לפני כמה שבועות הגיע למערכת "מעריב" מכתב מאת נער בן 16, שבעקבותיו יזמנו שיחה עמו. הוא בן יחיד לאם יחידנית שאינה בקו הבריאות וחי היום במסגרת שיקומית לילדים בסיכון שהוא עצמו בחר, לאחר שנים של חיי הישרדות ברחוב והליכה על הקצה ברצף הסיכון. הוא מעביר מסר מאשים, אבל אינו בא בטענות למערכת הרווחה הקורסת. סיפורו של הצעיר הרהוט הזה, שכותב שירה וחולם על עתיד גדול, הוא רק אחד משל אלה שעומדים מאחורי הסטטיסטיקה המבהילה של שנתון המועצה לשלום הילד.
וזה סיפורו: "חוויתי שנים של הפרעות התנהגות שהובילו אותי לשימוש בסמים בגיל צעיר מאוד ולשוטטות ברחוב. התחברתי לאנשים הלא נכונים, שיקרתי לאמא, פגעתי בעצמי, ניסיתי להתאבד כמה פעמים, הייתי קורבן לגניבות וגנבתי בחזרה".
"זו הייתה הישרדות, ואני הרגשתי בוגר. אמא הייתה נכה ולא יכלה לעבוד. את אבא מעולם לא הכרתי, זה רק אני והיא. בשנתיים האחרונות לא למדתי, וגם קודם לכן, כבר מכיתה ב' לא הגעתי ללימודים באופן סדיר".
"מאז גיל 14 שהיתי במקלט לנערים בסיכון, והיום אני גר בפנימייה טיפולית ופעם בשבועיים יוצא הביתה לסוף שבוע. במקלט לנוער בסיכון נחשפתי לילדים אובדניים, וזה טלטל אותי מאוד. השנה הגעתי לפנימייה וחזרתי ללימודים. למסגרת הנוכחית הגעתי בכוחות עצמי, ואני בחרתי אותה, כי אם הייתי סומך על מחלקת הרווחה העירונית, הייתי עלול להגיע לאשפוז פסיכיאטרי בצו בית משפט. לשם הם חתרו, ולכן גם שלחו אותי להערכה פסיכיאטרית. אבל אני ידעתי שאני חזק יותר מזה".
"הכתיבה היא הדרך שלי להתמודד ולפרוק. אני לא מאשים את העובדות הסוציאליות, אלא את השיטה, את המערכת שהן חלק ממנה. לולא ההחלטה שלי, והסיוע מאמא ומעורכת דין של הקליניקה לזכויות הילד, שסייעה לנו בהתנדבות, לא הייתי מגיע למסגרת שמתאימה לי. אני מצפה שלעובדת רווחה לא יהיו 50 או 100 תיקים, כדי שתוכל באמת להיות למען ילד שצריך אותה. אני מצפה שממשלת ישראל תפסיק לשים את הילדים בסיכון ואת הרווחה בכלל בסדר עדיפויות נמוך כל כך מבחינת תקציבים ומשאבים".
"אני לא בן אדם שבוכה הרבה, אבל לפני שאיתרנו את הפנימייה, היינו בוועדה וזה היה כמו לדבר עם פרוטוקול. מדובר במערכת קורסת שלא יכולה באמת לאתר את הפתרונות המתאימים, להיות קשובה ולעזור. יצאתי מהישיבה הזאת והתפרקתי. הבנתי שאם אני לא עוזר לעצמי, אף אחד לא יעזור לי וניתקתי קשר עם הרווחה.
"כתבתי קטע שאני מבקש לשתף איתכם: מה עובדי רווחה כבר מבינים בילדים? הם לא מבינים מה אנחנו עוברים והם לא יודעים מה ילדים מסוגנו חווים, וזה לא שהם לא מנסים, הם פשוט לא מסוגלים. איך העובדת הסוציאלית היקרה יכולה להבין מה קורה לי בנשמה? והיא לא מבינה אם אני צריך עזרה והיא לא תבין כשאספר. אז עדיף לי לשתוק, עדיף לי לתת לה להטביע אותי, לצלול עמוק אל תוך ים של צווים ועדות, שיחות ובתי משפט, מאשר לפרוק. אני אדבר מילים יתומות מרגש, אגיד מילים חסרות אמת. כי מה כבר עובדי רווחה מבינים בילדים?"
"ואיך עו"סית לחוק נוער יקרה יודעת מה לכתוב לבית המשפט, אם היא אותי עוד לא ראתה ואפילו מילה תמימה לא חלפה בינינו? אבל על הצו היא יכולה לחתום. היא פשוט תגיד מילים כמו 'אני מנסה לעזור' או 'זה מה שהוא צריך'. ואף שהם רק מנסים, הנה מגיעה הצעקה: מדינת ישראל מוכרחה לשנות את השיטה".