“ביום שישי, לפני שעמית נהרג, נסעתי אליו לבסיס", סיפר. “הוא אמר לי ‘אבא, אני רוצה עוגת גבינה פירורים', אתה יכול לשאול את נאוה, אמו. אם עמית רצה מסטיק אז בזה עסקתי. לנאוה יש מעטפת של חיים אחרים. יש לה ילדות, בעל. לי אין. עמית היה פרויקט חיי".
עמית היה בנם הבכור והיחיד של נאוה וברוך. “הילד הזה נולד מאהבה גדולה שבסופה איש איש הלך לדרכו, בלי מריבות, בלי איכס, אפילו עורך דין לא היה. את ההסכמים עשינו בינינו", מספר ברוך. “עמית בחיים לא שמע אותי אומר מילה רעה על אמו והיא לא אמרה מילה רעה עליי. ראית את זה עכשיו. יש לה משפחה ואני יושב בתוך ביתם. יש יותר מזה?".
בזמן ששוחחנו התקשר תומר, שהיה מפקדו של עמית בבית הספר ללוחמה בטרור. “הוא כל כך החזיק ממך ומבית הספר ללוחמה בטרור וכשקיבל תעודת מדריך, לא היה מאושר ממנו", סיפר האב לאיש הצבא. “אגב, התעודה תלויה עד היום בחדרו וזה הרבה בזכותך. תמסור לכולם המון תודה שהבן שלי עשה משהו שהוא אהב, למרות המחיר הכבד שאנחנו משלמים. הוא עשה משהו שהאמין בו". את התרגשות המפקד אפשר היה לשמוע בקול שמעט התרסק. “אני יכול להציע משהו?", המפקד ביקש מהאב. “בסיום מסלול אנחנו עולים לחרמון ולמעלה, באתר, תוכל לדבר על עמית. אין רהוט ממך ואפשר לעשות את זה כנוהל קבוע". ברוך התרגש מההצעה. “אשמח", ענה. “אני כעת חייל שלכם. מה שתגיד, אעשה". כשניתק את השיחה עוד המשיך להתפעל מההצעה שקיבל. “רואה מה זה, הוא הזמין אותי לעלות איתם לחרמון".
סיפרתי לברוך שלא מזמן ראיינתי את מרים פרץ, ששכלה את שני בניה, וגם היא סיפרה שחתמה מתוך אותו רעיון. היא לא רצתה לעמוד בדרכם של ילדיה, שהשירות הצבאי היה חלומם. “איזו עוצמתית האישה הזו", נאנח. “היא ביקרה פה ונתנה לי המון כוח. היא אמרה ‘אני ואתם נכים, ואנחנו נקבע כל יום את אחוזי הנכות שלנו. יום אחד זה יהיה אחוז, יום אחר עשרה ובשבוע הבא 50. מי שיקבע את המספר זה רק אנחנו, ולכן ככל שתהיו עסוקים יותר בדברים טובים, האחוז יהיה נמוך'. היא צודקת".
ברוך הוא מורה לשל"ח כבר 28 שנים. הוא עובד גם היום בתיכון בקריית אונו, ובין היתר משמש מזכיר סניף איילון בארגון המורים. “לא תאמין, אבל ממש לפני האסון הייתי בשימועים לפני פיטורי מורים. תשמע סיפור ותגיד שהוא הזוי", האב השכול חייך במרירות. “בית ספר מסוים שלח 18 מכתבי פיטורים למורים. באתי לשיחה עם מנכ"ל בית הספר ודיברתי לא אל המוח שלו, אלא אל הלב. אמרתי ‘אל תסתכל עכשיו על 18 שמות, תסתכל על שם אחד. יש לו משפחה, ילדים, פרנסה, משכנתה, חשבון חשמל שהוא צריך לשלם. אתה נוגע בו וזה נופל כמו קוביות דומינו. אתה גומר עליו, במיוחד בתקופת הקורונה כשאנשים חיים בחוסר ודאות'. אחרי כמה דקות של שיחה הבן אדם לקח את הרשימה וקרע אותה. אמר ‘אין שימועים. יש רק בעיה עם שתי מורות, חסרות לי כמה שעות, תעזור'. אמרתי שאין בעיה. התקשרתי לרן ארז, יו"ר ארגון המורים, ופתרנו את הסוגיה. כל 18 המורים ישבו בחוץ וחיכו לשמוע לגבי עתידם. היה שם מורה עם 32 שנות ותק שעמד ללכת הביתה. יצאתי ואמרתי ‘חבר'ה, הכל בסדר'. הוא התחיל לבכות".
בזמן ששוחחנו הגיעו שלוש נערות שעמדו כמה שניות נבוכות עד שאחת מהן אמרה. “באנו לנחם ולחזק אתכם. רצינו להנציח את זכר בנכם. יש לך איזו בקשה?'. ברוך חייך ואמר “אתם, הנוער, מלאים כרימון ברעיונות. נשמח אם תעשו משהו. קחי את מספר הטלפון שלי וכשיהיה מוצר מוגמר, אשמח לראות".
התרעות פיקוד העורף