הדוח השנתי של מרכז טאוב מתפרסם היום ומציג תמונת מצב חברתית־כלכלית של ישראל בשנת 2019. במחקר של פרופ' ג'וני גל וחיים בלייך, הכלול בדוח, על הביטחון הסוציאלי של אזרחי ישראל, נמצא כי על אף חומרתן המתמשכת של הבעיות החברתיות, בהן העוני והיקף הנזקקים לשירותים חברתיים, ההוצאה החברתית של הממשלה, שעומדת על כ־17.5% מהתמ"ג, לא גדלה ונותרה נמוכה יותר מבמדינות רווחה אחרות.

השנה החולפת התאפיינה בהיעדר יוזמות למדיניות חברתית חדשה בתחום הביטחון הסוציאלי ובפעילות המשרדים החברתיים. "בדיקת העוני בישראל לפי הכנסה פנויה מלמדת כי ישראל מובילה בראש הדירוג (יחד עם ארה"ב) בשיעור העניים מכלל האוכלוסייה עם 18% בהשוואה ל־12% בממוצע המדינות המפותחות. ניכר כי מערכות המיסוי והביטחון הסוציאלי של ישראל מחלצות אנשים מעוני ומצמצמות את תחולת העוני במידה פחותה מאשר במרבית מדינות ה־OECD האחרות", אומרים עורכי המחקר.

בתקופת כהונתה של הממשלה היוצאת גדלה אומנם ההוצאה על מעונות יום לגיל הרך ועל תוכנית חיסכון לכל ילד, אך החוקרים מזהירים כי "היעדר התמקדות באוכלוסייה החיה בעוני עלול להחליש את תרומתה של התוכנית לניידות חברתית בקרב מי שגדלו במשפחות החיות בעוני, ומשמעות הדבר עלולה להיות שימור אי־השוויון בין האוכלוסיות גם בעתיד, ללא הכנסת שינויים בתוכנית".

בכל הקשור לעוני הקשישים, ישראל כמעט שאינה מצליחה לצמצם אותו והוא עומד על 20% מהאוכלוסייה המבוגרת, בעוד הממוצע במדינות המפותחות בעוני בקרב קשישים לפי הכנסה פנויה צומצם בשנים האחרונות ל־13% בלבד. "הסבר לפער במידת תחולת העוני בין ישראל למדינות אחרות טמון במבנה הפנסיוני ובהבדלים דמוגרפיים: במרבית המדינות המפותחות שיעור הזקנים גבוה והפנסיה תלויה בעיקר במימון ציבורי, בעוד בישראל הכנסת הזקנים משלבת רכיבים ציבוריים ורכיבים פרטיים כמו פנסיה תעסוקתית. נתונים אלו, לצד השיעור הגבוה של זקנים באוכלוסייה, מלמדים שבהשוואה לישראל, חלק גדול יותר מהירידה בשיעור העוני במדינות המפותחות מקורו באוכלוסייה הזקנה", מסביר החוקר חיים בלייך.

עוני בירושלים. צילום: מרק ישראל סלםעוני בירושלים. צילום: מרק ישראל סלם


אך גם בקרב האוכלוסייה הלא־זקנה מתגלות מגבלות נדיבותן של קצבת הבטחת ההכנסה וקצבאות הילדים. על אף הגידול בשכר הממוצע ובגובה קו העוני בעשור האחרון, הסכום הכולל של שתי קצבאות אלו נותר יציב, ובמרחק הולך וגדל מקו העוני. 

החוקר גלעד ברנד מוצא, בהשוואה בין־לאומית, כי בעלי המיומנויות הגבוהות ממצים היטב את יכולותיהם ומתוגמלים היטב על כישוריהם. לעומת זאת, בקרב בעלי המיומנויות הנמוכות המצב שונה: רמת מיומנותם נמוכה מאוד בהשוואה לעובדים חלשים במדינות אחרות, והשתלבותם בשוק העבודה טובה פחות. הדבר בא לידי ביטוי גם ברמת ההכנסה של העובדים המצטיינים, הקרובה יחסית לרמת ההכנסה של עובדים זהים להם מעבר לים, אך ההכנסה של העובדים החלשים הישראלים נמוכה מאוד בהשוואה להכנסתם של עובדים חלשים במדינות אחרות.

שוק העבודה בישראל מתגמל עובדים בעלי מיומנויות גבוהות והפער בשכר לשעה בין עובד עם מיומנויות גבוהות מאוד לבין עובד עם מיומנויות נמוכות יותר עומד על 33% בקרב גברים ו־27% בקרב נשים, שיעור כמעט כפול מהפער ב־OECD (16% ו־17% בהתאמה). כ־95% מהעובדים בעלי המיומנויות הגבוהות ביותר, "המצטיינים", הם יהודים לא־חרדים – מגזר המהווה פחות מ־70% מהאוכלוסייה בכללה.

בקרב עובדים בעלי מיומנויות נמוכות בישראל המצב שונה לחלוטין: רמת מיומנותם נמוכה בהרבה ממקביליהם בכל שאר מדינות ה־OECD (למעט בטורקיה ובצ'ילה), זאת אף ששיעורי ההשכלה בקרבם גבוהים יחסית. לדברי ברנד, "ניתן ללמוד מכך על הקושי לצמצם פערי הכנסה באמצעות הרחבת הנגישות להשכלה גבוהה. ייתכן שהקושי טמון בפערים שנוצרו בשלבי החינוך המוקדמים, ועל כן דרוש שיפור בכישורים כבר בגילאים הצעירים. המיצוי הגבוה של הפוטנציאל הטמון בקבוצת העובדים המיומנים בישראל מצביע על הצורך להסב את תשומת הלב לקבוצת העובדים המיומנת פחות".