שני מהלכים מקרו־אסטרטגיים יזם והוביל אהוד ברק לפני 20 שנה בתקופה שארכה שנה ותשעה חודשים ובמהלכה כיהן כראש הממשלה: האחד, יציאת צה"ל מלבנון אחרי 18 שנה. השני, ניסיון להגיע להסכם קבע עם הפלסטינים ולסיים את הסכסוך באמצעות ועידת קמפ דיוויד. בשני העשורים שחלפו התפרסמו אינספור ניתוחים, ספרים ומאמרים בכל השפות על שני אירועים אלה, אך מעולם לא תיאור כה מפורט מנקודת התצפית של ראש הממשלה דאז, שבלעדיו לא ניתן להבין ולהעריך אותם כראוי. להפתעתי נענה אהוד ברק לפנייתי, אף שבעבר ביקרתי בחריפות את מהלכיו, והסכים לשוחח איתי שעות רבות, לענות על כל שאלותיי ולהציג בפניי ניתוח מעמיק של המהלכים, צעד אחר צעד, מהרעיון ועד הביצוע.

נתחיל, אם כן, בפרק הראשון: פינוי צה"ל מלבנון, שיצא לפועל במאי 2000, כאמור לפני 20 שנה. בשבוע הבא נפרסם את השיחה השנייה עם ברק, על ועידת קמפ דיוויד, שהתקיימה ביולי אותה שנה והתפוצצה בואכה האינתיפאדה השנייה.

אורנים ענק

מדוע צה"ל לא נסוג מלבנון אל הגבול הבינלאומי כבר עם סיום מבצע שלום הגליל, או בשמו הצבאי, "אורנים גדול", לאחר שיצא מביירות ב־29 בספטמבר 1982 והוכרז על סיום המלחמה באופן רשמי?
"בקשר לאורנים גדול שהזכרת", פותח ברק, "לשר הביטחון, אריק שרון, הייתה פנטזיה אסטרטגית רב־קומתית שלא דנו בה במפורש. שמעתי על כך מאחד מאנשיו בנוכחותו לפני המלחמה וחשבתי שרק אני מכיר אותה. לימים סיפר לי עורך 'העולם הזה', אורי אבנרי, שגם הוא שמע על כך מאריק וגם כתב על כך בשבועונו. הרעיון היה להשתמש בעילות שהטרור הפלסטיני סיפק כדי להתנפל עליהם בדרום לבנון ולהפוך זאת למנוף להגיע לחבירה עם הנוצרים בביירות, להמליך את משפחת ג'ומייל ולגרש את אש"ף מלבנון לגמרי. ההנחה הייתה שהם ייאלצו לחזור לירדן, ובניגוד למה שקרה בספטמבר 1970 הם למדו לקחים ויפילו את השלטון ההאשמי. אז יבוא לציון גואל: בירדן תקום מדינה פלסטינית ולסכסוך יימצא פתרון. הבנתי שזה לא אורנים גדול אלא אורנים ענק. לזה לא הגענו, נתקענו באורנים גדול. לאחר המלחמה טענו שרים אחדים שבמהלך הקרבות, כאשר שלום הגליל התרחב לאורנים גדול, רימה אותם אריק. זה לא נכון. אריק היה איש מתוחכם מאוד, הוא הציג בפניהם את כל המהלכים על מפות ודיבר לפרוטוקול בפירוט והרבה. הם לא הבינו או בחרו שלא להבין.

"שלושה שבועות אחרי שבשיר ג'ומאייל הפך לנשיא לבנון הוא נרצח, אחיו אמין החליף אותו והפלנגות הנוצריות טבחו בפלסטינים בסברה ושתילה. צה"ל נסוג מביירות להרי השוף. אחרי שנה הוא נסוג שנית לקו נהר האוואלי, שם הוא היה ממוקם עד הנסיגה הבאה. באותה תקופה יצחק שמיר החליף את מנחם בגין בראשות הממשלה ומשה ארנס ויצחק רבין החליפו את אריק שרון במשרד הביטחון. הפנטזיה של אריק לא התגשמה, אבל היינו תקועים בלבנון עם אבידות ובלא תוחלת מעשית ואחראים לכל מה שקורה באזורים שבשליטתנו. לא הייתה נסיגה מלאה של צה"ל מלבנון משום שיש רתיעה בשדה הפוליטי ממעשה נועז ורחב היקף, שעלול להיכשל ואז יאשימו אותך. כי אם בהמשך תתרחשנה התפתחויות שליליות, המבקרים ימצאו תמיד קשר בינן לבין המהלך הנועז. יש לכן לפוליטיקאים נטייה לפעול בצעדים קטנטנים כדי להקטין את הסיכון שבכל צעד. הדבר דומה לאדם המתכנן לקצוץ את הזנב של כלבו משיקולים בריאותיים או אסתטיים, אך הוא לא קוצץ בבת אחת, אלא חתיכות, חתיכות. וזה הרע בכל העולמות, כדברי ווֹלטר ב'קנדיד'".

קו בר־לב חדש

ב־1985, כשהיית ראש אמ"ן, שוב נסוג צה"ל, אך גם הפעם לא לגבול הבינלאומי אלא לרצועת הביטחון הקרובה לגבול, שלא יכלה להגן על יישובי הצפון מקטיושות אלא רק מנשק קל.
"שר הביטחון יצחק רבין, הרמטכ"ל משה לוי, אלוף פיקוד הצפון אוֹרי אוֹר וגם אני, לא מצאנו אז טעם להישאר בקו האוואלי. נשאלה השאלה לאן לצאת. היו דיונים רבים וההחלטה התכנסה אל מה שכבר הכירו עוד מתקופת צד"ל של אחרי מבצע ליטני ב־78'. החליטו להקים שוב את צבא דרום לבנון מדרום לליטני, בפיקוד הגנרל הנוצרי אנטואן לאחד, עם נשק יותר כבד והגמוניה נוצרית, ברצועה דומה לזו שנוצרה אחרי מבצע ליטני שבע שנים לפני כן. ב־1985 הייתי האופוזיציונר היחיד בדרג המטכ"ל למהלך. הרגשתי שאני מיטיב להבין את הדינמיקה שתיווצר, כי עמיתיי לא חוו מקרוב את מלחמת ההתשה בסיני ואני כאיש סיירת מטכ"ל וכמ"פ טנקים בתעלה חוויתי. היה ברור לי שבונים 'קו בר־לב' חדש, שתוצאותיו ידמו למחיר הכבד של קו בר־לב בתעלה. תוך זמן קצר נמצא את עצמנו מסתבכים בהסלמה מתמשכת, מגינים על שיירות אספקה, מוצבים ועל חיילינו מבלי שאנו תורמים בכך לביטחון ישראל. את המשגה הזה ביקשתי למנוע כבר אז, 15 שנה לפני שהצלחתי במשימה.
"ניסיתי לשכנע את אלוף פיקוד הצפון אוֹרי אור, שאותו הכרתי עוד כנער. הוא לא השתכנע. הלכתי לרמטכ"ל משה לוי וגם אותו לא הצלחתי לשכנע. הלכתי לרבין וגם הוא לא השתכנע. הוא אמר שזאת ממשלת אחדות, והדבר מורכב - יש הרבה רגישויות. כראש אמ"ן עדכנתי את ראש הממשלה שמיר אחת לחודש. העליתי בפניו באותה הזדמנות את הנושא וגם אותו לא שכנעתי".

יצחק רבין, יצחק שמיר (צילום: יעקב סער, לע''מ)יצחק רבין, יצחק שמיר (צילום: יעקב סער, לע''מ)

צה"ל נותר בלבנון גם כשהיית רמטכ"ל.
"ברוב זמן היותי רמטכ"ל רבין היה ראש ממשלה ושר הביטחון. כשהלך לבחירות הוא התחייב שתוך שנה הוא יביא פריצת דרך, או עם הפלסטינים או עם הסורים. סדר העדיפויות היה: קודם הסורים ואחר כך הפלסטינים. הוא העריך שאם נגיע להסדר עם הסורים, לבנון תהיה 'ביי פרודקט' וכוח המיקוח של הפלסטינים ייחלש באופן דרמטי. סוריה השתמשה בלבנון כדי לגרום לישראל לדמם. הם הפעילו את הפלסטינים מלבנון ואחרי 82' את ארגוני השיעים אמל, ואחריו חיזבאללה. חשבנו שאם ניגש קודם כל לעשות הסדר עם הפלסטינים, הסורים יתאמצו לטרפד אותו ובכל מקרה עמדת המיקוח שלהם לא תיחלש.

"אני האבא של 'הפיקדון' שהפקדנו בידי האמריקאים בשיחות עם הסורים: בשיחות עם רבין ניסחתי את הרעיון והצורה של 'הפיקדון' שהגשנו לאמריקאים וזאת משמעותו: אנחנו נפקיד בכיסם של האמריקאים נכונות מותנית שלנו לוויתורים מסוימים. האמריקאים יוכלו לומר לאסד שהם מאמינים שבמידה שצרכיה הביטחוניים והמדיניים של ישראל בהסכם ייענו בחיוב, הם יכולים להביא את ישראל להיענות גם לצרכיו החיוניים של אסד, כולל בנושא רמת הגולן. זה ב׳כיס׳ של נשיא ארה"ב, אבל הוא לא יכול להתחייב לשום דבר בלי שיתבהר שצרכיה של ישראל יתממשו גם הם. הקושי היה שאי אפשר לעשות מו"מ ישיר עם מנהיג אויב, אסד בפרט, בלי שהסכמות תתגבשנה מראש, רחוק מעין הציבור. מנהיג מוכרח לגלות גמישות במו"מ ולתת סיבה לצד השני להישאר. אבל כשהוא מפגין גמישות הוא חורג מתחום הקונצנזוס של עמו. הקונצנזוס חשוב גם לדיקטטור ולא רק למנהיג בדמוקרטיה. אם הוויתורים האפשריים שעלו לדיון דולפים, זה מציג את המנהיג כמי שמוכן לוויתורים מעבר לקונצנזוס והוא עלול לאבד את היכולת להמשיך במו"מ. כך היה גם עם סאדאת. לביקורו בכנסת ולקמפ דיוויד עם בגין קדמו מגעים והבנות שתוכנם, ולעתים אף עצם קיומם, לא היו ידועים לציבור. כך היה גם שנים מאוחר יותר, עם ירדן והפלסטינים.

"המהלך הזה של רבין עם סוריה נכשל וראינו זאת במידע המודיעיני שלנו: שר החוץ האמריקאי וורן כריסטופר והמתאם המיוחד למזרח התיכון דניס רוס התחייבו לכאורה 'בשם רבין' מעבר למה שניסחנו ב'פיקדון'. כשרבין שמע מה הוצג לאסד הוא נהיה אדום מכעס וצעק על כריסטופר בטלפון בקולי קולות. הניסיון הראשון עם הסורים נכשל, וכך רבין, שדי תיעב את ערפאת, משלא הצליח לכונן מו"מ עם משלחת ירדנית־פלסטינית או אף עם נציגים פלסטינים 'מבפנים', הגיע אל אוסלו.  

"למרות זאת הניסיונות לפריצת דרך עם הסורים לא נפסקו. מצאתי אז את עצמי כרמטכ"ל בסיבובי שיחות עם הסורים. טסתי פעם לוושינגטון עם השגריר בוושינגטון פרופ' איתמר רבינוביץ' והמזכיר הצבאי של רבין האלוף דני יתום, לפגוש את שותפו הקרוב של אסד, הרמטכ"ל הסורי חיכמת שיהאבי. כמה שבועות קודם לכן פגשנו בוושינגטון את השגריר הסורי בארה"ב ואליד אל־מועלם, איש מתוחכם ומתון יחסית, שנראה כמו הכלאה בין איתן הבר לאריק שרון. גם אחרי שסיימתי את תפקיד הרמטכ"ל, נסע הרמטכ"ל החדש, אמנון ליפקין־שחק, בשליחות רבין לפגוש שוב את שיהאבי. בכל השנים הללו היינו במשא ומתן וניסיונות להשיג פריצת דרך עם הסורים, גם אחרי הסכם אוסלו וגם אחרי ההסכם עם ירדן, שאגב, לא היה בא לעולם בלי אוסלו.

"ניסינו להגיע להסדר עם אסד. הדבר הזה הוא שמנע מאיתנו לצאת מלבנון. גם כשביבי היה בשלטון הוא ניסה לעשות הסדר עם אסד בתיווך רון לאודר, שעדכן אותי לאחר הקמת הממשלה בכל הפרטים. עברו שם מנתניהו הצעות נדיבות ביותר לאסד. כשאיציק מרדכי תבע מנתניהו ׳תסתכל לי בעיניים ותגיד שלא הסכמת לרדת מרמת הגולן׳ הוא ידע על מה הוא מדבר. לסיכום: לא יצאנו מלבנון כשהייתי רמטכ"ל כי רבין רצה לעשות זאת דרך משא ומתן עם הסורים. יציאה שלא כתוצאה מהסכם לא עמדה בעיניו על הפרק".

אם כל כך הרבה זמן היה מו"מ עם אסד, סימן שהוא רצה להגיע להסכם. מדוע בסוף זה לא הצליח?
"ייתכנו הרבה סיבות. אסד היה מוכן אולי להסכם, אבל רק בתנאים שלו. הפערים שנותרו היו רחבים, גם כי לא הייתה דרך לעשות זאת איתו ישירות אלא רק בחסות האמריקאים. כל המקומות שהצלחנו בהם היו כשדיברנו ישירות. כמו עם מצרים ועם ירדן. כשניהלנו מו"מ בחסות האמריקאים - נכשלנו. לא כי הם רעים, אלא כי לאסד הייתה חשדנות עצומה והיו לו דרישות שלא הסתדרו עם התפיסה שלנו".

נאום הכבשים השותקות

בבחירות לראשות הממשלה ב־1996, שהיו לראשונה ישירות, ניצח נתניהו את פרס בהפרש של אחוז אחד. אחרי שנה נבחרת לראשות מפלגת העבודה. האם כבר מההתחלה תכננת להוציא את צה"ל מלבנון, או שההצהרה שתוך שנה תוציא את צה"ל מלבנון נולדה רק כקמפיין בחירות?
"הנושא העסיק אותי ללא הרף, כפי שסיפרתי לך, לפחות מאז 1985, קל וחומר ב־1997! קיבלנו שנתיים להכין את הניצחון על ביבי. השאלה הייתה מתי להצהיר על כך ולא עצם המהלך.  

"במאי 98', עשרה חודשים לפני שהצהרתי, רמזתי על כך ב'נאום הכבשים השותקות' שהתייחס בעיקרו לנושא הפלסטיני. במסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בתל אביב אמרתי: 'אנחנו הולכים לאסון. אני לא יודע מתי זה יקרה ואיך. מחר, בשבוע הבא או אפילו רק בשנה הבאה. אבל - תחושות הבטן שלי והראש, כן, גם הראש - אומרות לי שאנחנו עומדים על סף אסון. והכבשים בקריית הממשלה - שותקות. וכאשר זה יקרה, לא יהיה מי שיאמר שלא אמרנו ולא הזהרנו ולא ראינו כולנו את כתובת האש על הקיר... ואנחנו זוכרים את מלחמת לבנון! מישהו מאיתנו חשב, מנחם בגין חשב, ש־15 שנה מאוחר יותר עוד נקבור נערים בבוץ הלבנוני? כמו הבוקר? מספיק עם הדיבורים, מספיק עם התירוצים, מספיק עם שתיקת הכבשים. הגיע הזמן להכרעות, הגיע הזמן לגשת לעבודה'.

"על כך שנצא מלבנון בתוך שנה הצהרתי זמן לא רב אחרי אסון המסוקים והתחלת פעילותן של 'ארבע אמהות'. ראשית, משום שזו הייתה עמדתי מאז ומתמיד. ושנית כדי לתת לעם להבין שאנחנו לא חוששים לפעול, להביא שינוי ותקווה. אני הגעתי למעמדי כראש האופוזיציה ואחר כך כראש הממשלה בגלל רצח רבין, שאיתו קיימתי קשרים קרובים מאוד. נראה לי טבעי ומתחייב, עניינית ומוסרית, להמשיך את מה שרבין התחיל ונרצח במהלך ביצועו: לנסות להגיע להסדר תוך שנה עם הפלסטינים או עם הסורים ובמקביל לצאת מלבנון. בהסכם - אם יהיה כזה - או בלעדיו. כי לא היה היגיון להמשך השהייה בלבנון. כשנכנסנו ללבנון 17 שנה לפני כן, הייתי אלוף צעיר ואני זוכר את הסיורים בין השוחות השטוחות שהמילואימניקים חפרו על הגבעות של ג'בל עראבה. ואני שואל והם אומרים: 'אנחנו מוכנים למשימה, אבל אנחנו דואגים לילדים בעריסות', זה מילואימניקים, ילדים קטנים בעריסה בבית. 17 שנה יותר מאוחר, אני עוד מעט ראש ממשלה והילדים הקטנים האלה מהעריסות עכשיו הם חיילים בלבנון, הם נהרגים שם ואני לא יודע להסביר לעצמי למה הם נהרגים שם. על מה בדיוק אנחנו מגינים ברצועת הביטחון? הרי אפילו הרקטות קצרות הטווח מגיעות אל היישובים והעיירות בצפון מעל הראש של אזור הביטחון".

בבחירות לראשות הממשלה ב־17 במאי 1999 הבסת את נתניהו. איך גיבשת את תוכניתך לצאת מלבנון ואיך ביצעת אותה?
"אמרתי מראש שנחתור להסדר עם הפלסטינים ועם הסורים, ואם יושג הסכם נביא את הנושא למשאל עם. כמו כן הודעתי שתוך שנה נצא מלבנון. לא קשרתי את שני המהלכים. אבל ברור שהיציאה מלבנון הייתה קשורה להסדר עם סוריה. ביום שבו ניצחתי בבחירות עמדה בפניי הדילמה הבאה: או להקים ממשלה שתיענה לשאגות של בוחריי בכיכר "רק לא ש"ס", ממשלת אחדות לאומית־אזרחית־ליברלית עם הליכוד שבראשה עמד אז אריק שרון, אבל ממשלה כזאת הייתה עוצרת בהכרח את התהליך המדיני. או לחלופין ממשלה עם החרדים ומרצ שהייתה מאפשרת - חרף הקשיים הידועים מראש - להתקדם בתהליך המדיני. בחרתי באפשרות השנייה.

"המצב המדיני היה כזה: אנחנו נמצאים שש שנים אחרי אוסלו, חמש שנים אחרי הסכם עם ירדן ושלוש שנים אחרי המועד שנקבע באוסלו להתחלת הדיון על הסכם קבע. נתניהו כבר ויתר על חברון, הבטיח לפלסטינים 13% משטחי יו"ש, ו'מצא בערפאת חבר' כדבריו. האירופים מאיימים שבשנה הבאה יכירו במדינה פלסטינית. קלינטון, שתמך בישראל, הולך לגמור בעוד שנה וחצי את כהונתו השנייה. לא ידוע מי יהיה הנשיא הבא וכמה זמן ייקח לו לגבש עמדות. המודיעין חוזר ומתריע כי גם בהיעדר סימנים קונקרטיים, המשך המצב הקיים מכיל סיכוני הידרדרות. נראה לי חוסר אחריות ברמה הלאומית לעזוב את התהליך שעל יישומו נרצח רבין. הרי הוא נרצח לא בגלל העיניים האפורות־כחולות שלו או בגלל שהיה סבא טוב לנכדים, אלא משום שניסה ללכת להסדרים מדיניים בניגוד לרצון חלק מהעם ובתוך אווירת הסתה מחמירה והולכת. חשבתי שתהיה זאת שגיאה היסטורית לזנוח מאחורינו את מאמציו של רבין, שנעצרו בהתערבות רצחנית. מסיבות אלה החלטתי ללכת אל ממשלה צרה, שתכליתה להמשיך את מה שהתחיל רבין, ולמצות את הסיכוי למנוע את ההתנגשות הבלתי נמנעת בזירה הפלסטינית שהזהרתי מפניה ב׳נאום הכבשים השותקות'.

"ביולי 1999 קמה הממשלה. לקחתי על עצמי, כרבין בזמנו, גם את תפקיד שר הביטחון. סמוך לכניסתי לתפקיד ישבתי עם הרמטכ"ל מופז. הוא שאל 'מה כוונתך בעניין היציאה מלבנון?'. הבהרתי לו שאם יהיה הסכם עם הסורים, סביר שעניין לבנון ייפתר גם הוא בהמשך להסכם. אבל גם אם לא יהיה הסכם - אני נחוש בהחלטתי לצאת מלבנון עד יולי 2000".

אני מבין שלמופז היו הסתייגויות וגם לחברים אחרים במטכ"ל.
"מופז היה קצין למופת. אדם חושב, אך לויאלי. היו לו הסתייגויות, והוא העלה אותן בפניי בבהירות, יותר מפעם אחת, אך הבין שמדובר בהחלטות שבאחריות הדרג המדיני. הוא לא היה היחידי. במערכת הביטחון ובצה"ל הייתה התנגדות רחבה מאוד ליציאה. ההתגברות עליה נהייתה קשה יותר ויותר ככל שהסתבר לאורך השנה הבאה שהסדר עם סוריה לא יתקיים כנראה ונצטרך לצאת ללא הסכם, אם יתאפשר בגיבוי של החלטת מועצת הביטחון. האתגר בביצוע מהלך כזה הוא שאם נידָרֵש לבצעו ללא הסכם תהיה חשיבות עליונה לביצועו בהפתעה מוחלטת. הן מבחינת סיכויי ההצלחה והן מבחינת חיסכון באבידות. אבל באמת לא יכולנו לדעת אם נצליח להגיע להסדר. כל עוד התנהל מו"מ, לא נכון היה להבהיר בפומבי שנצא גם בלי הסכם. ראשית, כי זה מאפשר לחיזבאללה ולסורים לנסות לסכל את המהלך לכשיבשיל. שנית, כי זה עלול לסבך ואף להכשיל את המו"מ. מצד שני, צה"ל צריך כמו תמיד להתכונן לכל האפשרויות, כולל לכך שנצא בלי הסכם. לכן הנחיתי את מופז לעדכן בשלב ראשון את הבכירים ביותר בלבד. אלוף הפיקוד גבי אשכנזי, ראש אמ"ן עמוס מלכא וכיו"ב. להבהיר להם את חשיבות שמירת הסודיות ולהתכונן גם לאפשרות לצאת בלי הסכם, למרות שזה לא יהיה בשלב ראשון חלק מההנחיה הפורמלית על מנת למנוע דליפה שתסכן את סיכויי המהלך.  

"מופז הבין אך לא התלהב. גם אחרים לא התלהבו אבל התחילו לעבוד. עוד בראשית אוגוסט 99' הורה הרמטכ"ל, בהמשך להנחייתי, על קיום עבודת מטה תחת השם 'אופק חדש' שתעסוק בשני נדבכים מרכזיים: האחד, יציאה מאזור הביטחון ללא הסכם על רקע הסלמה ומשבר במו"מ. השני, יציאה מלבנון לאור הסכם עם סוריה ולבנון. באמצע אוקטובר 99' הוצגה לי תוכנית 'אופק חדש' ובסיכום הנחיתי להכין אותה תחת הנחת עבודה שהיציאה תתבצע עד יולי 2000. באותו יום חזרתי והבהרתי למופז שאנו נעשה מאמץ עליון להגיע להסדר, וכן, שאם לא יהיה הסדר, נחתור לצאת בהפתעה מוחלטת. אולם על צה"ל להתכונן גם לאפשרות שהיציאה תתבצע תחת אש. ב־24 בדצמבר מוצגת לי שוב 'אופק חדש' בדגש על היבטי היציאה בהסכם, ובראשית ינואר אנו יוצאים לניסיון, אחרון אולי, להגיע לפריצת דרך עם הסורים בשפרדסטאון".

הפרסום שנעל את אסד

מדוע נכשלו השיחות עם הסורים?
"מן הכישלון של רבין באמצעות האמריקאים ושל ביבי באמצעות רון לאודר הפקתי שני לקחים: יש לשוחח איתם ישירות, ובעיקר - הרחק מאמצעי התקשורת. כי אם ידלוף מה נדון בשיחות בעודן מתקיימות, המו"מ ייכשל וייפסק. אסד כבר היה בשלב מתקדם של לוקמיה אלימה והאמריקאים יזמו את הוועידה בהשתתפות שר החוץ הסורי פארוק א־שרע. במשך שבועות, בשיח ישיר עם קלינטון ודרך השגריר אינדיק, חזרתי ודרשתי שהיא תתקיים במקום מבודד באופן מוחלט מהתקשורת. בקמפ דיוויד לא היה ניתן לקיים אותה כי אסד התנגד. העליתי שורת הצעות למקומות מבודדים באזור ובעולם. הצעתי לאמריקאים סיוע ישראלי בבידוד המקום שייבחר מבחינה אלקטרונית. האמריקאים החליטו לקיימה בבית מלון בעיירה שפרדסטאון במדינת וירג'יניה המערבית, מ־3 בינואר עד שיעלה עשן לבן - במשך כעשרה ימים. הם הבטיחו שוב ושוב שהעיירה סמוכה לנהר צדדי עם 800 תושבים, שהמתקן מבודד ממנה ושננקטו כל הצעדים הדרושים כדי שהדיון יוכל אכן להיות סודי.

"עוד לפני הנחיתה בבסיס אנדרוז קיבלתי מידע בטלפון הלווייני במטוס כי לעיירה הגיעו עשרות עיתונאים ישראלים, סורים, אמריקאים ואחרים וצוותי חדשות, והללו יושבים בבתי קפה ומחליפים רשמים והערכות עם חברים במשלחות המקדימות של הצדדים. משהו בתיאום השתבש בין הבית הלבן לשגריר האמריקאי החדש־ישן מרטין אינדיק, ואשר יגורתי בא. רתחתי. היה ברור לי שהסיכוי לבירור אמיתי של עמדות ספג מכה קשה. שרת החוץ האמריקאית מדלן אולברייט והשגריר אינדיק התלוננו לימים ש'ברק קיבל רגליים קרות'. 'ראש חם' יהיה תיאור יותר נכון. השיחות דשדשו במשך שבוע עם פערי עמדות קשים, וכיסוי תקשורתי שהניב חששות להתקדם בשני הצדדים. הן נסגרו באכזבה, אך עם כוונה לנסות לחדשן תוך מספר שבועות.

"יומיים לאחר מכן דלף לעיתונאי עקיבא אלדר פירוט של מה שהסורים היו מוכנים לדון בו והוא פרסם הכל בעיתונו "הארץ". מיד לאחר מכן דלפו פרטים נוספים לעיתון ערבי בלונדון".

משמע ש"הארץ" הכשיל הסכם שלום עם סוריה?
"אין דרך לומר זאת כך. תנאי הפתיחה היו קשים מראש. אסד החולה, כמעט גוסס, היה ממוקד בהבטחת העברת השלטון לבשאר בנו, יותר מאשר במיצוי הסיכוי להסדר עם ישראל. ובסופו של יום, אלדר, למרבה תסכולנו, עשה מה שעושה עיתונאי. היו אלו האמריקאים ואנחנו שלא השכלנו למצוא מקום שניתן לדון בו בשקט. מחדל מיותר. מה שנכון הוא שהדליפה ל'הארץ' הכשילה את המשך התהליך. הפרסום אטם על המקום את אסד. הוא 'סגר מדפים' ולא זז. זה היה היום שבו הבנתי שנצטרך לצאת מלבנון בלי הסכם. חזרתי משפרדסטאון ומיד יידעתי את מופז. סיכמתי שבשבועות הקרובים נתחיל בדיונים הנדרשים להתנעת היציאה בלי הסכם. קלינטון אמור היה להיפגש עם אסד בז'נווה בסוף מרץ וקיווינו שאולי הוא יצליח להניע מחדש את התהליך עם סוריה, אך ידענו שאין לבנות על כך. מופז הסתייג מנסיגה בלי הסכם, אך כאמור פעל תוך הבנה שמדובר בהחלטת דרג מדיני שיש לבצעה על הצד הטוב ביותר.

אהוד ברק עם הנשיא קלינטון ושר החוץ הסורי פארוק א־שרע (צילום: לע''מ)אהוד ברק עם הנשיא קלינטון ושר החוץ הסורי פארוק א־שרע (צילום: לע''מ)

"ב־7 בפברואר הנחיתי את מופז להתחיל להתכונן קונקרטית, תחת מעטה סודיות הדוק, ליציאה מלבנון בהפתעה וללא הסכם. דיונים מפורטים על היציאה ללא הסכם מתקיימים אצל מופז החל מאמצע פברואר, דיון מדיני ראשוני בממשלה על מימוש היציאה מלבנון התקיים ב־27 בפברואר ונמשך ב־5 מרץ. ראש אמ"ן עמוס מלכא, שאותו הערכתי מאוד, טען קשות, גם בכתב, על שלא שיתפתי את אמ"ן בדיונים בממשלה. כמי שהיה בעבר ראש אמ"ן הבנתי ללבו. ׳זה לגיטימי וזו חובתו׳, אמרתי למזכיר הצבאי שלי, האלוף גדי איזנקוט. בסיכום הדיונים בממשלה כתבתי: "(א) צה"ל ייערך על הגבול עם לבנון עד יולי 2000 ויבטיח משם את ביטחון יישובי הצפון. (ב) הממשלה תפעל לכך שההיערכות האמורה תבוצע בהסכם. במידה ולא ייווצרו התנאים להסכם, תקיים הממשלה, במועד המתאים לכך, דיון על אופן יישום ההחלטה המופיעה בסעיף (א)". בשני הדיונים בממשלה נשמעה ביקורת. לא קל היה לחלק מן השרים לאשר את המהלך. היו גם מי ששמעו הערכות שונות וחששו שהלחימה מול חיזבאללה לא רק שלא תירגע, אלא תתעצם ותסלים אל תוך ישראל. לא קיבלתי הערכות אלה.

"אחרי הדיונים בממשלה ב־10 מרץ הופעתי בפני חברי המטכ"ל. קלטתי את תחושות המחאה של אלופים אחדים. הצגתי בפניהם את סיכום ישיבות הממשלה. עניתי על שאלות רבות של חברי המטכ"ל. לסיכום המפגש הטעון, הדגשתי כי: 'יש אי־ודאויות רבות ואני מכיר את כל השאלות שמלוות מהלך כזה: מה אם יקרה ככה? ומה אם יקרה אחרת? אי אפשר לסלק את הספקות באופן מוחלט. אבל אני קובע: אין דרך להשיג תוצאות ארוכות טווח ויציבות, שמשנות מציאות מן היסוד, בלי לקחת סיכונים בשלבי המעבר ולפעול בנחישות כדי לצמצם את הסיכונים הללו'. אינני בטוח שכל השומעים אהבו את הדברים או הסכימו איתם. אך זו הייתה עמדתי. במקרה הזה, היא גם הסתברה כנכונה. הבהרתי לחברי המטכ"ל שבבוא השעה יהיה דיון בקבינט ואנשי אמ"ן יעלו שם כמובן את הערכותיהם והשגותיהם.

"ב־22 במרץ אישרתי את תוכנית היציאה מלבנון ללא הסכם, ששינתה בינתיים את שמה ל'דמדומי בוקר', וקבעתי שהיא תתבצע תחת החלטת מועצת הביטחון 425 (פירוט בהמשך - א"מ). מופז בחן את עניין הביצוע של ההחלטה והמליץ בתיאום עם פיקוד הצפון להתחיל לפנות בהדרגה את הציוד הכבד מ־13 מוצבי צה"ל בלבנון. אישרתי את ההמלצה.

"ב־26 במרץ נפגשו קלינטון ואסד בז'נווה. קלינטון הגיע מהודו עם שלשול והרגיש לא טוב, אבל כאדם צעיר יחסית, הוא המשיך לתפקד. אסד לעומת זאת היה בסוף ימיו, חולה בלוקמיה קשה שחייבה להחליף את כל דמו לעתים מזומנות ופגעה בכישוריו הקוגניטיביים. הוא כאמור התרכז אז בעיקר בהעברת הירושה לבנו בַּשאר. למרות זאת הוא נראה נכון לבחון אפשרות להסדר עם ישראל אם זה יהיה באופן גורף על פי תנאיו שלו. בניסיון למצות את הסיכוי האחרון לפריצת דרך, תדרכנו מראש את קלינטון בנושאים שהעיקו על הסורים כמו החלפת שטחים ובעיית הכנרת. אסד דרש שתהיה לו אפשרות לטבול בה את רגליו כטריטוריה סורית. לאחר הפגישה, קלינטון התקשר אליי בטלפון מז'נווה וסיפר שאסד לא נתן לו לגמור שני משפטים, אלא שאל מיד: 'יש לי את האדמה שלי? זה כל מה שאני רוצה לדעת'. קלינטון אמר: 'זה מסובך! יש לך, אבל לא בדיוק איך שרצית. רצינו להראות לך מפות כדי שתתרשם'. הוא הסתכל על אסד וראה שהוא כבה. לשם נימוס הפגישה ארכה עוד שעה אך לא התקדמה לשום מקום".

קלינטון ואסד (צילום: רויטרס)קלינטון ואסד (צילום: רויטרס)

החלטה 425

"משהתברר כי האופציה הסורית נפלה, ברור היה שאנחנו גולשים ליציאה חד־צדדית. בעקבות שיח שהתפתח בראשית מרץ בין דני יתום - עוזרי המוכשר - לבין אורי לוברני ורובק׳ה ארליך, סיכמתי לבסס את המהלך על החלטת מועצת הביטחון 425 שהתקבלה אחרי מבצע ליטני ב־1978 ושקבעה שעל צה"ל לסגת לגבול הבינלאומי. יידעתי את מופז ועיגנתי זאת כאמור בסיכום הצגת 'דמדומי בוקר' ב־22 במרץ. על לוברני וארליך הטלתי לטפל בנושא בשטח ובממד הדיפלומטי. בתחילת אפריל התחיל התהליך באו"ם. שר החוץ דוד לוי נפגש בעניין זה עם מזכיר האו"ם קופי אנאן ועשה עבודה טובה מאוד".

מה הייתה עמדתכם לגבי צד"ל? לאחר מעשה הואשמה ישראל בבגידה בארגון.
"צד"ל עשה איתנו דרך ארוכה וכואבת. באזור הביטחון היו מעל 30 מוצבי צד"ל ו־13 מוצבים של צה"ל. הזמן הנכון לחשוב על עתיד היחסים היה ב־1985, כשירדנו מהאוואלי. אני הצעתי אז לא להקים 'צבא' אלא ארבעה 'משמרות אזרחיים' לפי ההרכב העדתי בכל גזרה. כל אחד מהם בזיקה לעדתו. היו אז בלבנון 52 מיליציות מכל הסוגים, ׳בואו נוסיף עוד ארבע מיליציות׳ אמרתי. ׳אנחנו נעזור להם בסתר. לא נקיים פעילות קבועה בתוך לבנון, אבל ניכנס עם כוח פשיטה אם וכאשר תידרש פעולה׳. יפה, אבל כעת, זה היה כבר חלב שנשפך.

"לצד"ל במאי 2000 היו יכולות מסוימות ונשק כבד, אולם כמעט אף אחד לא העריך שהם יוכלו לעמוד לאורך זמן כלשהו אם צה"ל יוצא מהשטח. המציאות לגביהם הסתבכה מרגע שהחלטנו לצאת על פי החלטה 425. החלטת מועצת הביטחון חיונית כדי להעניק לגיטימיות בינלאומית ליציאה, החלטה כזאת תגביל מאוד את לגיטימיות הפעולה של חיזבאללה כנגד ישראל. מאידך, מועצת הביטחון לא תכיר ביציאת ישראל אם היא לא תהיה לגבול הבינלאומי ואם צד"ל לא יתפרק. אנשי מפקדת יחידת הקישור ללבנון ופיקוד הצפון היו מעורבים עמוקות עם אנשי צד"ל ומפקדיו גם ברמה האישית. כך גם לוברני ואחרים עם גנרל לאחד. מצבים סבוכים יוצרים פלונטרים כואבים. אין פתרונות קסם. אין דרך לקבוע שישראל תישאר משותקת לחלוטין מהיכולת לצאת מלבנון. הוקמה לכן מנהלת שתפקידה להתארגן בהקשר לצד״ל ביום שלאחר היציאה, להעריך את ההיקף המספרי של אנשי צד"ל שיבואו לישראל ולהכין את תשתית הטיפול גם באלה שיישארו מאחור. עלו בפיקוד הצפון גם חששות ממה שיקרה במהלך היציאה עצמה. אמירה של לאחד בשלב מסוים שהם יילחמו 'כמו במצדה' הדאיגה חלק מהאנשים. בראשית מאי נעשה בעידודנו ניסיון להשיג חנינה לבנונית רחבה לאנשי צד"ל שפעלו איתנו. הפנייה נדחתה. על פי בקשת לוברני פגשתי בראשית מאי את גנרל לאחד. איש רציני, שסייע לנו רבות, כפי שאנו סייענו לו. לא שיקרתי לו בשום מילה אולם לא יכולתי לשתפו במלוא תוכניותינו. הוא בחר לנסוע לפריז. לא עצרנו בעדו. להערכתי הגנרל לאחד חש את העומד להתרחש ובחר לא להיות כאן בימים האלה.

"שלחנו את חיים סרברו מיחידת המיפוי שלנו לניו יורק יחד עם היועץ המשפטי של משרד הביטחון משה קוחנובסקי, לדבר עם האמריקאים לפני שידברו עם אנשי המקצוע של האו"ם. הם לימדו את האמריקאים את ההיסטוריה של הגבול והכינו דוח לאו"ם. הר דב, שכבשנו מסוריה, היה נושא רגיש ועליו התקיימו דיונים במשך כמה שבועות. נושא רגיש נוסף היה הכפר ע'ג׳ר שנכבש מידי סוריה, לא לבנון, ביום לפני האחרון של מלחמת ששת הימים. גם הדיונים באו"ם לא היו פשוטים. האו"ם שלח מודדים בינלאומיים לסמן את הגבול. הסורים ניסו לזייף מפות. דרשתי שאסד ייתן מסמך רשמי שהוא לא רואה בהר דב חלק ממשא ומתן עם סוריה. אסד לא נתן. סרברו וקוחנובסקי עשו עבודה טובה מאוד. אורי לוברני סייע מאחורי הקלעים. הגענו לזה שמודדי האו"ם עסקו בסימון גבול מוסכם.

"ב־27 באפריל כינסתי את הקבינט לדון ביציאה מלבנון, זומנו לדיון גם בכירי אמ"ן כפי שהבטחתי להם. עמוס מלכא תיאר בצורה ביקורתית אך מאוזנת את המצב וההתפתחויות הצפויות. אחריו דיבר עמוס גלעד בשפה יותר דרמטית ונתן תיאור צבעוני של הסיכונים ביציאה. שוב היו בין השרים מי שהעלו חששות מיציאה שתיגמר בהמשך מיידי של האש אל יישובי הצפון. בסמוך לאותו מועד הדגשתי שוב למופז שהיעד הוא ביצוע היציאה בלילה אחד, שכן מרגע שחיזבאללה יזהה שאנו יוצאים הוא יפתח באש ואנחנו יכולים לסיים ביציאה תחת אש.

"לא קבענו את המועד המדויק של היציאה כי זה היה תלוי בסיום המדידות ובאישור מועצת הביטחון או לפחות בדיווח של המזכ"ל בנושא. רציתי גם כאמור לבצע את הפינוי בהפתעה מוחלטת כי היה ברור שאם נצהיר מראש על המועד המדויק, חיזבאללה יתקוף באותו יום, ניקלע לסבב רחב כולל הכנסת הצפון כולו למקלטים, ואחר כך יטען שהבריח אותנו תחת אש. לי היה ברור שנתפנה לפני יולי, אולי בראשית או עד אמצע יוני".

הפינוי

"בהצגת מבצעים שבועית ביום חמישי, 11 במאי, ביקש פיקוד הצפון להעביר בשבוע הבא שני מוצבי צה"ל, 'טייבה׳ ו׳רותם׳, לצד"ל. הבקשה אושרה על ידי הרמטכ"ל והובאה לאחר מכן לאישורי. אישרתי עקרונית את ההעברה וצירפתי הנחיה לעדכן אותנו לפני שמעבירים לצד״ל את 'טייבה', שהיה מוצב מרכזי של צה"ל וקרוב יחסית לגבול ממערב למטולה. ביום ראשון, 14 במאי, עודכנתי שמפנים את 'טייבה'. המזכיר הצבאי שלי, האלוף גדי איזנקוט, שהיה בעבר איש פיקוד הצפון, קצין עם אינטגריטי מפלדה, יעץ לי לא לאשר. היו כבר מקרים בעבר שצה"ל העביר מוצבים לצד"ל, הם לא החזיקו מעמד וצה"ל נאלץ לחזור אליהם. החלטתי שלא להתערב בשיקוליו של פיקוד הצפון איך ומתי בדיוק לפנות את שני המוצבים, שהרי הם הכירו את הזירה, את אנשי צד"ל ואת יכולת העמידה שלהם הרבה יותר טוב ממני. אבל הוריתי להיערך לתמוך בצד"ל. מוצב 'טייבה׳ הועבר לצד"ל באותו יום ולמחרת מוצב ׳רותם׳. ב־18 במאי הגיעה אליי דרך הרמטכ"ל המלצת פיקוד הצפון להקדים את היציאה לימים הקרובים, כי המצב בשני המוצבים שהועברו לצד"ל מתערער. לא ניתן היה להקדים מיד את הפינוי כי סימון הגבול בשטח לא יצא עדיין לדרך, מזכ"ל האו"ם לא מסר עדיין את הדוח שלו למועצת הביטחון. והקבינט שלנו עדיין לא אישר את היציאה. הנחיתי את צה"ל להמשיך ולהחזיק באזור, ואת לוברני ודני יתום להאיץ ככל שניתן את התהליך מול מזכ״ל האו"ם. בשבת, 20 במאי, נטשו אנשי צד"ל את מוצב צד"ל בקנטרה".

צה''ל יוצא מלבנון (צילום: חיים אזולאי)צה''ל יוצא מלבנון (צילום: חיים אזולאי)

שמעתי שמועה שאשכנזי, שהתנגד לפינוי, לא מילא לכאורה את הוראתך לחזק את המוצבים שהועברו לצד"ל מתוך מטרה להקדים את הפינוי.
"לא חושב. היו לשונות רעות כאלה, אבל אני לא מעז לחשוב שמישהו עשה את זה בכוונה. אולי טעות בשיקול דעת. אבל קורות טעויות. גם הפיקוד לא חסין מפני טעויות. זה לא מצב רגיל, ואין לנו מי שיכול להעריך את צד"ל יותר טוב מפיקוד הצפון".

אז איך נמשך הביצוע?
"ביום ראשון, 21 במאי, בשעה 11:00 נערכה לוויה בכפר קנטרה. אל הלוויה הגיעה תהלוכה גדולה יחסית מהכפר ע׳נדוריה, שמעבר לאזור הביטחון ובה מזוינים מחיזבאללה. כתום ההלוויה הם הבחינו, אולי ידעו מראש, שמוצב צד"ל בקנטרה ננטש, ונכנסו אליו. כך החלה המפולת. תוך חמש־שש שעות הם צעדו לכיוון טייבה ותהלוכות נוספות נכנסו מחוץ לאזור הביטחון אל רכס קנטרה שבתוכו. כך בערבו של אותו יום, 21 במאי, גם מוצב צה"ל בטייבה, שהועבר שבוע קודם לידי צד״ל, ננטש. ובמהלך היום השתלטו עליו אנשי חיזבאללה והניפו עליו את דגליהם. החטיבה המערבית של צד"ל נמצאה בתוך תהליך קריסה".

מתי קיבלת מידע על ההתפתחויות האלה?
"קיבלתי מידע די רצוף מאיזנקוט ומופז. למחרת, ב־22 לחודש, העלה אליי איזנקוט בקשה של מופז שאולי ניפגש על גבול לבנון. עליתי לצפון בין כך לאירוע אחר ונעניתי כמובן. קבענו להיפגש בשומרה, במוצב הסמוך לגבול. כשהגענו לשם אמר לי מופז, 'קורה לנגד עינינו מה שחששתי'. תרגיל מפקדות גדול של פיקוד הצפון שהתקיים אותו יום באזור הופסק על ידי מופז זמן קצר קודם לכן כשהסתבר לו שלמפקד האוגדה המתורגלת אין מושג ממה שמתרחש חי בגזרה באותה עת, מאות מטרים מעבר לגבול. הוא חי בתוך התרגיל. כשהקמ"ן התחיל לתאר את תמונת המצב בשטח היה לי ברור מיד שלפנינו קריסה, לפחות של חטיבת צד"ל הזאת, ונצטרך לצאת בהקדם. אם ניתן עוד הלילה, לא בעוד שלושה שבועות ולא בעוד שישה שבועות.

"שאלתי 'האם הערכתם מצב כזה?'. אמרו: 'לא חשבנו, אף אחד לא חשב שיקרה כל כך מהר. ולמעשה ללא שום לחימה'. שאלתי: 'מה תצטרכו אם תרצו לחזור ל"טייבה"?'. אמרו 'להיכנס עם שתי חטיבות'. ברור היה לי שאם כובשים את 'טייבה' מחדש יש התכתשות כוללת עם חיזבאללה. זה מבטל את היציאה או שתהיה יציאה תחת אש. לאור סימני ההתפוררות בחטיבות האחרות של צד״ל, ההמלצה של כל הנוכחים הייתה שצריך לצאת בהקדם. כאמור זה היה ברור גם לי. ידעתי גם שתוך שעות בודדות יועבר מכתב המזכ"ל למועצת הביטחון המאשר שישראל חוזרת אל גבול שמודדי האו"ם מתחילים תוך ימים בסימונו. זה יעניק לנו את חותמת הלגיטימיות שתידרש לנו בעתיד. לגיטימיות של יציאה על פי החלטה 425. נותר רק עוד עניין אישור הקבינט. אבל חיוני לשמר את ההפתעה בביצוע. אני חוזר לקריה ומהמשרד קורא למופז ושואל אותו: 'לדעתך הם מסוגלים לצאת הלילה?' 'אני חושב שכן'. הוא אומר. האמת, כך הבנתי גם אני כשהיינו בשומרה. 'אבל תן לי לבדוק איתם', מוסיף מופז. הוא חזר אחרי רבע שעה, עדכן שדיבר עם אשכנזי ומפקד האוגדה משה קפלינסקי. ׳הם אמרו שצריכים עוד יום׳.

"קיימתי ישיבת קבינט מהירה באותו לילה, השבעתי את השרים לשמירת סודיות. זה שווה חיי אדם. קיבלתי הסמכה מהקבינט להחליט עם הרמטכ"ל על מועד הביצוע. אישרתי לרמטכ"ל לאשר לפיקוד הצפון סופית שיוצאים מחר ובלילה אחד. הלילה שבין 23 ל־24 במאי. וידאנו בהמשך הלילה שמזכ"ל האו"ם אכן העביר בניו יורק למועצת הביטחון את המכתב הקובע כי ישראל פועלת על פי החלטת מועצת הביטחון ויוצאת אל הגבול שיסומן על ידי מודדי האו"ם. 23 במאי נראה לי נמתח לנצח. החטיבה המערבית של צד"ל קרסה שלשום, המזרחית קרסה אתמול. בינתיים אין אש. אבל זה יכול להשתנות בכל רגע. המתח משתחרר רק כאשר יורד הלילה ודיווחי הביצוע מתחילים לזרום מכל הגזרות. נשאר מעט ציוד שלנו וטנקים של צד"ל. היו מתקנים ואמצעים שהיינו אמורים להשמיד ולא הספקנו. אולם היציאה בוצעה בהצלחה יוצאת דופן. בלי אף נפגע. אי אפשר לקחת את הקרדיט על הביצוע הזה מאשכנזי, קפלינסקי וגנץ.

"יהיו מי שישאלו איך קרה שנאלצנו לפעול בחיפזון מוקדם משתכננו. האם עצם העברת מוצבי צה"ל 'טייבה' ו'רותם' לצד"ל לא היה טעות? ואיך לא נזדעק איש כאשר קנטרה ננטשה יום קודם? ייתכן שהייתה פה טעות בשיפוט בפיקוד. אולם טעויות טקטיות כאלה יכולות לקרות גם לאנשים טובים ואני לוקח עליהן אחריות. שילמנו עליהן מחיר בכותרות ובצילומים לא נעימים. בעיקר באחד העיתונים, אבל מה זה לעומת קטיעת הטרגדיה הזאת שנמשכת כבר 18 שנה. ובלי אף פצוע!".

חיזבאללה

למה לא חיסלנו את חיזבאללה במלחמה שנמשכה כמה שנים, גם כשאתה היית רמטכ"ל?
"את ארגון חיזבאללה לא ניתן היה לחסל! זאת תנועת התנגדות אותנטית שיושבת בתוך הכפרים בכיסוי אזרחי. אין לך שום דרך לחסל אותם בלי להיכנס עמוק לתוך לבנון כולל לצור ולצידון ולהישאר שם. וגם את זה הרי כבר ניסינו, לאו דוקא בהצלחה. בין כל מבקרי היציאה לא מצאתי את אלה שרוצים לחזור ללבנון, גם אילו הבטיחו להם שהכניסה תהיה גם היא ללא אף נפגע. אפשר לתת מכה חזקה אך לא לחסל. אפשר בתנאים מסוימים לחסל גוף טרור בתוך שטח שבשליטתך המלאה. ראוי לזכור שלא הצלחנו לחסל לחלוטין גם את תאי הטרור שצומחים מעת לעת בתוך האוכלוסייה הפלסטינית ביו״ש. אני לא חושב שהייתה אפשרות מעשית לחסל את חיזבאללה. היו אנשים בפיקוד כמו צ'יקו תמיר ועמירם לוין שדרשו פעולות יותר נמרצות והתקפיות של צה"ל. זה טקטי וכיף לעבוד עם אנשים כאלה שחותרים תמיד למגע. אבל הם המעיטו במשמעות העובדה שמכות כאלה יוצרות עול וסבל לאזרחים שלנו, כי חיזבאללה הגיב בקטיושות ותושבי הצפון הם אלה שנכנסו לימים רבים למקלטים".  
רבים בישראל טוענים שיציאתנו מלבנון חיזקה את חיזבאללה והם היום מאיימים הרבה יותר.

לוחמי חיזבאללה בביירות (צילום: רויטרס)לוחמי חיזבאללה בביירות (צילום: רויטרס)

"שש השנים הראשונות מאז היציאה מלבנון ועד מלחמת לבנון השנייה היו השקטות ביותר בעשורים שקדמו ליציאה והביאו לפריחה רבתי בצפון. מאז היציאה, ארגון חיזבאללה התחזק, אבל מעט מאוד. מספר הטילים ברשות חיזבאללה גדל משבעת אלפים ל־14 אלף. אולם הטווחים לא השתנו והגידול היה כ־1,000 בשנה. הגידול העצום התרחש בשנים 2006 עד 2019 והביא את ארסנל הטילים ל־140 אלף ובטווחים שמכסים כמעט את כל המדינה. קצב הגידול הממוצע השתנה מאלף בשנה, בשנים שלאחר היציאה מלבנון, לעשרת אלפים בשנה בשנים שלאחר מלחמת לבנון השנייה. יתרה מזאת, ההתעצמות של חיזבאללה ככוח לוחם מתרחשת מאז 2011 בעיקר דרך המעורבות בקרבות בסוריה. לא בלחימה מולנו בלבנון.

"חיזבאללה נוצר והתחזק משהייתנו בלבנון, לא מיציאתנו מלבנון. כשנכנסנו, לא היה חיזבאללה. אני זוכר אותנו נכנסים, בחלק מהכפרים השיעים קיבלו אותנו בפרחים ואורז מבושם. לא היה חיזבאללה. חיזבאללה צמח עם נוכחותנו בלבנון וכתוצאה מהחיכוך איתנו. אני זוכר אותם הולכים בלילה, בחוליות, מול ה'ארטישוקים' (ראיית הלילה של הטנקים) שיורים בהם כמו בברווזים, והם משתגעים. לא מבינים. מי שלא נפגע בורח לצד השני, אז יורים בהם לשם. מתחבאים מאחורי בולדר - הבולדר חוטף. ואני זוכר אחרי כמה שנים, מטעני סלע שלהם שלא נראו אחרת ממטעני הסלע של צה"ל מבחינת רמת ההסוואה. נולדה תחרות מוחות עם חיזבאללה. ולמי שחושב שהיציאה מלבנון חיזקה את הפלסטינים, אני אומר: ואם היינו נשארים בלבנון וממשיכים לדמם בלי לתרום לביטחון שלנו, אז מה? הפלסטינים היו מרימים דגל לבן? יורדים על הברכיים ומבקשים רחמים? לא. ההפך. אילו היינו נשארים בלבנון ומחזיקים שם שווה ערך של אוגדה סדירה פלוס, היינו מתקשים לצאת ביעילות למבצע חומת מגן. הן משום המחסור בכוח סדיר והן משום שכאשר אנחנו בתוך לבנון, בחיכוך ישיר ויומיומי עם חיזבאללה, הסיכון שתתלקח חזית שנייה בהיקף מלא מול חיזבאללה גבוה ביותר. וזה הדבר האחרון שהיינו צריכים".