נכון להיום החוק מטיל אחריות פלילית על עוסק - ובאשר לאחריות של מנהל הוא קובע קנס בלבד. כתוצאה מכך, מנהל בתאגיד אשר עובר עבירות לפי חוק הגנת הצרכן אינו צפוי ליותר מקנס כספי, גם אם יוכח שהיה פעיל בהנעת עובדיו לביצוע העבירה. על כן השר כהן מציע להוסיף על האחריות המופחתת של המנהל, בשל היעדר פיקוח על ידיו, גם אחריות פלילית - כמו של המבצע הישיר.
בשנים האחרונות התפתחו בקרב חברות המכירות והשיווק הטלפוני פרקטיקות שבבסיסן ניצול כלכלי של אוכלוסיות מוחלשות, בייחוד אוכלוסיית הקשישים. החברות קושרות את הלקוחות בהתחייבויות כספיות גבוהות, ולעתים ארוכות טווח, בין היתר תוך הצגת מצג שווא, הבטחה למתנה או זכייה, הטעיה בפרטי העסקה, פניות חוזרות ונשנות, הפעלת לחץ שיווקי, שליחת מוצרים שלא הזמין הצרכן וחיוב בגינם.
כבר יותר מעשור שבמדינת ישראל פורחת תעשייה של ניצול קשישים. בתעשייה הזו עובדים אלפי אנשים, היא מגלגלת מיליונים רבים מדי שנה ולמעשה אין אדם מבוגר במדינה שאינו מכיר מקרוב את הטלפונים השיווקיים מצדן של חברות טלמרקטינג שמציעות לו הרים וגבעות ב"מתנה" במטרה לטמון לו פח.
יצאנו למלחמת חורמה בחברות הללו וגם הצלחנו להביא להתמוטטות כלכלית של חלק מהנוכלים, אבל כדי לחסל את התופעה המזעזעת הזו נדרשות אכיפה והרתעה.
צריך לומר זאת בקול רם: כיום מדינת ישראל היא גן עדן לעבריינים. במקרה הטוב אף אחד לא מפריע להם לגנוב כספים ממוחלשים, ובמקרה הרע משיתים על החברה שבבעלותם קנס שלעולם לא ישולם, כיוון שעם הגשתו, החברה, שהיא בעירבון מוגבל, נסגרת וקמה לתחייה תחת שם אחר.
כיום ניתן להטיל סנקציות רק על חברות בע"מ או על עובדים שיש הוכחות חותכות שעשו מעשים לא חוקיים. המנהלים ובעלי החברות מתחמקים מעונש בחסות הבירוקרטיה שכן כיום יש להוכיח שהם ידעו מה החברה שלהם מעוללת לקשישים.
אין יותר מקום להעמדת הפנים הזו. אם חברה בבעלותו של אדם כזה או אחר גנבה כספים באופן שיטתי מקשישים, עליו לשלם את המחיר ומקומו בכלא. יש להרים את המסך ולהטיל את האחריות באופן אישי על המנהלים של החברות הללו, וזהו מנגנון חוקי שקיים בתחומים אחרים (כמו למשל בחוק התחרות, שנועד למנוע הסדרים כובלים ומונופולים).
צריך לשים סוף למצב הקיים, שבו ניתנת דה־פקטו חסינות לפושעים. כדי להרתיע יש לכונן משוואה פשוטה: מי שעושק קשישים, מקומו בכלא.
התרעות פיקוד העורף