ל "אריות הירדן" יש קוקו והן חמושות ב־M4. סמ"ר לינוי ורב"ט אבלין חיילות בגדוד 41 שנושא את הכינוי המחייב הזה. הן המאבטחות שלנו בפארק נהריים. אמאני מדבורייה משקה אותנו אספרסו ממזנון הקיבוץ. לאחר שאי השלום הוחזר לירדן, תנועה דלילה בנהריים. רק קבוצת מטפלים מהעמותה לקשיש בנצרת מתייצבת כאן ליום כיף. "למה דווקא לפה?", אני שואל. "היינו בסביבה ומנהיג האוטו (מיניבוס) אמר שכדאי", עונה מטילדה המכונה "מטילד".

את יודעת ששבע בחורות נרצחו כאן?
"כן, כן. המנהיג אמר לנו, וגם מלך ירדן בא לבקר אצל המשפחות שלהן".

אורנה שמעוני בדיוק סיימה לטפל באנדרטה שהקימה לזכר הנערות: שבע תלוליות עפר מוקפות דשא כששמה של כל אחת מעוצב בפרחים. האנדרטה נשארה בידי ישראל גם לאחר שהושב האי לירדן. אורנה עדיין חיה את יום הטבח. "ראיתי הכל מול עיניי", היא אומרת לי. בימים ההם היה בנה אייל מדריך בקורס קצינים. כשהגיע הביתה הציע לאמו לנטוע את "יער הבנות".

העצים הראשונים נשתלו כעבור שבעה חודשים, לאחר שאייל נפל בלבנון. שנה אחר כך כתבה אורנה את הפרוגרמה ל"בית אייל", שבו מונצחים נופלי מלחמות לבנון לדורותיהם. מכ"ג יורדי הסירה ב־1941 עד לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000. בבית אייל באשדות יעקב מאוחד משתלבות תמונותיהם עם פעילות למען נוער בסיכון, חיילים, ילדים בעלי צרכים מיוחדים וגמלאים.

אורי ניב מאשדות יעקב איחוד מנסה לשמור על זכרם של תשעה הרוגי קיבוצו בהתשה. במלאת 25 שנה למלחמה ההיא שמע את סגן שר הביטחון, מוטה גור, מזכיר את שחטפו כפר רופין, מעוז חיים "וגם באשדות יעקב נפל פגז". ניב הרגיש שהוא מתפוצץ. ישב וחיבר רשימה של התשעה, בהם אברהם אקראי, הוסיף תאריכים ונזיפה מרומזת: "מוטה, לצערי הרב זה המחיר הכבד שנגבה מקיבוץ אשדות יעקב איחוד". "אורי ידידי אתה צודק ויותר מצודק!", השיב בכתב ידו מוטה.

אני נוסע על גדר המערכת. רמת סירין ממול, משמאל הירדן מתחבר לירמוך. חולפים ליד עמדה ירדנית לא מאוישת, שממנה ירה רוצח הבנות. הליגיונרים עולים לשם רק כשיש ביקור. ועכשיו אין. אף תנועה ב־12 בצהריים. "אחרי הפינוי", כתב ג'קי חוגי בטורו השבועי ב"מעריב", "ביקר המלך עבדאללה במובלעת המשוחררת".

קורבן השלום: סיפורו של החייל היחיד שנפל במעבר הגבול בנהריים

הוא עלה מעיראק והשתלב בקיבוץ לישראל, אך עד מהרה המוות לכד אותו. אברהם "בוני" אקראי היה החלל היחיד באי השלום שחזר לאחרונה לשליטת ירדן