמטאי צעיר ישראלי ממוצא רוסי, העמדנו מולו 700 שחקנים, החל מילדים שלומדים שחמט ועד שחקני שחמט מדופלמים מהארץ ומהעולם. באירוע שהתקיים ב־2010 בכיכר רבין בתל אביב במהלך 24 שעות, הבחור שבר את שיא גינס העולמי ונתן היה מאושר. מבחינתו זה היה ניצחון ישראלי על איראן". 
 
לדבריו, האתגר המרכזי הניצב בפנינו כיום הוא הגדלת תקציבים לקליטת עולים. "עולה שמגיע דרך מרכז קליטה, קליטתו בארץ הרבה יותר קלה מאשר מי שמגיע לקליטה ישירה", הוא אומר. "צריך לעבות תקציבים וכוח אדם, להגדיל את יחידות הקליטה שנמצאות ברשויות השונות. אין עלייה בלי קליטה. אם אין תוכניות קליטה, כלום לא יעזור. העולים יגיעו לכאן ויחזרו חזרה. קליטה תביא עלייה. אם נדע לנווט משאבים נכונים ולהגדיל את תקציב הקליטה, ננצח את הגלות".