המשפט "טוב שכן קרוב מאח רחוק" הפך נכון מתמיד בימים אלה. אם בימי שגרה היחסים של רובנו עם שכנינו מסתכמים בשלום־שלום, הרי שבצל הקורונה מתפתחים יחסי שכנות כמו פעם, שמתבטאים בהתעניינות הדדית, אכפתיות, היכרות אישית, ביקורים וסיוע זה לזה. פתאום בזכות המגיפה התחלנו להתעניין שוב במי שגר בדלת ממול או בקומה מעלינו.

יובל קציר (38) ובת זוגו שרית אולשביץ גרים בקומה השלישית בבניין משותף ברחובות עם שתי בנותיהם. בני הזוג הם חברים בקיבוץ העירוני של תנועת דרור ישראל ברחובות. חברי דרור ישראל הם חלק מתנועה חברתית ושיתופית שהוקמה על ידי בוגרי הנוער העובד והלומד ופועלת בימים אלו בכל הארץ לסייע בזמן המשבר.

בקומה השנייה של אותו בניין גרה לבדה פיה קמחי (78), מדריכה במכון אדלר. "אנחנו גרים בשכנות כשלוש שנים, אבל כמעט לא הכרנו. הפגישות שלנו הסתכמו רק בברכות בוקר טוב וערב טוב במעלית", מספר קציר. "חברה שלי מהקיבוץ העירוני מרכזת פעילות של התנדבות בעיר בשם 'בידוד ללא בדידות'. קיבלתי דרכה טלפון של מישהי שגרה בבניין שלי. זו הייתה פיה".

"הייתי צריכה תרופות", מספרת קמחי. "לפני כשלושה שבועות קיבלתי טלפון מיובל. אני מקווה שזו תחילתה של ידידות מופלאה".
"קודם כל, זה כיף גדול וזה מאוד משמח לגלות את פיה", מספר קציר. "נסעתי להביא לה תרופות, ומאז אנחנו מדברים פעם־פעמיים ביום. בכל דבר שדורש יציאה, קניות וכדומה, אני מסייע לפיה – מביא לה ומשאיר ליד הדלת. לפעמים אנחנו מתראים מהעבר השני של המסדרון. זה גם הפך להיות נחמד וחברי. פיה היא מדריכת הורים, אז אני מתייעץ איתה לגבי ההישארות עם הבנות בבית במשך תקופה כה ארוכה. אנחנו גם מדברים על החברה הישראלית, על פוליטיקה, על משבר הקורונה".

"הקשר הזה קודם כל מאוד מרגיע אותי", אומרת קמחי. "המשפחה שלי רחוקה. אין לי עם מי להתייעץ או במי להיעזר. עכשיו אני יודעת שיש מישהו שאני יכולה לשלוח לו הודעה או להרים לו טלפון והוא יהיה שם בשבילי, ישאל אותי לשלומי".

השכנים יובל קציר ופיה קמחי (צילום: שרית אולשביץ)השכנים יובל קציר ופיה קמחי (צילום: שרית אולשביץ)

למה לדעתכם קשרים כאלה לא מתקיימים בימי שגרה?
"כי בשגרה כל אחד עם החיים שלו, בעסקים שלו. ואילו במצבי משבר אנחנו מתחילים לחשוב בפרספקטיבה יותר רחבה. בימי קורונה רואים את מה שהיה כאן פעם, כאשר בבניין כל אחד הכיר את השני והדלתות היו פתוחות. אז היה אכפת לאנשים אחד מהשני, גם ידענו דברים אחד על השני. פעם החברה שלנו הייתה יותר מעורבת, פחות מחולקת מאשר היום. האכפתיות של האחד כלפי השני קצת הלכה לאיבוד בשנים האחרונות בחברה המודרנית והטכנולוגית".

קציר: "הקורונה הזאת גורמת לנו להסתכל פנימה. אנשים פחות יוצאים, רבים עובדים מהבית. נוצר מצב שהאנשים שגרים איתך בבניין הם אלה שאתה בסופו של דבר נפגש איתם עכשיו. זו בהחלט הזדמנות לגלות את אותם האנשים. מסתבר גם שאנשים מאוד רוצים את הקרבה הזאת, מאוד צריכים את זה. אולי משהו בתרבות שלנו השכיח מאיתנו את העובדה שאנחנו יכולים ליהנות מאוד מיחסי שכנות".

אתם מתכוונים להמשיך את הקשר גם אחרי הקורונה?
קמחי: "אני מקווה שיהיה לזה המשך ויובל יהיה שותף מלא בכל התוכניות שלי לעתיד".
קציר: "גם אני מקווה ומאמין שהקשר יימשך. בסופו של דבר זה גם מאוד פשוט לדאוג למישהו אחר. להרים טלפון זה לא טרחה גדולה".

הלב נפתח

יעלה קרקובר (22), מדריכה במכינה בתוכנית של הסוכנות היהודית, גרה עם משפחתה בבית פרטי במודיעין. בבית הסמוך גרה לבדה מרים, אישה בשנות ה־70 לחייה. "מרים גרה שם שנים ארוכות, אבל לא היה לנו קשר", מספרת קרקובר. "יש לה ילדים שלא גרים בעיר. הם באו ועזרו לה. גם אני החלטתי לבדוק מה איתה".

יעלה קרקובר. צילום: שוש לקטיעלה קרקובר. צילום: שוש לקט

איך פנית אליה?
"הכנתי פתק עם השם שלי והטלפון, יצאתי מהבית והתקשרתי אליה באינטרקום. אמרתי: 'זו יעלה השכנה, אם את צריכה עזרה, זה הטלפון שלי'. מרים ענתה לי: 'אוקיי, אלך לקחת את הפתק'. אחרי כמה דקות היא התקשרה אליי ממש בהתרגשות, אמרה שהיו לה ממש דמעות בעיניים. התחלנו לדבר בטלפון. אני מתקשרת אליה פעם ביום־יומיים, שואלת לשלומה, בודקת אם היא בסדר, שואלת מה היא צריכה, איך היא מרגישה. הלכתי לעשות לה קניות בסופרמרקט. הבן של מרים הביא לה ביצים מהמושב שבו הוא גר. היא הביאה לי ביצים בזמן שלא היו ביצים בחנויות. נוצרו בינינו יחסי שכנות. גיליתי אישה ממש מיוחדת. לפני כן למשל לא ידעתי שהיא מתנדבת בקהילה. מרים סיפרה לי על החיים שלה, כמה קשה לה להיות לבד בבית. אני מרגישה שמצאתי חברה, שפער הגילים לא באמת משנה במקרה הזה".

רועי דרורי (34), מדריך ילדים ונוער מפתח תקווה, הכיר זוג מבוגר שגר בבניין מולו, דליה וג'ורג' אהרונס, בזכות הקורונה. "קיבלתי טלפון של אישה שהייתה זקוקה לעזרה", הוא מספר. "התברר שהאישה ובעלה גרים בבניין מולי. ילדיהם נמצאים בחו"ל. התקשרתי, שאלתי מה הם צריכים, עשיתי להם פעמיים קניות. הבאתי להם את הדברים, הם פתחו את הדלת, שמרנו כמובן על מרחק. הייתה להם גם בעיה באינטרנט, אז ביקשתי מחבר שיעזור בעניין. הקשר הפך הדדי. למשל, דליה תופרת בשבילי מסיכות. אני נמצא איתם בקשר טלפוני. אם הם צריכים משהו, הם מבקשים".

רועי דרורי עם שכניו מהבניין ממול. צילום: רועי דרורירועי דרורי עם שכניו מהבניין ממול. צילום: רועי דרורי

היה נחמד לגלות שכנים חדשים?
"בשגרה אני חוזר הביתה מאוחר מהעבודה, אז כמעט שלא יוצא לי להכיר את השכנים. בתקופה הזאת נוצרו כל מיני דברים בבניין שלנו. לדוגמה, ארגנו שירה בציבור מהחלונות וגם בחדר מדרגות. כל אחד עמד ליד הדלת שלו ושר. כך שגם בבניין שלי, בעקבות יוזמה של חלק מהשכנים, התחלנו להכיר יותר, להרגיש שיש פה חיים".

למה לדעתך הקשרים נוצרים דווקא בתקופה הזאת?
"כולם עכשיו כל הזמן נמצאים בתוך הבית. כמעט אף אחד לא עובד. אם אנשים רוצים להכיר, אז כבר אין תירוצים של 'אין זמן, כי חוזרים מאוחר מהעבודה'. הייתי מעדיף שהקשרים יתפתחו גם בשגרה, כי פתאום אתה מגלה סביבך הרבה אנשים מעניינים. כבר לא מדובר רק בפגישות לצורכי ועד הבית".