זהו סיפור על תיק שטיפלתי בו, כזה שלא בהכרח יש בו מנצחים. סיפור שמשקף את הקשיים ותעצומות הנפש שהחיים מזמנים לנו סתם כך, ללא כל הכנה מוקדמת. זהו סיפורה של פ', אישה אמיצה ומעוררת השראה אשר הגיעה למשרדי לפני מספר שבועות. במבט ראשון, הבחנתי באישה שפופה שעונה על קביים, בעלת שיער אפרורי ועיניים טרוטות, כאלה שמסגירות מאחוריהן מסכת של נסיבות חיים קשות. כהרגלי ומתוך רצון ליצור אווירה נינוחה ניסיתי לשבור את הקרח בהלצה, אך היא נותרה עם פנים חתומות ומרירות שמבקשות להסיר מעליה את העול הרובץ.
היא שיתפה אותי כי היא מוגדרת כ"נפגע פעולות איבה", הגדרה מצערת כחלק ממציאות החיים בישראל של מי שנפגע כתוצאה מפעולת איבה של כוחות צבאיים או צבאיים למחצה או בלתי סדירים של מדינה עוינת לישראל, או מפעולות איבה של ארגון עוין לישראל.
היה זה פיגוע תופת רצחני בעיר ירושלים שגבה את חייהם של ישראלים רבים ועשרות פצועים, ביניהם פ' שנפצעה באורח קשה ונזקקה לשיקום ממושך. הפציעות הפיזיות ומוגבלותה של פ' היו כאין וכאפס לעומת הטראומה הנפשית, החרדה והדיכאון שליוו ועדיין מלווים את חייה.
נפרדנו לשלום והמשפט שאמרה באוזניי העסיק אותי במהלך היום. חשבתי על האחריות הגדולה שרבצה עליי, על המשמעויות אם חלילה לא יסתייע בידי לנהל את ההליך המשפטי בהצלחה. נמלאתי חשש ומחשבותיי נדדו. באותו יום העננים היו כבדים מגשם והקדירו את אור היום, כאילו ביקשו לתאם עם התחושות שהציפו אותי.
היא קיבלה את הבשורה מפי, אך שמרה על ארשת פנים קפואה וקשוחה, נצמדה לפרטים הטכניים וציינה בקול רך בלבד: "תודה...עכשיו אני יכולה לישון". המשפט בעבורי היה מעין תחליף לחיוך ושמחה שמאפיינים סיום של תיק מוצלח.
אין לי כוונה להלאות בפלפולים ובלהטוטנות המשפטית שהיו מנת חלקו של התיק המורכב, כי אלו הם אינם העיקר. התיק אמנם לא הסתיים בקול תרועה, או קונפטי צבעוני שהתעופף וגם לא נפתח בקבוק שמפניה לחגוג את המאורע, אבל פ' תוכל להניח ראשה על הכר ופשוט להירדם וזה העיקר.
לעיתים יש לנו הזדמנות להשפיע על חייהם של אחרים ובכך להשפיע גם על מרקם חיינו. לעיתים בעזרת רצון טוב, אמונה ותקווה, מתאפשר לנו להעניק לאחר שלווה נפשית ואולי גם לזכות בה קצת בעבור עצמנו.
ממש כמו בחיים עצמם, אני תוהה לעצמי, האם כאשר אנחנו מצליחים לשלוף את המסמרים הנעוצים, החורים שנותרו ימשיכו ללוות אותנו. אני מניח שכן.
התרעות פיקוד העורף