הודעת בית הדין איננה משתמעת לשתי פנים: “הננו בזאת להודיעך כי עלייך לבטל את השתתפותך בטקס. הסמכות לאישור ההשתתפות בטקסים מעין אלו מטעם חב”ד היא בידי אגודת חסידי חב”ד ובראשם בית דין רבני חב”ד, כפי הוראת כ”ק אדמו”ר נשיא דורנו. בטוחים אנו שתצייתי להוראתנו זו, והמשך המעקב על כך יימסר לידי ‘המרכז לענייני חינוך’, על כל המשתמע מכך”.
ליפשיץ, שלא ידעה שעליה לבקש את האישור דנן ונענתה לפנייה ישירה של מארגני הטקס, נשמעה מאוכזבת מאוד מהוראת בית הדין בשיחה עמה שעות ספורות לאחר הודעת הביטול, אבל אין בדעתה לדבר סרה בשולחיה. “אני מודה למדינת ישראל על הבחירה בי ברוח נושא החיבורים בקרב העם שלנו, שבא לביטוי בעשייה של בית חב”ד בקטמנדו”, היא מצהירה. “אני מקווה שיבינו אותי ולא יאמרו שקיבלתי מתנה וזרקתי אותה”.
דרמת המשואה תפסה את ליפשיץ בחופשת מולדת בשל אילוצי הקורונה, לאחר 20 שנה שבהן היא ובעלה ניצחו בבירת נפאל, למרגלות הרי ההימלאיה, על מה שנחשב כליל הסדר הגדול ביותר בעולם. הפעם נאלצה לרגל הנסיבות לחגוג את הסדר בירושלים עם משפחתה הגרעינית.
כשהעלו על הקו את השרה רגב, שהודיעה לה על בחירתה כמדליקת משואה נטתה ליפשיץ לחשוב שמותחים אותה, אבל כששמעה במה מדובר, לא הופתעה, לדבריה. “אצלנו בקטמנדו, תוך כדי ההמולה שמסביב, עם בליל של ריחות וצבעים, מתגלית הישראליות במיטבה”, היא מציינת. “אנשים באים ובלי מסיכות מוצאים את עצמם זה עם זה, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים. בשם קירוב הלבבות הזה ראיתי כבוד בהשאת המשואה, אבל כידוע זה לא הסתייע”.
התגשמות משאלה
מבחינת ליפשיץ (43), חיבורים בחברה הם חלק מהמהות שלה, “כמי שגדלה במרכז רחובות, שם היינו אלה לצד אלה, דוסים וחילונים, עם הרגשה שכולנו אותו דבר”.
בדרך לעשייה זו, הגיעה ליפשיץ מהתיכון בכפר חב”ד ללימודי תיאטרון במכללת אמונה, בירושלים “מתוך רצון לעסוק בטיפול בפסיכודרמה”. זאת, אגב, מבלי לראות עד אז הצגות וסרטים, “כי זה לא מקובל אצלנו”. את חזקי, “הנשמה התאומה שלי”, כדבריה, פגשה בהיותה בת 19, ותוך חודשיים וחצי הם התייצבו מתחת לחופה, אהבה ממבט ראשון. לאחר שהוא סיים שירות צבאי מלא והם הביאו לעולם את צביקה, בנם הבכור, הם יצאו למזרח הרחוק בהשראת הרבי מלובביץ’, ש”אמר כי אסור להשאיר אף יהודי מאחור”. בהשפעת דבריו נרתמו לשליחות חב”ד ויצאו תחילה לתאילנד, שם התמקמו בבית חב”ד בבנגקוק. חזקי הועסק שם כמשגיח כשרות וכשוחט, והיא כמורה. “היה מקסים, וראינו בשליחות מעין שירות בסיירת מטכ”ל", נזכרת ליפשיץ, "אבל כל הזמן דגדג לנו באצבעות שוואלה, יכולנו לעשות יותר אם יינתן לנו ליצור משהו משלנו”.
לאחר עשרה חודשים התגשמה משאלתם, כשעלתה על הפרק השליחות לקטמנדו, מקום שבו לא היה בית חב”ד. כשהוצע להם לצאת לשם, נדרכה: “מנעוריי שמעתי על ליל הסדר הגדול שחב”ד היה מארגן שם ולא הבנתי איך לא פתחו במקום הזה בית חב”ד באופן קבוע. כששאלתי בבוא היום מדוע, הוסבר לי כי אף פעם לא הייתה שם קהילה יהודית ולא היו תנאים לשמירה על המצוות. זה לא הרתיע אותנו. מכיוון שבנפאל יש האותיות של ‘נפלא’, היה לנו ברור ששם יהיה המקום שלנו”.
היא לא תשכח לעולם את אותו יום באוקטובר 2014, שבו קופד בסופת שלגים על רכס אנאפורנה פתיל חייהם של ארבעה ישראלים שטיפסו עליו. כזכור, בהם הייתה נווטת הקרב הדתייה תמר אריאל. “נפרדנו ממנה ומהנספים האחרים בחיבוקים ובנשיקות, כיאה למשפחה, והם הוחזרו אלינו כגופות”, ליפשיץ מצטמררת. “מתמר, שהייתי האחרונה שדיברה איתה, אני זוכרת בעיקר את הענווה שלה. ככל שקשה להאמין, שוחחנו שעות מבלי שהזכירה ולו ברמז את השירות שלה בחיל האוויר. כשראיתי אותה מתפללת, הבחנתי בה בהמון יראת השם”.
לא לפחד כלל
“את רוב הדברים אנחנו עושים בעצמנו”, היא מציינת. “כולל חליבת חלב שחזקי מייצר ממנו גבינות, משהו שהוא התמחה בו לפני שיצאנו מהארץ”.
למרות דבריה הנלהבים, ליפשיץ נותנת להבין שהחיים בקטמנדו אינם פיקניק. “לעתים תכופות יש ניתוקי מים וחשמל”, היא משתפת. “הבלגן אף פעם לא נגמר שם. כל הזמן יש משהו לא צפוי באוויר. פתאום חודש אין מעבר של סחורות או פתאום חודש אין דלק. היו תקופות של חרדה ממחתרת מאואיסטית. היום, כשאני מסתכלת 20 שנה אחורה על חני הקטנה איך היא עברה את כל זה, אני שואלת את עצמי איך עשיתי את זה”.
בני הזוג ליפשיץ מזמינים דרך קבע קבוצות ישראליות של בעלי צרכים מיוחדים, כולל עיוורים, לטרקים בהרים. מסתבר שזה לא קורה להם בעלמא. “הנושא קרוב ללבנו”, היא מציינת. “כמי שנמצאת על הרצף האוטיסטי, אנחנו רואים בחלי שלנו ככזאת שמסוגלת לעשות הכל ומבחינתה השמיים הם הגבול”. חלי בת ה־18 היא השנייה בששת ילדי ליפשיץ, מתוכם שניים חזרו ללימודים בארץ. צביקה הבכור בן ה־21 לומד במכון לב הנדסה, ושמוליק בן ה־16 לומד בישיבה בבית”ר עילית. שלושת הקטנים – רבקי (10), יצחק (8) ושניאור (4) – נמצאים איתם בקטמנדו בימים נטולי קורונה. אליהם הצטרף שם בים, נער נפאלי שהם כמו אימצו אותו, לאחר שנגאל על ידם מאשפתות הרחוב. הוא לא הצטרף לנסיעתם ארצה ונשאר עם צוות בית חב”ד בקטמנדו. “מבחירה משותפת החלטנו שעדיף שהוא ישמור על הזהות שלו”, מעירה ליפשיץ. “לכן לא דאגנו לגיור שלו”.
ב־2012 הוקרנה בארץ הסדרה “קטמנדו” על פי הסיפור של הליפשיצים, שמסיבות של דת אינם מחזיקים טלוויזיה. לדבריה, היא צפתה בסדרה באמצעות האינטרנט והתרשמה ממנה, אבל מילדיה מנעה את הצפייה בה. היא ובני משפחתה נוהגים לבקר בארץ פעמיים בשנה. “זה כדי לנשום קצת, ובשבילי זאת הזדמנות להעביר כאן הרצאות, וכבוגרת מגמת תיאטרון אני גם מציגה עם השחקנית אדר פנקסוביץ’ את ההצגה שלנו ‘הבית הזה בקטמנדו’”, מספרת ליפשיץ, החוטאת גם בכתיבה.
התרעות פיקוד העורף