יצירתו של מכתב הטייסים: אחד מיוזמי המכתב היה אל"מ זאב רז, לשעבר מפקד בית הספר לטיסה של חיל האוויר, ומוביל המבנה שהשמיד את הכור האטומי בבגדד. כשידידי זאביק רז פנה אליי, הייתי אמנם במהלך ביקור אצל נכדיי בסן פרנסיסקו, אולם לא יכולתי שלא להרתם מיד ליוזמה. כמו רבים רבים מחברי לשירות בחיל האוויר, הרגשתי שאנחנו מתקרבים לקו אדום, שאסור בשום אופן לחצותו: האפשרות שאדם שמנהל משפט על אישומים פלילים חמורים, ינהל במקביל את ממשלת ישראל. 

מכיוון שהיוזמה למכתב שלנו נולדה יחסית מאוחר, היה ברור שצריך לפעול מהר בהפצת היוזמה בקרב אנשינו. בתחילה, המטרה הייתה להחתים 120 טייסים שייפנו במכתב לחברי הכנסת ולנשיא, במתכונת דומה לזו של "מכתב הפרופסורים", אבל תוך שעות ספורות התברר שזה הולך להיות משהו הרבה יותר גדול.

הקריאה שלנו התפשטה כמו שריפה בשדה קוצים, כשעשרות ובהמשך מאות רבות של טייסים ונווטים לשעבר, חותמים על המכתב ועוזרים במרץ להפצתו. חלק גדול מהטייסים לשעבר שומרים על קשר בין חבריהם לקורס הטייס או לטייסות, באמצעות רשימות תפוצה אלקטרוניות (מיילים וקבוצות וואטסאפ). הם השתמשו בהן להפצת העצומה, ורשימת החותמים גדלה בקצב מטורף. בתוך פחות מ-24 שעות, הגענו ליעד הראשוני של 120 חותמים. החלטנו לא לעצור. בתוך 48 שעות הגענו כבר לכ-300 חותמים, והקצב רק גבר.

בנוסף לחתימה עצמה, ההתגייסות לעזור ולעודד אותנו ב"מפקדה" הייתה מדהימה ומרגשת. טייסים ותיקים שחלקם הפילו עשרות מטוסי אויב במלחמת ששת הימים ויום כיפור, וחלקם אף נפלו וישבו בשבי האויב, נתנו כתף למאמץ. ממש כאילו מדובר ביציאה נוספת לקרב חשוב על הגנת המולדת. האווירה המחשמלת הורגשה היטב בערוצי התקשורת שהקמנו, ולא נעדרו מהשיח גם קודים והומור פנימי של טייסים. כשמספר החותמים עבר את ה-300, היה ברור לכולנו שאנחנו עושים מעשה היסטורי, חסר תקדים, שיכה גלים בתקשורת ובציבור. זאת הייתה המטרה.

היו גם קולות, בודדים מאד (ניתן לספור על כף יד אחת), שהתנגדו נחרצות למעשה, אבל היו לא מעט כאלה שאמנם חתמו, אך גם הביעו חשש כבד שהמסר שבמכתב שלנו יעוות  וינוצל לפגיעה בחיל האוויר, היקר לנו כל כך.

הקפדנו שוב ושוב להדגיש שרק טייסים לשעבר, שאינם פעילים, יחתמו, וזאת לאחר שבדקנו היטב עם מפקדת חיל האוויר וביטחון שדה, מי רשאי לחתום ומי לא. הסרנו מהרשימה עשרות חברים שהיה ספק לגבי מצבם החוקי. אם היה ספק - לא היה ספק.
כאמור, חלק גדול מאיתנו התלבט לגבי המעשה יוצא הדופן, אבל ההכרה שהמדינה היקרה לנו כל כך, נמצאת על סף חציית קו אדום נוראי, הכריעה את הכף. במלחמה, כמו במלחמה. 

כשמספרנו התקרב ל-500, קיבלנו החלטה שלא להסתפק במכתב שישלח לחברי הכנסת ולנשיא המדינה, אלא לפרסם את הקריאה שלנו גם במודעות גדולות בעיתונים, על מנת שתגיע לציבור הרחב. המכתב לחברי הכנסת ולנשיא יצא ביום א', עם 540 חתימות, אולם פניות של חברים נוספים בבקשה שנוסיף אותם המשיכו לזרום גם אחרי שיגור המכתב. רבים פנו אלי בצער על זה שהיוזמה הגיע אליהם מאוחר מדי אבל הם תומכים בה לחלוטין. אני מעריך שאם היה לנו עוד שבוע, היינו מגיעים גם ל-700, אולי אפילו 1,000 חותמים.

ידענו שהציבור הרחב, מימין ומשמאל כאחד, יודע שלוחמי חיל האוויר לשעבר לא יחתמו על מכתב כזה מתוך מטרה פוליטית מפלגתית, אלא רק מתוך אחריות מוסרית ערכית, ודאגה אמיתית לחוסנה של ישראל. חלק מהחותמים, הצהירו במפורש שהם תמכו ותומכים במפלגות ימין, אבל גם הם חושבים שמינוי ראש ממשלה הנמצא בתוך ניהול משפטו בגין אישומים פליליים חמורים, הוא קו שאסור לחצותו.

מי שראה את קריאות השמחה ב"קשר" (בוואטסאפ), כשזאביק רז הכריז שהמכתב שוגר ליעדיו, יכול היה בטעות לחשוב, שהוא מדווח על חיסולו המוצלח של עוד כור אטומי. לא אנחנו. אנחנו ידענו שהמשימה עוד לפנינו.

הכותב הוא טייס חיל אוויר לשעבר, ממארגני "מכתב הטייסים"