"אין ספק שנגיף קורונה סיבך לנו את החיים”, מודה גונדר משנה, משה איבגי, מפקד כלא שקמה. “אבל מתקן כמו שלנו הוא לא שכונה או בית, שאפשר לבודד ולשמור אותו סטרילי. אם יש בו הדבקה היא מתפשטת כמו אש בשדה קוצים”.
“הכל השתנה”, מודה רב כלאי וואיל סאלח, מפקד משמרת בכלא רימונים. “אתה רגיל שהאסיר יוצא לעבודה, יוצא לחופש בבית. יש לו ביקורי משפחה. אתה מכיר את הסירנות של נחשון (יחידת אבטחה וליווי אסירים של השב"ס; א"ל), שיוצאות ונכנסות מהמתקן, ופתאום הכל נעצר. אסירים שרגילים לפרוק לחצים בחדרי כושר, גם זה נמנע מהם. אתה צריך להתאים את עצמך למורכבות של המצב”.
כל אסיר חדש שמגיע היום למתקן כליאה נכנס לסינון – אגף בידוד שבו הוא ישהה במשך 14 ימים בכדי לבדוק שהוא אכן נקי מהנגיף, ורק אז הוא ישובץ באחד מאגפי המתקן. אולם כבר בתחילת המשבר הבריאותי עלו שאלות: מה יקרה עם אסירים שייאלצו להגיע לטיפול בבתי חולים, ואיך
ההקפדה על כלא סטרילי יוצרת סיטואציות, חלקן לא מוכרות ויש גם מרגשות. איבגי מספר שלאחד האסירים בכלא נולד בן. מדובר באסיר שנכנס ויוצא ממתקני כליאה במהלך כל חייו. האסיר קיבל רשות להיות נוכח בברית של בנו, אבל לרוע מזלו, כשהיה אמור לצאת לטקס החמירו את ההגבלות ובישרו לו שהיציאה לאירוע בוטלה. האסיר סיפר למנהלי הכלא שאף פעם לא נכח בטקס ברית של אחד מבניו והם ארגנו לו שידור של האירוע. “הוא ישב וראה את הכל ואפילו בירך חלק מהברכות. הוא ממש התרגש”, מספר איבגי.
בכדי לא לנתק את האסירים לחלוטין ממשפחותיהם, ניתן להם יותר חופש בשיחות טלפון וזום, בטח בזמן חג הפסח האחרון. “כמעט כל אסיר מקבל שיחת זום למשך חמש דקות עם משפחתו הקרובה כשמפקד האגף נמצא איתו ומפקח על השיחה”, מספרת רב סמל מתקדם שירה תורג’מן, עובדת סוציאלית בכלא חרמון. “האסירים יוצאים מאוד מרוגשים ומעריכים את זה”.
אחד האסירים בכלא חרמון הוא ד’, הכלוא במקום בעשרת החודשים האחרונים בגלל עבירות אלימות. הוריו של האסיר מתגוררים באיטליה, מדינה שספגה מנגיף הקורונה מהלומה קשה וקטלנית. “אמי מתגוררת במילנו ואבי בבולוניה”, הוא מספר. “אני מאוד דואג להם. לא ראיתי את שניהם כבר הרבה זמן, והודות לצוות הצלחתי להתקשר. אבי בכה מהתרגשות ואמי נתנה לי את הכוח להמשיך. אנחנו רואים בטלוויזיה מה קורה בעולם, אז מצד אחד קשה כשאתה בכלא, כי אתה לא לצד המשפחה. מצד שני קל לנו, כי יש כאן עם מי לדבר”.
כלא חרמון הוא בית סוהר שיקומי, טיפולי, המתמחה בתחומי ההתמכרויות, האלימות ועבריינות מרמה. אסירים, כדוגמת ד’, מודעים לכך שיש להם בעיה שמחייבת טיפול, ולכן במתחם מקפידים מאוד על משמעת.
“יש פה מין אפקט בועה”, מספרת רס”מ תורג’מן. “כלא הוא חממה שבה בעיקר ניזונים מהתקשורת ומהמשפחות, והם לא חווים את מה שאנחנו חווים בחוץ, אז יש אצל האסירים אי־ודאות תמידית. ישנן חרדות על מה יהיה ומתי יפתחו להם עוד פעם את עניין החופשות והאם הם יוכלו להשתחרר יותר מוקדם. כמובן שישנה דאגה למשפחות ורצון להיות קרובים אליהן, ודאגה לא פחות גדולה לגבי מה יקרה אם הם בעצמם יידבקו. אנחנו כל הזמן מספרים כמה הם שמורים ושומרים עליהם”.
בגלל הרצון לצמצם ככל הניתן את הכניסות והיציאות מהמתקן, גם שירה, העובדת הסוציאלית, משובצת כעת במשמרות של שלושה ימים רצופים בכלא. היא אם לארבעה, וגם בעלה הוא עובד חיוני בתעשיית המזון. לדבריה, לא רק המקצוע מעיק, אלא גם לבית צריך לדאוג. “יש לי ילדים גדולים וקטנים, אז יש איזו האצלת סמכויות”, היא מספרת. “אבל את בתי הגדולה כבר חודש לא ראיתי, כי היא חיילת, חובשת גדודית, אז הגעגועים הרבים מוסיפים לקשיי התקופה”.
הכלא ממשיך לתפקד גם בימי קורונה, ואף פועלים בו אגפים שמייצרים דווקא כשרוב המשק מושבת. בכלא דקל, שבו כלואים אסירים פליליים לתקופות של עד שבע שנים, יש מפעל שביומיום מייצר מוצרים שאנחנו פוגשים בשגרה – מסמרטוטי רצפה עד חמגשיות. בימים אלה הם מייצרים משקף מגן המסייע לצוותים הרפואיים, ובמתפרה, שמכינה בימי שגרה מצעים לבית, מיוצרות מסיכות פנים.
“השב”ס רצה לקנות לאנשיו ציוד, אבל הבין שיש חוסר במשקפי מגן וגם התברר שעלותם מאוד גבוהה”, סיפר כלאי דוד אליזרע, קצין תעסוקה בכלא דקל. “כשמסתכלים על המוצר מבינים שהוא די פשוט להכנה. אין יותר מדי טכניקה והחומרים לא מורכבים, אז אמרנו שנכין לבד. פתאום הגיע ביקוש, ועד היום אני יכול לומר שייצרנו מאות אלפי משקפי מגן. בתחנות מד”א, שעורכות את בדיקות הקורונה, משתמשים במוצר שלנו. לפני שבוע התחלנו לייצר מסיכות לפנים מבד רחיץ ונחלק אותן לשימוש השב”ס. אנחנו מייצרים בשלושה צבעים: הכחולות מיועדות לסוהרים, הכתומות לאסירים הפליליים והמסיכות החומות לאסירים הביטחוניים. כל אסיר מקבל שתיים”.
אליזרע מספר שבדרך כלל בפס הייצור עובדים כ־220 אסירים, אבל בתקופה האחרונה מגיעים אליו אפילו 280 אסירים. לדבריו, לא רק שהם עובדים עד לסיום המשמרת, הם גם נשארים לעתים עד שעות הערב המאוחרות. “אין ספק שהצד הכלכלי משחק כעת תפקיד”, הוא משוכנע. “אם לפני כן אסיר היה זקוק לכסף, אז עכשיו המצב הרבה יותר לוחץ. אין ביקורי משפחות והוא צריך לחיות, לקנות מוצרים בקנטינה. בחוץ יש יותר ממיליון מובטלים, אז אני מניח שחלקם ממשפחות האסירים, כמו גם ממשפחות הסוהרים, והיכולת הכלכלית פחתה. רוב העבודות של האסירים הן קבלניות. אנחנו מתמחרים את המוצר ועל כל משטח שהוא מסיים, הוא מקבל סכום. אצלנו יש הרבה אסירים שאומרים ‘מזל שאני פה, מבודד מהסביבה”.
התרעות פיקוד העורף