"כששחררו את הרוצח של הלנה ז"ל, אבא מאוד כאב. זו הייתה אכזבה מהמדינה. הוא הרגיש כאילו פוגעים בו בפעם השנייה. אבא אכל את עצמו בגלל זה", אומר דידי ראפ, בנו של זאב ראפ ז"ל, אביה של הנערה הלנה ראפ ז"ל, שנרצחה בפיגוע דקירה בידי מחבל פלסטיני בטיילת בת ים ב־24 במאי 1992. ביום חמישי האחרון, בגיל 74, הלך האב לעולמו לאחר מאבק במחלת הסרטן.

"השחרור בטוח פגע לו בבריאות", מוסיף אבי ראפ, בנו הבכור של זאב. "רוב המחלות האלה ככל הנראה מגיעות ממצבים נפשיים. אבא שמר הרבה דברים בפנים ולא הוציא החוצה. זה כנראה אכל אותו מבפנים לאט לאט".

המחלה התגלתה אצל ראפ לפני שנה ושלושה חודשים, אך לדברי בניו, מאז הרצח של בתו הוא סבל מבעיות רפואיות. "אבא חלה בלבו. כמה שנים אחרי הרצח היה לו ניתוח מעקפים. לפני כמה שנים גם סבל מאי־ספיקת לב", מספר דידי.

שלושה ילדים נולדו לזאב ורבקה ראפ: אבי (49, עובד ברשת אייס, מרמת השרון), דידי (47, עובד בנק, מחולון) והלנה ז"ל בת ה־15 בהירצחה. האירוע הטרגי היה אחד מהבולטים בתוך רצף אירועי דקירה ששטפו את ישראל בראשית שנות ה־90 והסעיר את המדינה. סמוך לשעה 7:30, בזמן שהנערה המתינה בתחנת אוטובוס מול ביתה בדרך לבית הספר, רצח אותה מחבל באכזריות בדקירות סכין רבות בצומת הרחובות בן גוריון וז'בוטינסקי בבת ים. המחבל נמלט מהמקום אך נתפס על ידי אזרחים. בעקבות הפיגוע הפגינו אלפים מתושבי בת ים ברחובות העיר במשך חמישה ימים. ביולי 1992 הרוצח נידון למאסר עולם, אך שוחרר מהכלא על ידי ממשלת ישראל באוקטובר 2011, במסגרת עסקת שליט.

סיפור על הנצחה

מאז הירצחה של בתו ועד יומו האחרון היה זאב פעיל בארגון נפגעי פעולות איבה ובשנים 2006 עד 2009 אף שימש יו"ר הארגון. "היה לו חשוב להנציח את נפגעי פעולות האיבה, להקים לזכרם אנדרטה בהר הרצל בירושלים", מספר דידי. "אבא פעל כדי שהארגון הזה יהיה יציג. ב־1998 זכה הארגון בהכרה ממשלתית כארגון היציג הבלעדי של נפגעי פעולות איבה".

"הכרתי את זאב משנת 2004, כשהתחלתי ללוות את ארגון נפגעי פעולות איבה", מספר עו"ד רועי כהן, מנכ"ל הארגון. "זאב שימש במשך שלוש שנים יו"ר הארגון ולאורך השנים היה חבר ועד ופעיל בארגון בעיקר בתחום ההנצחה והטיפול במשפחות השכול. כשמו כן הוא, היה זאב לוחם למען זכויות ציבור המשפחות השכולות, היה בין אלה שפעלו למען ביטול מבחן ההכנסה למשפחות השכול, למען הנצחה בהר הרצל, הקמת אתר הנצחה לחללי פעולות איבה בדיוק כמו שיש לחללי מערכות ישראל, והקמת אנדרטאות הנצחה בערים השונות, כולל בעיר בת ים. הוא פעל לכך שההנצחה של קורבנות פעולות הטרור תהיה זהה להנצחה של חללי צה"ל.

דידי, זאב ואבי ראפ עם תמונה של הלנה ז״ל. צילום: ראובן קסטרודידי, זאב ואבי ראפ עם תמונה של הלנה ז״ל. צילום: ראובן קסטרו

״הוא היה לוחם שלא בחל בשום אמצעי כדי לזעוק את זעקתן של המשפחות השכולות ולדרוש הכרה ביקיריהן שנפלו במלחמה על הריבונות והקיום של מדינת ישראל״ המשיך והוסיף: ״הוא ראה בהם אזרחים שהיו בעצם חיילים ללא מדים. עד רגעיו האחרונים זאב כל הזמן עסק בנושא ההנצחה. הוא תמיד פחד שכשהוא ואשתו ילכו לעולמם, וכשבניהם ילכו לעולמם, לא יזכרו שהייתה פה ילדה בת 15 שרצתה ללכת לבית ספר ובא מחבל בן בלייעל ורצח אותה בצורה הכי אכזרית שיש. זו הייתה המלחמה של חייו – שלא ישכחו את הילדה. מרגע הרצח, העיסוק של חייו היה אך ורק לפעול למען ההנצחה. כל הזמן הוא היה אומר: 'היום הלנה הייתה צריכה להיות בת 40' וכך הלאה. היה אומר לי: 'הנה, אתה רואה, לחברים שלה יש משפחה וילדים'. זאב ורבקה חיו את הלנה לאורך השנים. הפצע כל הזמן דימם בלבו. הוא אמר שבתו לא נרצחה לשווא אלא על קיומה וריבונותה של מדינת ישראל".

מתי היית איתו בקשר בפעם האחרונה?
"ממש עד רגעיו האחרונים הוא היה בקשר עם הארגון, היה שותף לשיחות הטלפון של הוועד. כולנו איחלנו לו בריאות. הוא היה נשמע אופטימי. זאב חי במהלך 28 שנה את אותו יום אכזרי. זה לא נתן לו רגע מנוח".

לוחם אמיתי

זאב נולד בגרמניה להורים ניצולי שואה. אמו הייתה מלוחמי גטו ורשה, אביו הצליח לברוח ממחנות ריכוז. המשפחה עלתה ארצה ב־1950 והתגוררה ברחוב החשמל בתל אביב. "כשאבא ואמא התחתנו בשנת 1969, הם עברו לגור בבת ים, ונולדו להם שלושה ילדים", מספר אבי. "אבא היה עצמאי, עסק באספקת ציוד טכני לחנויות. אחרי הרצח ההורים עברו מבת ים להרצליה. מקום הרצח היה מול ביתם. מהבית אפשר היה לראות את זירת הרצח, והיה קשה להם עם זה. עד ימיו האחרונים, ממש עד לפני כחודש, אבא המשיך להיות פעיל בארגון, קיים מפגשים וטיפל בנושאי הארגון".

את הרגע שבו נודע להם כי אחותם נרצחה הם זוכרים עד היום. "אני הייתי משוחרר מהצבא והתחלתי לעבוד עם אבא", מספר אבי. "נסענו בבוקר לעסק ובסביבות שמונה בבוקר היה דיווח ברדיו שהיה פיגוע בבת ים ונרצחה נערה בטיילת. אמא שלי גם שמעה על כך והתחילה להתקשר לאבא כי הרגישה שמשהו לא טוב קרה. אבא צלצל למשטרה, חיפש מידע. אמרו לו: 'תירגע, הודענו כבר למשפחה'. אבל משהו הציק לו. הוא הגיע לבית הספר של הלנה, שם אמרו לו שהיא לא הגיעה. הוא טלפן שוב למשטרה, ואז אמרו לו להגיע לתחנת המשטרה בבת ים. דידי היה אז בצבא. הגענו לתחנת המשטרה בבת ים וככה נודע לנו. נסעתי עם אבא הביתה. סיפרנו לאמא, ואז דאגו להביא את דידי מהצבא הביתה".

"הרצח קרה ביום ראשון. באותה שבת חזרתי הביתה מהצבא. ביום הרצח יצאתי מהבית מוקדם. הלנה הייתה בחדר שלה, ישנה. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה", נזכר דידי.

איך השתנו מאז החיים שלכם?
אבי: "הנצחת אחותנו הלנה בכל דרך הפכה להיות המטרה של אבא. אבא התחיל לפעול למען זכויות משפחות של נפגעי וחללי פעולות איבה, לבוא בדרישות, לדאוג להנצחה. ביער בן שמן ניטעה חורשה לזכר הלנה, ובמקום הרצח בטיילת הוצב גלעד".

דידי: "היינו מאוד קשורים להלנה. בהתחלה היינו בהלם, לא הבנו, לקח זמן לעכל ועם הזמן זה הופך להיות יותר ויותר קשה. לכן גם אבא המשיך בהנצחה, בפעילות בארגון, אחרת הוא היה שוקע בתוך הבור הזה. אף פעם לא השתחררנו מהכאב, כי זה לא כמו פצע שמגליד. זה כמו בור, חלל שנשאר".

אבי: "מה שקצת עזר להורים זה שאני ואחי התחתנו ונולדו חמישה נכדים. אומנם הם אינם תחליף להלנה, אבל זה הביא קצת שמחה ונחמה לחיים. ליד הנכדים אבא שמר את הכאב בתוכו ושידר להם שמחה כלפי חוץ. אבל הכאב היה יוצא באזכרות. הנכדים הגדולים מודעים לכך שיש להם דודה שנרצחה, עם כל מה שנלווה לכך, אבל הם לא חיים עם זה יום יום, כמו ההורים שלנו".

איך אמכם התמודדה עם הטרגדיה?
אבי: "היא לקחה את זה בצורה קשה מאוד ולא נשארה מאותו יום אף פעם לבד. אבא תמיד היה איתה. עכשיו זו הפעם הראשונה שהיא לבד, בלעדיו. אין לה עכשיו את בעלה התומך".

כאמור, אחד הרגעים הקשים עבור המשפחה היה כאשר רוצחה של הלנה שוחרר בעסקת שליט. "כל ראשי הממשלה, כולל יצחק רבין, אריק שרון וגם נתניהו, אמרו שאין סיכוי שהוא ישתחרר", אומר אבי. "אבל פוליטיקאים יכולים להגיד מה שנוח כשנוח. כשמגיע רגע האמת, הם עושים דברים אחרים".

"זה היה מאוד קשה לאבא", מוסיף דידי, "זו אכזבה מהמדינה, מהממשלה ששחררה את הרוצח הזה וגם רוצחים נוספים עם דם על הידיים, לא כי ראש הממשלה חשב שזה נכון אלא בגלל לחץ ציבורי שהופעל עליו. לא הייתה פה מחשבה אמיתית, ועובדה שאחרי שחרור המחבלים תמורת חייל אחד נרצחו פה עוד כמה עשרות אזרחים. השיקול היה לחץ ציבורי. לא היה פה שיקול מעמיק של המחיר של זה. אחר כך ראינו שנרצחו עוד עשרות אזרחים כתוצאה ישירה מהשחרור".

אבי מספר כי לאחר שהתגלתה המחלה, אביו נאבק ועבר טיפולים וניתוח. "יש לנו נחמה בזה שהוא כמעט לא סבל בחודש האחרון", הוא אומר. "אבא הגיע למצב סיעודי לפני כחודש. בעשרת הימים האחרונים הוא כבר לא דיבר, לא אכל. צוואתו הבלתי כתובה הייתה שנטפל באמא, וכמובן שנמשיך לדאוג שהזיכרון של אחותנו ימשיך, שתמיד יזכרו אותה. איך שהעליתי פוסט בפייסבוק על פטירתו של אבא, זה עורר המון תגובות. אנשים שאני בכלל לא מכיר כתבו שהם משתתפים בצערנו, זוכרים את הפעילות של אבא ומוקירים את מה שהוא עשה. כתבו גם שהם זוכרים בפרוטרוט את הרצח של הלנה. זה היה מקרה שנחרת בתודעה של כולם".

אייבי מוזס. צילום: דניאל מליחיאייבי מוזס. צילום: דניאל מליחי

"זאב ראפ היה לוחם אמיתי למען הנצחת קורבנות הטרור", מוסיף אייבי מוזס, יו"ר ארגון נפגעי פעולות איבה. "יחד איתו פעלנו שנים בארגון להסדרת נושא ההנצחה בטקס הממלכתי בהר הרצל. אנו כואבים את לכתו בטרם עת ומוקירים את פועלו כחבר ועד ויו"ר הארגון לשעבר. נמלא את צוואתו של זאב להמשיך בעשייה למען המשפחות השכולות, ושזכרה של בתו הלנה ראפ ז"ל, שנרצחה באכזריות בלתי ניתנת לתיאור, יישאר חקוק לעד בהיסטוריה של עם ישראל כמי שנפלה כמו כל קורבנות הטרור על הקיום שלנו כעם יהודי כאן בארץ ישראל".