תחילת פברואר 1942. בעיצומה של מלחמת העולם השנייה מצא את עצמו יצחק רודניצקי, נער בן 15, בחבורת צעירים מגטו שווינציאן בליטא, שנחטפו על ידי שוטרים ליטאים והובלו ליעד לא ידוע. בהגיעם למבנה, לא הרחק מהגטו, הם נמסרו לידי חיילים גרמנים. כשנפתחו בפניהם שערי המבנה, החסיר הנער פעימה. היה זה מחסן מלא בנשק־שלל, שאותו הוא וחבריו הצטוו לנקות ולמיין. “הרגשתי כי לבי הולם בי בעוז למראה הנשק הרב הזה”, הוא נזכר כעבור כמעט 80 שנה בפיתוי שלא היה בר כיבוש. “הנשק היה בהישג יד. שקלתי את האפשרויות ואת הסכנות והחלטתי שזו ההזדמנות ועליי לנצל אותה ויהי מה. כשהחייל ששמר עלינו יצא החוצה להרף עין, תפסתי ‘אוטריזאנקה’, רובה שהקנה והקת שלו קוצצו בחלקם, והסתרתי אותו מתחת למעיל, בתקווה שלא יתגלה. ידעתי בוודאות שאם אתפס, אני והחבורה שאיתי, ואולי כלל הגטו, נשלם על כך בחיינו. באותו רגע לא חשבתי על זה, כי לא חושבים הרבה ברגעים כאלה, ומול עיניי רק עמד הסיכוי להביא נשק למחתרת. כשהיה עלינו, כפרטיזנים, לפוצץ רכבות, פוצצנו – זה לא היה הזמן להיות יפי נפש. וכשנאלצנו לפשוט על בתי כפריים כדי לגזול מהם לבוש חם ואוכל, לא היה מקום להתחשב בהיותם עניים. אם רצינו להילחם, לא הייתה ברירה אחרת”.

הממד הרגשי

יצחק רודניצקי, הנער הנועז דאז, הוא תת־אלוף בדימוס ד”ר יצחק ארד, הפרטיזן והפלמ”חניק, שבשירותו בצה”ל הגיע עד תפקיד קצין חינוך ראשי. בהמשך שימש יו”ר הנהלת יד ושם במשך 21 שנה, עד שפרש כדי להתמסר לעבודת תיעוד השואה במזרח אירופה. כהיסטוריון, הוא שמר על מרחק רגשי מהמאורעות שעליהם כתב בספריו ובמחקריו, ולא התייחס לשאלות מוסריות ומצפוניות. בימים אלה, בגיל 93 (“וחצי!”), בעודו נמרץ וצלול כבדולח, הוציא ארד, שמאז התקופה הפרטיזנית שלו מכונה בפי כל טולקה, בהוצאת יד ושם וידיעות ספרים, את ספרו “זה קרה בפלנטה שלנו”, על מוסר ודילמות קיומיות בקרב יהודים במציאות השואה, שלא רק שונה מכל ספריו עד כה, אלא קרוב לוודאי אין לו אח ורע בספרות השואה.
“רציתי להביא את שאלות המוסר שהתלוו למעשי היהודים במציאות שהוכתבה על ידי הגרמנים, כשהברירה שעמדה בפניהם היה לבחור בין רע לרע מאוד”, הוא מספר.

בגילך, אם זוכרים בכלל, זה נדיר לכתוב ספר כספרך החדש.
“גיל זה גיל, אבל בינתיים הראש שלי עובד, הרגליים שלי הולכות ואני ממשיך להיות פעיל. אלמלא הסגר שנכפה עלינו, הייתי אמור להרצות ביום השואה לפני המטכ”ל של צה”ל. לכתיבת הספר התלווה ממד רגשי. לא רק שזה החזיר אותי למה שעברתי בימים ההם, אלא תוך כדי הכתיבה עמדו לי לא פעם דמעות בעיניים. שמחתי שאיש לא עמד אז לידי וראה חולשה זו שלי”.

גטו ורשה (צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני, nobloch, Ludwig,ויקיפדיה)גטו ורשה (צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני, nobloch, Ludwig,ויקיפדיה)

להמחשת דבריו, מביא ארד דילמה אחת מיני רבות בספר. זה קרה במאי 1943 כשלאחר מיגור המרד בגטו ורשה נמלטו אל הצד הארי שתי קבוצות מלוחמיו דרך תעלות הביוב, והתלקח ויכוח בין שני מנהיגי הקבוצה הראשונה. בעוד ששמחה (קאזיק) רותם גרס שיש לצאת מיד ליערות מחמת הסכנה שארבה להם, צביה לובטקין עמדה על כך שיש להמתין לקבוצה השנייה. “מי צדק?”, מעיר ארד. “לא אני הוא זה שעליו להחליט על כך. לכן, לגבי שום דילמה בספר לא חיוויתי את דעתי ולא הצגתי פתרון”.

דילמות בלתי אפשריות

מחמת קוצר היריעה, נתייחס רק לחלק מהדילמות בספר. אני מבקש מארד לפתוח בלבוב, עירה של אמי עליה השלום. כשהנריק לנדסברג, יו”ר היודנראט (מועצת היהודים) בעיר, נדרש להכין רשימת מיועדים לגירוש, וכבר היה ברור שבכך הם נידונו למעשה למוות, עלתה השאלה אם רשאי יהודי לשלוח את זולתו אל מותו. רבנים בעיר ציטטו את ההלכה שלפיה מוטב שימותו כולם ובלבד שלא ימסרו נפש אחת בידי שונא. לנדסברג לא נענה להם, וציית לגרמנים.

ארד מצביע על פסק הפוך בעיירה הקטנה טורק ליד לודז’, שם פסקו הרבנים ש"דינא דמלכותא דינא" ולא היה להם צורך ביודנראט כדי להחליט על ציות להוראות השלטון הנאצי.

יעקב גנס, יו”ר היודנראט בגטו וילנה, אמר כי “תפקידנו להציל את החזקים ואת הצעירים”, ולדבריו היה מקום למסור זקנים וחולים. אדם צ’רניאקוב, ראש היודנראט בגטו ורשה, בחר כשנדרש, לספק מדי יום 6,000 איש לגירוש. בהיעדרו צייתה המשטרה היהודית וגורשו למעלה מ־300 אלף איש ואישה.

יהודים וחיילים גרמנים בגטו ורשה (צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני, nobloch, Ludwig)יהודים וחיילים גרמנים בגטו ורשה (צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני, nobloch, Ludwig)

“בהתאבדותו, לא מנע צ’רניאקוב את הגירוש", אומר ארד. "מצד אחד, אפשר להבין אותו על כך שקשה היה לו לעמוד בפני מה שנדרש ממנו והוא למעשה ברח מהחלטה. מצד שני, אין לדעת מה היה עוזר לו נהג אחרת, ואני שואל אם זו דרכו של מנהיג לנהוג כמוהו”.

בניגוד מוחלט לצ’רניאקוב, ראש היודנראט בשלזיה משה מרין הכריז: “אני אבצע את הגירוש”, מתוך אשליה שמדיניות צייתנית תרכך את רוע הגזירות. “אין אנו רוצים ללכת בדרכי צ’רניאקוב ולמות כגיבורים, אבל רוצים אנו בכל מחיר להישאר בחיים”, הצהיר והעיר ש”כל השאר לשיפוט ההיסטוריה”.

מרדכי חיים רומקובסקי, יו”ר היודנראט בלודז’, שבה היה הגטו האחרון שחוסל בשואה, הרחיק לכת באומרו “אני מוכרח לקטוע איברים כדי להציל את הגוף”, כשרצה לנמק את בחירתו בזקנים ובחולים כמועמדים לגירוש. בניגוד למה שקרה במקומות אחרים, רומקובסקי צירף אליהם ילדים. על כך אמר רומקובסקי חשוך הילדים: “באתי כמו גזלן לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם”.

דילמות אחרות עלו ב"מלינות", כפי שנקראו אז מקומות המסתור של היהודים. ארד מספר איך במלינה בווילנה, כשבכיו של ילד עמד להסגיר את המסתתרים שם, הם עטו עליו, ולאחר שלא עזר הסוכר שדחפו אל פיו, הם ניסו לחנוק בכרית, אבל הוא ניצל כשהגרמנים הסתלקו. ילדה שהשתעלה במקלט בוורשה הורדמה בכדורי שינה. במלינה בלודמיר, כשניסו לחנוק תינוק שפרץ בבכי, אמו יצאה איתו החוצה אל מותם.

גטו ורשה לאחר המלחמה (צילום: Keystonegetty Images)גטו ורשה לאחר המלחמה (צילום: Keystonegetty Images)

ארד מספר עוד על שתי אמהות במחנה אקמצ’טקה. שעה שאחת מהן בחרה למות עם תינוקה, השנייה הפקירה את תינוקה לגורלו בניסיון לשרוד בעצמה. כמו כן, הוא מצביע על דילמות אחרות. בפרק הנוגע לטרזינשטט, ומתייחס לשאלת חלוקת המזון, בעצם החליטה מועצת הזקנים בראשות יעקב אדלשטיין מי יחיה ומי ימות לפי הכמות שהקציבה לכל אחד מאנשי הגטו. בטרנסניסטריה החליט התעשיין זיגפריד יגנדורף, גרסה יהודית של אוסקר שינדלר, לא להיענות לדרישת עובדי המפעל שלו ליציקת ברזל לפעול להגדלת כמות המזון המוקצבת להם כדי לא להרגיז את שליטי המחנה, ובסיכומו של דבר אלפים שרדו. החלטה הרת גורל לקחה על עצמה בלבוב הרבנית לוין, כשמחמת חשש שבנה יוטבל לנצרות לא נענתה להצעת ההגמון אנדרי שפטיצקי להפקיד את בנה בידו והעדיפה ללכת עמו אל מותם. השוטר היהודי צאלק פרחודניק הרגיש באוטבוצק כתליין של אשתו ובתו כששגה כשהוציאן ממקום המסתור שלהן ובטעות הביאן למגרש שממנו הן שולחו להשמדה, לאחר שלא קוימה ההבטחה לא לפגוע במשפחות השוטרים.

בוורשה עלתה הדילמה בין מחויבות רופאים למטופליהם לבין הזדמנויות להימלט ולהינצל. ויקטור פראנקל, לימים הפסיכיאטר הנודע ואז רופא במחנה ליד דכאו, בחר להישאר עם מטופליו. בגירוש מגטו ורשה בלטה גבורת הרופאה ד”ר רוטשטיין, שבדומה ליאנוש קורצ’ק, אשר בחר ללכת אל מותו עם ילדי בית היתומים שלו, היא התעקשה לעלות על קרון החולים בדרך להשמדה למרות שלא הצטוותה לנהוג כך. זאת, בניגוד לרופאים יהודים שאגב הפקרת מטופליהם ניצלו את קשריהם כדי למלט את עצמם. רומן פריסטר, לימים עיתונאי נודע בישראל, כדי להציל את חייו, כפי שסיפר, דן למוות באושוויץ ביודעין אסיר אחר שגנב ממנו את כובעו, שהמתייצב בלעדיו למסדר הבוקר, ירו בו. “רציתי לחיות”, כך הצדיק את עצמו.

זה קרה בפלנטה שלנו - ספרו של יצחק ארד (צילום: פרטי)זה קרה בפלנטה שלנו - ספרו של יצחק ארד (צילום: פרטי)

במיוחד הייתה שנויה במחלוקת תופעת הקאפו, אותם אסירים שמתפקידם היה לפקח על אסירים אחרים במחנות הריכוז ולרדות בהם. מדהים ביותר היה סיפורו של הקאפו אליעזר גרינבוים, בנו של המנהיג הציוני יצחק גרינבוים, שנהיה בפולין קומוניסט, התגלגל למלחמת האזרחים בספרד ומשם למחתרת בצרפת, בדרך להיותו קאפו באושוויץ, שם לא בחל במעשי אכזריות, דווקא, כדי למלט אסירים מתאי הגזים. לאחר שניצל, עלה לארץ ונפל במלחמת העצמאות.

בגטאות עלתה השאלה אם היה רצוי לחטוף נשק מגרמנים או משתפי הפעולה שלהם. במרד בגטו ורשה חיסלו הגרמנים מאות כפעולת עונשין על כך שמרדכי אנילביץ’, ממנהיגי המרד, הרג גרמני תוך כדי חטיפת אקדחו. שניים מעמיתיו להנהגה שם, בני הזוג יצחק צוקרמן וצביה לובטקין, היו מעורבים בדילמה אחרת כששיגרו מכתב להנהגה בגטו בנדין ובו המלצה לא לנהוג כמותם בוורשה ולהימנע ממרד. חייקה קלינגר, פעילת השומר הצעיר, שהצהירה כי “עדיף למות בלחימה מאשר בהשפלה”, לא סלחה להם על מה שתיארה כ”מהלומה שסטרה באכזריות על פנינו” וביום השואה 1958 התאבדה.

שנויה מאוד במחלוקת הייתה התופעה של הוצאה להורג של יהודים בידי יהודים, בעיקר בקרב פרטיזנים ביערות, שרבים התנגדו לה. הרחיק לכת המשורר ומפקד הפרטיזנים באזור וילנה, אבא קובנר, שאמר על יו”ר היודנראט בעיר: “לו גנס היה מופיע פה, היה צריך להוציאו להורג”.

גטו קובנה (צילום: ארכיון יד ושם)גטו קובנה (צילום: ארכיון יד ושם)

ארד, שעבודת הדוקטורט שלו דנה בתיאטרון היהודי בווילנה, מתקומם כנגד דברים אלה וסובר שבפעם הזאת קובנר, מי שהיה אחר כך ממנהיגי הנוקמים בנאצים, הגזים באמירתו זו על גנס. “בסיכומו של דבר, למרות מה שאמר על מי שיש למסור לגרמנים, יש הרואים בו דמות חיובית”, הוא מספר. “למרות שהגרמנים הציעו לו לברוח, כי אשתו הייתה ליטאית שחייתה מחוץ לגטו, הוא העדיף להישאר. ‘אם אברח, אסכן את מה שנותר מהגטו’, אמר”.

דילמה אחרת קשורה בבריחת הרבנים מהונגריה בשלהי השואה, ובראשם האדמו”ר מבעלז, ולמרות היותו אנטי־ציוני, עלה לארץ ישראל. “אומנם היו מחסידיו שראו בהצלתו ערך עליון, כשהשאלה היא אם ראוי למנהיג לעזוב את צאן מרעיתו בעת משבר", אומר ארד.

אם נקפוץ לבסוף להווה, האם אתה רואה היום עיסוק בדילמות של מוסר?
“לצערי הרב, מעט מאוד. אני לא רוצה להיכנס לבעיות פוליטיות, אבל מפריע לי כשמתייחסים בצורה לא טובה לזר ולגר. מטריד אותי שיש בארץ כ־300 אלף יהודים, שברוסיה הדביקו להם כינוי גנאי כמו ‘ז’יד’ ולאחר עלייתם ארצה הם משרתים בצבא ותורמים למדינה, אבל לא מוכרים כיהודים ומערימים עליהם קשיים בהליכי גיורם”.

ולבד מכך, בעידן הקורונה?
“כך זה גם היום, בעידן הקורונה, כשאנחנו שומעים איך באיטליה לא היה מנוס מלבחור את אלה שחייהם ניצלו הודות למכונות הנשמה לעומת אחרים שלא זכו לכך. כיום, צצה כאן כל יום דילמה מוסרית אחרת ודי אם אציין את אוכלוסיית בתי האבות והדיור המוגן, שבסך הכל הפקירו אותה. כמי שבעצמו מתגורר בדיור מוגן, לא אומר שאני שקט לגמרי”.