"כשהייתי בבית לוינשטיין היה טיפול פסיכולוגי קבוצתי", נרי אבנרי מספר. "הפסיכולוגית ביקשה 'נסו לתאר באמצעות הדמיון את הרגע הכי מאושר שיכול לקרות לכם'. אחד התחיל 'יושב עם החבר'ה ומקבל טלפון. שלום, מדברת אראלה ממפעל הפיס, זכית ב־50 מיליון שקלים. לא יכול להיות יותר אושר מזה'. אני נזכרתי שיום קודם הייתי במכון פיזיותרפיה וראיתי אישה דתייה קורנת מאושר, מחבקת את הצוות. שאלתי את הפיזיותרפיסטית מה הקטע? והיא סיפרה שבנה של אותה אישה היה ארבעה חודשים בתרדמת והיום פתח עיניים לראשונה ואמר 'אמא'. אז הבנתי שאושר מזוקק בוקע מרחם של מצוקה, וכמה שהיא יותר חזקה, ככה היציאה ממנה יותר עילאית".

נפגשנו בבית חולים שיקומי בנתניה, שם אבנרי מאושפז בתקופה האחרונה. לפני שהגעתי הוא שאל את הרופאה אם עד הבחירות בתחילת חודש מרץ יש סיכוי שהוא ישוחרר לביתו. היא אמרה שעוד מוקדם לדעת.

נרי אבנרי, 66, היה פעם על פסגת העולם. בעלי רשת המסעדות המצליחה "נרגילה" כשכל העולם לרגליו. אומנים, פוליטיקאים, שחקני כדורגל. כיסו היה מפוצץ בכסף. אבל תהילת העולם חלפה מהר. המסעדות נסגרו, הבריאות הידרדרה. ממקל הליכה הוא עבר לכיסא גלגלים ממונע. לפני פחות משנתיים התגלה אצלו גידול סרטני ממאיר בגרון, שממנו כנראה יצא, אבל כל פעם צצה לה בעיה רפואית חדשה.

מה שנשאר לאבנרי כעת זה ארכיון פרטי ("ארכיונרי") שהוא מטפח כבר יותר מ־25 שנה. תוכניות אקטואליה מוקלטות וגזרי עיתונים שבאמצעותם הוא מקפיד להכות בתקשורת המוטה, ככה הוא רואה אותה, במיוחד כשהיא נכנסת חזיתית בראש הממשלה, בנימין נתניהו. "בבית יש לי אלפי קלטות ועשרות אלפי דיסקים", אבנרי מספר. "יש מזוודה שיש בה 280 דיסקים וכתוב עליה '2014 - ינואר עד אוקטובר', זה בגלל שנגמר המקום ואת נובמבר־דצמבר אני כבר שומר בתיקייה יותר קטנה".

נרי אבנרי. צילום: אירית זילברמן
נרי אבנרי. צילום: אירית זילברמן

אם יגידו לך למצוא קטע מסוים, אתה תוכל למצוא?

"אם תיתן תאריך, אז כן. יש לי גם זיכרון טוב. אני יכול להגיד לך אירועים. למשל משאל המתפקדים בנוגע להתנתקות היה ב־2 במאי 2004. אני יכול לספר שמבקר המדינה פרסם את דוח עמותות ברק ב־27 בינואר 2000. דרך אגב, אחרי זה הייתה תוכנית 'תיק תקשורת' ורביב דרוקר, אז הכתב הפוליטי של גלי צה"ל, אמר שם שהתקשורת עשתה רבות לבחירת ברק, כולל מעבר על גבולות אתיים".

איך אתה זוכר?

"תקליד ביו־טיוב ותמצא את זה תחת 'שאול אבנרי - רביב דרוקר'. שאול אבנרי זה אחי, כי אותי מחקו מיו־טיוב. מחקו איזה 400 סרטונים שהעליתי בגלל תלונות לזכויות יוצרים. קיבלתי אזהרה, לא התייחסתי. קיבלתי עוד אחת ושוב לא התייחסתי ובסוף מחקו אותי. אתה לא יודע איזה יום שחור עברתי. כמה שנים עבדתי על הפרויקט. לדעתי זה קרה בגלל שהעליתי סרטונים שמלעיגים את ציפי לבני".

למה בכלל התחלת עם הארכיון?

"היה איזה עיתונאי שפרסם כתבה שהעירייה הוציאה צו סגירה מנהלי למסעדה שלי בגלל לכלוך. לקחתי את הכתבה מהעיתון, הדבקתי בתפריט ובעמוד ממול כתבתי את התגובה שלי. פתאום ניגש אליי מישהו 'אני עורך מקומון בשרון ורוצה שתכתוב אצלנו טור'. שאלתי 'אוכל לכתוב פוליטיקה?'. העורך הסביר שאם לא אחשוף אותו לתביעות דיבה, הוא לא יצנזר. לחצנו ידיים, כתבתי שם במשך כמה שנים, אבל כדי לא למעוד התחלתי להקליט אקטואליה. הייתי מוצא ציטוט נבחר ושם עליו את הדעה שלי. נסחפתי, התחלתי להקליט ולהקליט חדשות, 'פופוליטיקה', 'פגוש את העיתונות', 'תיק תקשורת'. גיליתי שהתקשורת מניפולטיבית, מוטה". 

מאיפה האובססיה?

"תפריט ההנאות שלי בחיים נמחק עם השנים. פעם אהבתי לצאת, לטייל, לראות הופעות, להסתובב בעולם. היום אפשר להגיד שאני נהנה משני דברים: הארכיון שלי ומדי פעם פגישות עם חברים. כשכתבתי בפוסט שאני חולה, ביבי בעצמו התקשר אליי: 'מאחל לך בריאות ומודה לך על המפעל היפה שאתה עושה'. אני הייתי זה שסיפק את סרטוני הארכיון לתעמולה של הליכוד ב־2009 ותאמין לי שמתוך הארכיון ביבי יוצא אפילו יותר גדול".

גדלת בבית ליכודניקי?

"גדלתי בשכונת עלייה בכפר סבא והייתי מדריך בתנועת הנוער העובד. אלי טביב, שהיה בעלי הפועל תל אביב, היה חניך שלי. אני לא באתי מבית פוליטי. ההורים שלי מתימן, לא היה להם מושג בדמוקרטיה. הם הצביעו למפא"י ובן־גוריון בגלל שהייתה שיטה בלשכת העבודה. שמו שם איש של מפא"י שהיה מברר: אם אתה מצביע עבורם, אז יש עבודה ואם לא, אז אין. להורים שלי לא היה אכפת מי שולט, אבל אני למדתי בתנועה קצת אידיאולוגיה שמאלנית. הפתק הראשון שלי בקלפי, אחרי מלחמת יום הכיפורים, היה למערך. אני אפילו זוכר את הססמה 'בכל זאת מערך', בגלל התקלה האיומה של המלחמה. בבחירות 77' שוב הצבעתי מערך, אבל אז גם הבנתי שרימו אותי. אמרו שבגין מחרחר מלחמה, פאשיסט, סכנה לדמוקרטיה. שנאתי אותו כי פחדתי. אוי ואבוי היה מבחינתי אם הוא יעלה לשלטון. רק שאז ירד האסימון".

טלפון אחד לצ'יץ'

נרי שוכב עכשיו במיטה בבית חולים, סובל תקופה ארוכה מפצעי לחץ. אף פעם החיים לא ממש חייכו אליו. הוא נזכר שכשהתגייס לצבא רצה להצטרף ללהקה צבאית, חשב שקולו מתאים להיות בפרונט. "הגעתי לבחינות עם השם שלי, אבנר סעדיה", הוא מספר. "לא עברתי. החלפתי שם לאבנר אבנרי והפעם עברתי, אבל איך שהתרגלתי לרעיון בלשכת הגיוס הסבירו שיש בעיה ושלחו אותי לבדיקות בבית החולים. נסעתי לבילינסון ושם אמרו שאני צריך להתאשפז וכעבור שלושה שבועות יצאתי לא כמו שנכנסתי. אמרו שלא אוכל לשרת בצבא והסבירו שאני סובל מטרשת נפוצה. הגוף ילך וידעך עד שיגיע השלב שלא אוכל ללכת. סיפרו שמי שחולה לא מת מזקנה. תאמין לי שזו בשורה קשה".

אבנרי הצעיר מצא עבודה בחנות לכלי מוזיקה, "חלילית", בכיכר השעון ביפו. מאוחר יותר עבד שם כמנהל במפעל הייצור עד שנמאס לו ונכנס כשותף במסעדה לאוכל טריפוליטאי שבה נהג לאכול מדי יום. "גיליתי שאני אוהב את זה", חייך. "עבדתי שנה, הרמתי את המקום, אבל כל הזמן ישב לי בראש שאני חייב לפתוח מסעדה תימנית. מכרתי את החלק שלי וב־1983 פתחתי את מסעדת 'נרגילה' הראשונה ברחוב בן יהודה בתל אביב. אני לפעמים נגנב מהתמימות שלי, אבל כבר אז האמנתי שאקים רשת. קראתי למסעדה 'נרגילה 1'. בהתחלה היה קשה, אבל לאט־לאט היא המריאה. היא הייתה פתוחה כל הלילה, אנשים עברו, ראו שולחנות וכיסאות בחוץ ונכנסו, רק שלא ייחסתי חשיבות לרשיונות ואדמיניסטרציה. זוכר שקיבלתי את הדוח הראשון הסתכלתי אז על הפקח ואמרתי 'אני מכיר אותך, אחושילינג, אתה צדוק מגער. הייתי מדביק תמונות שלך על מחברת בית הספר'. הוא היה שחקן כדורגל בבני יהודה. הוא אמר לי 'נרי, סדר את הניירת, כי אם לא, יסגרו לך את העסק'. הלכתי לעירייה. אמרו 'רוצה רישיון? סגור בחצות. אם נעבור ונראה ב־00:05 את המקום פתוח, שכח מזה'. סמכתי על הנכות שלי. אמרתי שלא ייקחו פרנסה מצולע הנעזר במקל. אני חשבתי שהם אלה שלא בסדר. הרי בתימן אין רשיונות. כמו בדואי שרואה חתיכת אדמה ובונה. פתאום אומרים לי 'ניירת'. בראש שלי היה שאני מקים עסק שאמור לפרנס אנשים ועל כך הממסד צריך למחוא לי כפיים. קיבלתי מכה לפנים. יום אחד ישבתי ושתיתי קפה ופתאום מהמספרה ממול יצא יוסי שריד. הזמנתי אותו לקפה".

שמאלני, אצלך? 

"היה לו טור קבוע בעיתון והערצתי את יכולת ההתנסחות שלו. אני תמיד אוהב לקרוא יריבים פוליטיים, כי בדמיון אני מתווכח איתם. אמרתי לו שקראתי את הטור שבו הוא כתב על הליכודניק המצוי. אני ליכודניק וזה לא אני. אמרתי 'הנה אני לפניך, צלוב אותי בשאלות ותראה שאתה מנותק'. הוא התחיל להגיע למסעדה באופן קבוע וכשאיימו בסגירה התקשרתי אליו. הוא אמר שילך לדבר עם ראש העיר, צ'יץ' (שלמה להט), אבל הבהיר 'אם ייתנו לך עוד צ'אנס, תהיה ישר כמו פלס, אל תוציא שולחנות החוצה'. הסכמתי. הוא הציע שאפתח מקום חדש והבטיח שיעזור כמה שיוכל. מצאתי מקום בדוד המלך, פינת אבן גבירול. נועה בתו הייתה אחת המלצריות. קיבלתי רישיון לפתוח, אבל עד השעה 2:00 בלילה. המסעדה לא עבדה טוב עד שעלה לי רעיון התפריטים".

יוסי שריד. צילום: נתי שוחט, פלאש 90
יוסי שריד. צילום: נתי שוחט, פלאש 90

תפריטי העירום?

"אם יש לך חבר מסעדן ואתה מביא אותו אליי, אני מוכן להתערב איתך שאני מפוצץ לו את המסעדה אם הוא רק ישמע בקולי. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי עם חשיבה פרובוקטיבית כי פרובוקציה מעוררת ויכוח ובדמיון אני רואה את אלה שנגדי מביאים קליינטים. מה עשיתי? גזרתי תמונות עירום מפלייבוי והדבקתי בתפריט. גזרתי כתבות מעיתונים, ידיעות פיקנטיות, רכילות. הרי בן אדם רעב אם הוא מחכה לאוכל עשר דקות, תשאל אותו והוא יגיד שהוא מחכה חצי שעה. למה? הבטן מקרקרת. אמרתי שאני חייב להעסיק אותו. אמא שלי, שהייתה המבשלת, אמרה 'אם אתה שם את הדברים האלה, אני לא פה'. הסברתי לה שאני צריך למלא את המקום והיא המשיכה להתעקש 'ביזיון'. הייתי נחוש, אז החלטתי שאכנס למטבח במקומה. למדתי לבשל ומצאתי שאני אוהב את זה".

אתה שוביניסט?

"אני הכי פמיניסט שיכול להיות ומתעב שוביניסטים. אני פרסומאי שאת האוקיי קיבל בסוף הערב מהקופה הרושמת. חוץ מזה אני גם חושב שיש הרבה צביעות. עירום זמין לכל ילד בן 12. הוא רוצה לראות פורנו, הוא רואה. וכשנכנסת ל'נרגילה' היו שני תפריטים, אחד פרובוקטיבי ואחד רגיל, ובעמוד הראשון של הפרובוקטיבי היה כתוב 'לקוח יקר יש תפריט אחר. בקש מהמלצרית'. את הפרובוקטיבי היינו במיוחד מביאים לזכרים, צעירים. כשמתכננים עסק אתה חושב על קהל יעד. אני בדמיון ראיתי חבר'ה צעירים, גילאים של צבא פלוס ובליינים. שמתי את התפריטים בתחילת השבוע, ובסוף השבוע הופיעה כתבה משמיצה במקומון 'העיר'. יום שישי, לא אשכח, תור של עשרות אנשים. התקשרתי לאחי בני, יד ימיני: 'בנג'ו אתה חייב להגיע ותביא איתך את כל הכלים שיש בבית, כולל אלה של פסח, שנמצאים במחסן'. מאותו רגע תור ויש לי רישיון לילה רק עד השעה שתיים. העירייה מבקשת לסגור. הבת של מנהל הפיקוח גם עבדה אצלי והיא הפגישה אותי עם אביה שאמר 'אל תטריף את ראש העיר. מצא מקום שאין בו דיירים, כי הם הורגים אותנו בתלונות. אם תמצא, אני מבטיח רישיון ל־24 שעות'. מצאתי מקום גדול ברחוב קרליבך. שכללתי את התפריט. הייתי מחפש כתבות על אמנים. למשל שלמה ארצי הוציא דיסק חדש וקיבל ביקורת טובה. הייתי גוזר, מוסיף כמה מילים משלי שהדיסק של ארצי הוא היחיד שאצלי באוטו ואני מתמוגג ממנו. הכל טריקים. שלושה ימים אחרי ארצי נכנס למסעדה. שחקני תיאטרון, שחקני כדורגל, עיתונאים. דוד אבידן היה אצלי, שמוליק קראוס עשה בלגנים. אני מפורסם, ידוע. פתחתי שש מסעדות בתל אביב והרווחתי ים של כסף".

מה זה ים?

"אתה שותה איתי קפה בערב ומאותו בוקר אני כבר מפוצץ. היום כשאני רואה זמרים מזרחיים שקונים אוטו מפואר אני מבין מאיפה זה בא, אבל אז, כשהייתי לבד, הייתי בוכה. ידעתי שמצד אחד אני על מסלול הצלחה מטורף ומצד שני חולה שהולך למות. כבר הלכתי עם שני מקלות ואחר כך עברתי לכיסא גלגלים. הגוף דעך. אני אמות ואין לי ילדים, יורשים. אף אחד לא ידע שיש שני נרי אבנרי. אחד ככה מול החבר'ה ואחד שכל הזמן שאל את אלוהים 'למה?'. אבל כבר אז לימדתי את עצמי חשיבה רציונלית והחלטתי שאני מממש פנטזיות וכשיגיע היום ואשכב במיטה, לפחות אוכל להתרפק על הזיכרונות. אז אם חברים מלונדון התקשרו וסיפרו שיש הופעה של פינק פלויד ביקשתי שיקנו חמישה כרטיסים. נסעתי עם מצטיינים מהרשת כצ'ופר. ראיתי את פול מקרטני שלוש פעמים, האבנים המתגלגלות, פרנק סינטרה אולי באחת ההופעות האחרונות. טיילתי בעולם, היו לי הרבה מכוניות. יש כותרת ב'מעריב': 'לאבי היה חמור ועגלה ולי יש שמונה מכוניות'. יש אאודי 80 ואאודי 100 ואני היחיד שהיה לו אאודי 90 שהבאתי ביבוא אישי".

מה היה טוב בזה?

"נסעתי במכונית שאין לאף אחד. הייתי אחד הספונסרים של הפועל תל אביב בשנת 91'. הייתי מגיע לאצטדיון וכולם 'נרי, נרי', אבל זה עלה לי מאות אלפי שקלים רק בשביל שיגידו שאני אחד מהם ומסביב למגרש יהיו כמה שלטים של 'נרגילה'. אם אתה שואל על מה אני מתחרט? על הטיפשות הזו שהשקעתי מאות אלפי שקלים בלהיות ספונסר של קבוצת כדורגל. באותו רגע התלהבתי".

נרי אבנרי. צילום: נאור רהב
נרי אבנרי. צילום: נאור רהב

הבונקר של הפינוקים

לנרי הייתה אז בת זוג, זיוה, שהחלה את דרכה במסעדה כמלצרית. על שמה המאכל שהפך לחצי לאומי באותם ימים. "שייקה לוי, מהגשש החיוור, ישב ב'נרגילה' באופן קבוע ואני מדבר איתך על חמש שעות ביום", הוא נזכר. "יום אחד זיוה הגיעה לשולחן ואמרה 'בא לכם לטעום משהו חדש?' אמרתי 'תביאי'. הלכה למטבח לקחה מלאווח, שמה פירורי גבינה צהובה, פירורי בולגרית, קצת זעתר, עשתה צורה של U, אחרי זה מרחה את זה עם ביצה, קצת שומשום, הכניסה לתנור והוציאה מעדן. התעניינתי אם ההכנה לוקחת הרבה זמן, אמרה שלא. שאלתי איך לקרוא למאכל ושייקה הציע 'הבורקס התימני הראשון'. אחרים הציעו 'המאפה של נרגילה', 'הבורקס של נרגילה'. אמרתי אני קורא לזה 'זיוה'. צחקו עליי, אבל הכל זה שאלה של שיווק. עשיתי בדיקה מה הסכום הממוצע שלקוחות משלמים אצלנו וגיליתי ש־28 שקלים. בדף 'המבצע המוזר', שהיה בתפריט, הצעתי שכל מי שיאכל במעל 32 שקלים יקבל חולצה חינם. היה כתוב על החולצה 'בנרגילה מוכרים כיף תימני', ומאחור 'חצי זיוה פלוס ביצה 4.80 שקל'. הזמנתי 5,000 חולצות והן עפו. עשו על זה כתבות במקומונים, פרגנתי לבת הזוג שלי, אבל הטעם והסיפור עשו את המותג".

בת זוג מיתולוגית, אבל לא התחתנתם.

"כמעט. התלבטתי. היינו כמה שנים ביחד, אבל לא רציתי להתחתן בגלל שידעתי שאני הולך להיות נטל".

האופוריה של "נרגילה" לא החזיקה מעמד למרות ההצלחה הגדולה. "הייתה לי קריסה גופנית ב־2003 ואז החלטתי למכור", הוא מספר. "הרופאים אמרו לי שאני אונס את הגוף שלי לשעון ביולוגי של בן אדם בריא. הייתי ישן בביסים מפני שהעסק עבד 24 שעות וחייתי חיים משוגעים. היה לי אז את הבונקר של הפינוקים".

בונקר?

"שכרתי מקום עם מרתף, שיפוצניק עשה לי שם חדר פינוקים. ג'קוזי ובר של משקאות, לא בשבילי, אלא בשביל בנות שהגיעו לשם וחברים שביקשו ממני מפתח. לפעמים אני נזכר בחיי ההוללות של התקופה ההיא ואומר איזו הגזמה. אני מתאר לעצמי שיש כאלה גם היום, אבל זה קטע שאני לא ממש גאה בו. הקונוטציה של הלילה, במיוחד למי שגדל בשכונה שהולכת לישון בתשע, היא בילויים, סוטול, בנות, אני מבין שלכל גיל יש את האפיונים שלו ואי אפשר לדלג על זה".

גם כלכלית הייתה לכם נפילה.

"היו פה ושם תקלות קשות ואני בטוח שגם גנבו ממני כסף. הייתי חותם על פנקסי צ'קים בלנקו. הרווחתי הרבה, אבל גם לא היה אכפת לי. אם הייתי יודע שאני לא אמות ברור שההתנהלות הייתה אחרת. אומרים לבן אדם 'אתה הולך למות' הוא עושה התאמה פסיכולוגית למצב. איך מתקדמים מכאן".

ו"נרגילה" נעלמה.

"מכרתי את העסק לג'ו אלמליח, שהיה בעל השליטה בישראמקו והוא שינה קונספט. בגלל שהוא מולטימיליונר אמריקאי הוא פתח 'נרגילה' לעשירים. אמרתי 'זה לא ילך' והוא ענה 'יש לי חברים ויש לי כסף להשקיע בקמפיינים'. הסברתי 'אנשים שייראו מפה לבנה על השולחן, לא ייכנסו'".

מסעדת 'נרגילה'. צילום: נאור רהב
מסעדת 'נרגילה'. צילום: נאור רהב

לפני 14 שנה חל טוויסט נוסף בסיפורו של אבנרי: "הייתי בבית לוינשטיין בביקורת, תחזוקת גוף, שישה שבועות של אשפוז יום. אמרו לי 'אין לך טרשת נפוצה, זה משהו אחר'. שלחו אותי לבדיקות בבילינסון ושם התברר שבעבר הייתה טעות באבחון ומדובר במחלה גנטית. שאלתי 'יומי האחרון קרוב?', אמרו שלא. קודם כל אמרתי 'יופי'. זה כמו שבתאונת דרכים כשמישהו נכנס בך ודבר ראשון אתה בודק שהכל במקום ואחרי זה מתבאס על האוטו. באסה של 'יא אללה, אם הייתי יודע שאני לא חי על זמן שאול, אולי היו לי חיים אחרים. הייתי מתנהל כספית אחרת, יכול להיות שהייתי מתחתן'".

מה זאת אומרת מחלה גנטית?

"אם תסתכל בתיק הרפואי תראה שכתוב 'ניוון שרירים'. לדעתי גם את האפיונים של ניוון שרירים אין לי. אני אומנם לא יכול להוכיח, אבל לדעתי עשו עליי ניסוי כשהייתי בן 5. יום אחד ראיתי ראיון עם אילנה דיין לרגל יציאת 'עובדה' לחופשה והיא סיפרה שם שהיא גאה בתוכנית על פרשת ילדי תימן, שם נתנה להורים במה לבטא את כאבם. הלכתי לארכיון לשנת 96', היו שם שתי תוכניות 'עובדה' בנושא ושלוש תוכניות 'מבט שני' של הערוץ הראשון. באחת התוכניות היה ראיון עם פרופסור שסיפר על ניסויים שנערכו בילדים תימנים שהגיעו לבתי החולים בשנות ה־60, כי רצו לדעת מה הסיבה שעולים מתימן כמעט ולא חולים במחלות לב. זה ההסבר היחיד שיש לי, אבל אני לא יכול להוכיח. פעם חשבתי להתעמק בזה, אבל הרגשתי שאני שוקע בדיכאון ואמרתי שממילא זה לא ישנה את חיי ולא את המציאות".

פעם אחת לגמתי

אבנרי עוד ניסה קאמבק עם "נרגילה" לפני מספר שנים, אבל נכשל. הוא אומר שהשותף שבחר היה רחוק מלהתאים. כן, מאז ימי הזוהר אין הרבה ימים בהירים בחייו, כששיא הנפילה היה גידול ממאיר בגרון שהתגלה אצלו ב־2018. "יש הרהורי שגרה ומה השגרה של בן אדם נכה, חולה? מסכן?", הוא עונה. "במיוחד שהיה לי פוטנציאל ולא מימשתי. זה אמור לתסכל, לדכא, אז כתבתי טקסט שקראתי לו 'אני גזען הרהורים' ונתתי להרהורים צבעים. להרהורי סקס - צבע כחול, להרהורי רכילות - צהוב, לאקטואליה - ירוק, לדיכאון - שחור ולהרהורי התאבדות - צבע לבן. היו לי כאלה כשנודע על הסרטן בגרון, והרגשתי שזה יותר מדי. היה כתוב בניירת 'גידול ממאיר ענק'. חשבתי שבמקרה הטוב, אם אחלים, אני אדבר כמו אהובה עוזרי. הרגשתי שאני ממש הולך להרים דגל לבן. אז בטקסט שכתבתי אני מתאר סיטואציה של קטטה בין ההרהורים. אני רוצה להרהר על אקטואליה, והדיכאון, בעיקר בגלל הכאבים, מגיע לקדמת ההרהורים. אני אומר לו 'לך לסוף הטור' והוא עונה 'בגלל שאני שחור. גם אתה גזען, גם לך יש בעיה עם שחורים? אף פעם לא אמרת להרהורים בצבע אחר ללכת לסוף הטור'".

מה זה הרהורי התאבדות?

"אמרתי לאלוהים 'פה הגזמת. גידול סרטני ענק? ועוד באיזה מיקום, בגרון?'. עד עכשיו אני אוכל אולי גביע שמנת ליום. החך שלי מדווח על אוכל מגעיל, אבל כשהתלוננתי לרופאה על תופעות הלוואי היא אמרה 'תירגע, תביט בתור על אלה שמחכים להקרנות ותבין שאתה בלוול הבינוני'. אני נאבק בתקלות ובצרות שלי בחשיבה רציונלית, אין לי כלי אחר".

מחשבות על התאבדות זה רציונלי?

"הבנתי שהימים שלי קשים והימים הבאים יהיו יותר קשים ואני לא רוצה לחיות חיים כאלה. אגיד משהו שאולי יפתיע אותך, אבל כשהרהרתי בהתאבדות הייתה בי סקרנות. הייתי סקרן מה זה כשמתים, מה יש אחר כך? סקרן אותי לאללה. ממש הייתי קרוב". 

יש הבדל בין לחשוב ולבצע?

"לא, הייתי באמת קרוב. יש כל מיני אמונות לאנשים מה יש אחרי המוות ואם היית שואל אותי בימים רגילים 'מה יש אחריו?' הייתי עונה 'כלום אינסופי', אבל כשהגעתי קרוב לקרקעית, הכי קרקעית שיש, שאלתי 'מה יש שם?'. יכול להיות שאם הייתי טמבל זה לא היה מסקרן אותי".

אולי סמים, אלכוהול, היו עוזרים לך לברוח?

"אף פעם לא עשיתי את זה. חברים עישנו לידי ולא נגעתי. תצחק, אבל כבחור צעיר יצאתי עם החבר'ה ובזמן שהם הזמינו בירות אני הייתי מזמין שוקו והרגשתי חזק מהם. אני סולד מסיטואציה של היי, איבוד שליטה שיש בו פוטנציאל של התבזות. אם תשאל את אלוהים כמה הנאות יש על כדור הארץ הוא יגיד שיש מיליארד וכל אחד בוחר לו 20. יש הנאות שאופייניות לכולם, אוכל וסקס, ואני את הסוטול הוצאתי מתפריט ההנאות ואני מדבר איתך גם על גילאים שעוד השתוללתי. פעם אחת לגמתי, תודה רבה, לא היה טעים לי".

איך גירשת את מחשבות ההתאבדות?

"לא הייתה החמרה בהרגשה. אם היו אומרים לי שהטיפול לא הצליח ואני צריך לעבור טיפולי כימותרפיה, לא יודע מה היה קורה. שאלתי את הרופאה 'מתים מזה?', אז היא ענתה 'מוקדם להגיד'. אני הרגשתי שמיציתי. יש לי חברים שסיימו את החיים בגילאים יותר צעירים ואני מדבר על חברי ילדות שחלקם נהרג במכה וחלק מת ממחלות. אז לעומתם הצלחתי לסחוב יותר, ומה לעשות לא כולם מתים מזקנה. כל הגילאים כשרים מבחינת מלאך המוות".

יש אצלך פחד ממות?

"פחד ממוות יש אם אתה בדרך כלל בריא ופתאום נתון בסכנה, אבל אם אתה לא, אתה עלול לרצות למות. אני עכשיו במצב טוב. לדעתי מהגידול בגרון יצאתי. אבל אם הטיפול לא היה מצליח, לא יודע באיזה מצב הייתי. תבין אחרי הקרנות, במשך שעות, אתה מרגיש שיש לך גחל בגרון. כל כמה שניות שתיתי מים צוננים כדי לכבות את השריפה ולוקח זמן עד שזה דועך. לכן הארכיון הוא התרופה שלי. תרופה מרתקת, מסקרנת ואני כותב הרבה פוסטים".

נרי אבנרי. צילום: נאור רהב
נרי אבנרי. צילום: נאור רהב

איך מגיבים לפוסטים?

"יש ויכוחים מכל הסוגים. לפעמים אני מתלהב להתווכח, לפעמים פחות, אבל יש מעריצים מכל העולם שכותבים לי 'אתה עושה מלאכת קודש', 'מה היינו עושים בלעדיך?', במיוחד כשאני מעלה סרטון מהארכיון שאמור לתת פצצה בראש". 

היו אנשים שהפסיקו לדבר איתך בגלל הדעות שלך?

"היה לי חבר שבמשך 30 שנה דיברתי איתו כל יום עד שהוא אמר לי 'אם לא תשנה את דעתך על ביבי אני לא מתקשר אליך יותר'. אמרתי לו 'יודע מה? תן לי לחשוב', ועד עכשיו אני חושב".

זה שווה את המאמץ? 

"זה לא הקטע. הצבעתי לביבי ולא לליכוד. אם ביבי היה מתנתק מהליכוד הייתי מצביע לו בגלל שאני מכיר בכישוריו הנדירים. לכן כשאתה רודף אותו, אתה לא מכבד אותי. אני בעד ביקורת ולא בעד רדיפה. אני רואה בראש הממשלה משרת את המדינה והעם וכתבתי פוסט 'אני אוהב את ביבי בעיקר בגלל הסיבה שאני אוהב את המדינה יותר ממנו'. אני מוכן לעשות איתך התערבות שהוא ייזכר כאחד הענקים, יותר ענק מבגין". 

ומה יקרה אם הליכוד יפסיד בבחירות?

"אני אהיה מתוסכל שהקניבלים ניצחו, מתוסכל מחוסר הצדק. הזוי שבמדינה דמוקרטית מפלגה מתקבצת סביב רעיון אחד, 'רק לא ביבי', אבל אני לא חושב שיש מישהו שלא ירכין את ראשו מול הכרעת הבוחר. אם תנצחו, קחו את השלטון ואני גם בטוח שלמדינה לא יקרה אסון. אני לא מעורב אמוציונלית, לא אשקע באבל ואוכל לעשות התאמה יחסית מהירה לשלטון החדש. המדינה נמצאת מעל ואני בסך הכל מבטא את דעותיי. לכל אחד יש את הזכות, ואף פעם לא חשבתי שהדעה שלי נכונה באופן מוחלט".

מה אפשר לאחל לך?

"רק בריאות. זה הכי חשוב, זו התשתית. כסף? ממש לא".