"אין ספק שנגיף קורונה סיבך לנו את החיים”, מודה גונדר משנה, משה איבגי, מפקד כלא שקמה. “אבל מתקן כמו שלנו הוא לא שכונה או בית, שאפשר לבודד ולשמור אותו סטרילי. אם יש בו הדבקה היא מתפשטת כמו אש בשדה קוצים”.

ימים לא קלים עוברים על שירות בתי הסוהר בחודשיים האחרונים. איום הקורונה גרם להם לשנות סדרי עולם. סוהרים, במקום לעבוד במתכונת של 24 שעות בעבודה ו־48 שעות בבית, מגיעים עכשיו לשבוע רצוף בכלא בכדי למנוע כמה שניתן כניסות ויציאות מהמתקן. אסירים לא יוצאים לחופשות, לא זוכים לביקורי משפחות ואפילו דיונים בבית המשפט נערכים כעת באמצעות וידיאו־צ’אט מהכלא בכדי לא לסכן את האסיר. זהו בית סוהר, על כל המשמעויות שלו.

“הכל השתנה”, מודה רב כלאי וואיל סאלח, מפקד משמרת בכלא רימונים. “אתה רגיל שהאסיר יוצא לעבודה, יוצא לחופש בבית. יש לו ביקורי משפחה. אתה מכיר את הסירנות של נחשון (יחידת אבטחה וליווי אסירים של השב"ס; א"ל), שיוצאות ונכנסות מהמתקן, ופתאום הכל נעצר. אסירים שרגילים לפרוק לחצים בחדרי כושר, גם זה נמנע מהם. אתה צריך להתאים את עצמך למורכבות של המצב”.

כלא רימונים הוא אחד מבתי הסוהר השמורים בארץ, ובו 950 אסירים שרובם שפוטים לתקופות מאסר ממושכות, בהם בכירים במשפחות פשע. בתקופת משבר הקורונה מצופה מהסוהרים להרגילם לחיים בסיר לחץ. “זה יוצר אצלם אי־ודאות”, מספר רב כלאי סאלח.”יש להם הרבה שאלות ואתה הופך מסוהר למעין דובר של השב”ס. הרי קיבלנו הוראות להסתובב עם כפפות ומסיכות, אז אחד האסירים שאל: ‘אתה עד כדי כך מפחד מאיתנו?’. עניתי: ‘אני דווקא מגן עליך. אני זה שהייתי בחוץ ואני לא יודע מי נגע בי’. בסוף יש הבנה”.

רב כלאי וואיל סאלח. צילום: דוברות שברב כלאי וואיל סאלח. צילום: דוברות שב

כל אסיר חדש שמגיע היום למתקן כליאה נכנס לסינון – אגף בידוד שבו הוא ישהה במשך 14 ימים בכדי לבדוק שהוא אכן נקי מהנגיף, ורק אז הוא ישובץ באחד מאגפי המתקן. אולם כבר בתחילת המשבר הבריאותי עלו שאלות: מה יקרה עם אסירים שייאלצו להגיע לטיפול בבתי חולים, ואיך

הם יחזרו? מהו הנוהל שייושם על ידי הסוהרים שייאלצו ללוותם ולשמור עליהם כשיהיו שם?
“לקח זמן עד שלמדנו להתארגן ולהתמודד עם הסיטואציה”, מספר גונדר משנה איבגי, מפקד כלא שקמה. “הסוהרים שלי הם לא צוות רפואי, אז מה קורה עם ההתנהלות בבתי החולים? מה קורה כשהם מסיימים, הם הרי צריכים לחזור הביתה, למשפחה. אז נתנו מענה והפרדנו את בית הסוהר מהנעשה בחוץ. אם אסיר צריך לצאת לטיפול, יחכה לו צוות מיוחד שלא קשור למתקן וייקח אותו. כשהאסיר יחזור הוא ייכנס לסינון בכדי לאמת שלא נדבק”.

ברית בשידור חי

ההקפדה על כלא סטרילי יוצרת סיטואציות, חלקן לא מוכרות ויש גם מרגשות. איבגי מספר שלאחד האסירים בכלא נולד בן. מדובר באסיר שנכנס ויוצא ממתקני כליאה במהלך כל חייו. האסיר קיבל רשות להיות נוכח בברית של בנו, אבל לרוע מזלו, כשהיה אמור לצאת לטקס החמירו את ההגבלות ובישרו לו שהיציאה לאירוע בוטלה. האסיר סיפר למנהלי הכלא שאף פעם לא נכח בטקס ברית של אחד מבניו והם ארגנו לו שידור של האירוע. “הוא ישב וראה את הכל ואפילו בירך חלק מהברכות. הוא ממש התרגש”, מספר איבגי.

בכדי לא לנתק את האסירים לחלוטין ממשפחותיהם, ניתן להם יותר חופש בשיחות טלפון וזום, בטח בזמן חג הפסח האחרון. “כמעט כל אסיר מקבל שיחת זום למשך חמש דקות עם משפחתו הקרובה כשמפקד האגף נמצא איתו ומפקח על השיחה”, מספרת רב סמל מתקדם שירה תורג’מן, עובדת סוציאלית בכלא חרמון. “האסירים יוצאים מאוד מרוגשים ומעריכים את זה”.

גונדר משנה משה איבגי. צילום: דוברות שבגונדר משנה משה איבגי. צילום: דוברות שב

אחד האסירים בכלא חרמון הוא ד’, הכלוא במקום בעשרת החודשים האחרונים בגלל עבירות אלימות. הוריו של האסיר מתגוררים באיטליה, מדינה שספגה מנגיף הקורונה מהלומה קשה וקטלנית. “אמי מתגוררת במילנו ואבי בבולוניה”, הוא מספר. “אני מאוד דואג להם. לא ראיתי את שניהם כבר הרבה זמן, והודות לצוות הצלחתי להתקשר. אבי בכה מהתרגשות ואמי נתנה לי את הכוח להמשיך. אנחנו רואים בטלוויזיה מה קורה בעולם, אז מצד אחד קשה כשאתה בכלא, כי אתה לא לצד המשפחה. מצד שני קל לנו, כי יש כאן עם מי לדבר”.

כלא חרמון הוא בית סוהר שיקומי, טיפולי, המתמחה בתחומי ההתמכרויות, האלימות ועבריינות מרמה. אסירים, כדוגמת ד’, מודעים לכך שיש להם בעיה שמחייבת טיפול, ולכן במתחם מקפידים מאוד על משמעת.

“יש פה מין אפקט בועה”, מספרת רס”מ תורג’מן. “כלא הוא חממה שבה בעיקר ניזונים מהתקשורת ומהמשפחות, והם לא חווים את מה שאנחנו חווים בחוץ, אז יש אצל האסירים אי־ודאות תמידית. ישנן חרדות על מה יהיה ומתי יפתחו להם עוד פעם את עניין החופשות והאם הם יוכלו להשתחרר יותר מוקדם. כמובן שישנה דאגה למשפחות ורצון להיות קרובים אליהן, ודאגה לא פחות גדולה לגבי מה יקרה אם הם בעצמם יידבקו. אנחנו כל הזמן מספרים כמה הם שמורים ושומרים עליהם”.

איך באמת מרגיעים את האסירים?
“מעודדים אותם לעשות פעולות שבאופן טבעי משחררות מתחים – יותר פעילות ספורטיבית, יש כאלה שעסוקים בעבודה יצירתית, יש כאלה שמבקשים לכתוב את מה שהם עוברים, יש כאלה שבתקופה הזו נעזרים באמונה. אנחנו מאמינים בלשדר חוסן אישי, להראות להם שזה תקופתי ויעבור”.

בגלל הרצון לצמצם ככל הניתן את הכניסות והיציאות מהמתקן, גם שירה, העובדת הסוציאלית, משובצת כעת במשמרות של שלושה ימים רצופים בכלא. היא אם לארבעה, וגם בעלה הוא עובד חיוני בתעשיית המזון. לדבריה, לא רק המקצוע מעיק, אלא גם לבית צריך לדאוג. “יש לי ילדים גדולים וקטנים, אז יש איזו האצלת סמכויות”, היא מספרת. “אבל את בתי הגדולה כבר חודש לא ראיתי, כי היא חיילת, חובשת גדודית, אז הגעגועים הרבים מוסיפים לקשיי התקופה”.

רב סמל מתקדם שירה תורג’מן. צילום: דוברות שברב סמל מתקדם שירה תורג’מן. צילום: דוברות שב

הקושי בלנהל כלא ומשפחה בתקופה זו ניכר על כולם. “אני עובד 19 שנים בשב”ס ולא זוכר תקופה כזו”, מספר רב כלאי סאלח. “הייתי בכל מיני מצבים עם אסירים ביטחוניים, ימים של מבצעים צבאיים. אנחנו יודעים להתנהל בתקופות לא קלות, אבל בתדירות הזו השב”ס אף פעם לא עבד. בהתחלה היו הרבה חששות לסוהרים, שאלו ‘איך נעזוב אישה ובית לשבוע?’. לי יש ילדה בת חמש וילד בן שנה וחצי. אשתי אמרה ‘מה אעשה עם הילדים, גם ככה אין להם כעת מסגרת’, אבל כשאתה מבין את גודל האחריות גם המשפחה בסוף מתגייסת. יש לי 50 סוהרים שצריכים להגיע לעבודה. היו הרבה חששות, כי אני מכיר אותם ולחלקם יש בעיות אישיות. הופתעתי לגלות שכולם עמדו לצדי ונתנו זריקת כוח”.
פס ייצור

הכלא ממשיך לתפקד גם בימי קורונה, ואף פועלים בו אגפים שמייצרים דווקא כשרוב המשק מושבת. בכלא דקל, שבו כלואים אסירים פליליים לתקופות של עד שבע שנים, יש מפעל שביומיום מייצר מוצרים שאנחנו פוגשים בשגרה – מסמרטוטי רצפה עד חמגשיות. בימים אלה הם מייצרים משקף מגן המסייע לצוותים הרפואיים, ובמתפרה, שמכינה בימי שגרה מצעים לבית, מיוצרות מסיכות פנים.

“השב”ס רצה לקנות לאנשיו ציוד, אבל הבין שיש חוסר במשקפי מגן וגם התברר שעלותם מאוד גבוהה”, סיפר כלאי דוד אליזרע, קצין תעסוקה בכלא דקל. “כשמסתכלים על המוצר מבינים שהוא די פשוט להכנה. אין יותר מדי טכניקה והחומרים לא מורכבים, אז אמרנו שנכין לבד. פתאום הגיע ביקוש, ועד היום אני יכול לומר שייצרנו מאות אלפי משקפי מגן. בתחנות מד”א, שעורכות את בדיקות הקורונה, משתמשים במוצר שלנו. לפני שבוע התחלנו לייצר מסיכות לפנים מבד רחיץ ונחלק אותן לשימוש השב”ס. אנחנו מייצרים בשלושה צבעים: הכחולות מיועדות לסוהרים, הכתומות לאסירים הפליליים והמסיכות החומות לאסירים הביטחוניים. כל אסיר מקבל שתיים”.

כלאי דוד אליזרע. צילום: דוברות שבכלאי דוד אליזרע. צילום: דוברות שב

אליזרע מספר שבדרך כלל בפס הייצור עובדים כ־220 אסירים, אבל בתקופה האחרונה מגיעים אליו אפילו 280 אסירים. לדבריו, לא רק שהם עובדים עד לסיום המשמרת, הם גם נשארים לעתים עד שעות הערב המאוחרות. “אין ספק שהצד הכלכלי משחק כעת תפקיד”, הוא משוכנע. “אם לפני כן אסיר היה זקוק לכסף, אז עכשיו המצב הרבה יותר לוחץ. אין ביקורי משפחות והוא צריך לחיות, לקנות מוצרים בקנטינה. בחוץ יש יותר ממיליון מובטלים, אז אני מניח שחלקם ממשפחות האסירים, כמו גם ממשפחות הסוהרים, והיכולת הכלכלית פחתה. רוב העבודות של האסירים הן קבלניות. אנחנו מתמחרים את המוצר ועל כל משטח שהוא מסיים, הוא מקבל סכום. אצלנו יש הרבה אסירים שאומרים ‘מזל שאני פה, מבודד מהסביבה”.

אז אתם הצד שהרוויח מהתקופה הקשה?
"אני עובד עם הרבה יזמים ביומיום, והם כל הזמן מקטרים על העבודה עם שירות בתי הסוהר – מתלוננים שהמשאיות מתעכבות בכניסה בגלל הבידוק הביטחוני ולפעמים יש מצבי חירום והמפעל נסגר וקשה להכניס חומרים, אבל עכשיו, כשכל המשק סגור, הם אומרים שיש להם מזל שאנחנו ממשיכים, ושבזכותנו הם מצליחים איכשהו להחזיק את הראש מעל המים. לדעתי, בתום המשבר נשיג הרבה יותר עבודות”.
כולם משתדלים לשדר נימה אופטימית, אבל מעניין כמה זמן סיר הלחץ הזה יחזיק מעמד. בלי ביקורים, בלי אוויר לנשימה לאסירים ולסוהרים, זה נשמע כמתכון אפשרי לפיצוץ. “אתה יכול להתעסק עם מה שאתה מכיר ורואה בו את העתיד, אבל לא עם משהו שנמצא בערפל”, אומר גונדר משנה איבגי. “בינתיים המצב שבו אנחנו נמצאים יכול להמשיך ולהתקיים עוד מספר חודשים. אני מאמין שהקושי הגדול יהיה של העצורים. אין כמו לראות את אמא, או ביקור פתוח, והדברים האלה חסרים להם. אבל אני גם מאמין בסגל שלנו, שהוא חזק ואיכותי”.