כינויו בשירות הביטחון הכללי היה "הגרוזיני". עצם אזכור שמו הטיל אימה על מחבלים, נחקרים ומרגלים. הוא נחשב לישראלי החי שחקר הכי הרבה מחבלים ובילה הכי הרבה שנים רצופות במאבק סיזיפי ועיקש בטרור. היה חוקר שב"כ ברמאללה באינתיפאדה הראשונה, ראש שב"כ שומרון באינתיפאדה השנייה, ראש המחלקה לסיכול טרור בעזה, ראש אגף החקירות הנערץ. כמעט ואין פיגוע, רב-מחבלים, אירוע טרור או פיצוח מסמר שיער בעשרות השנים האחרונות שהגרוזיני, או בשמו האמיתי יצחק אילן, לא פיקד עליו, השתתף בו, נגע בו או הריח אותו מטווח אפס. 

ביולי הקרוב יחגוג 64. חייו ניתנו לו במתנה לפני כחצי שנה בניתוח השתלת ריאה שעבר כשהגיע כמעט לערש דווי. אב לשלושה, סב לשלושה, מתגורר באשדוד. ביליתי איתו למעלה מעשר שעות, מהמרתקות ביותר שחוויתי ב-34 שנות קריירה עיתונאית. הוא היה אמור להתמנות לראש השב"כ אחרי יובל דיסקין, אבל סלטה אופיינית של נתניהו ברגע האחרון הפכה את היוצרות ושיגרה אותו לגמלאות. החוויה הזו, אליה נחזור בהמשך, צרובה בבשרו. הוא איש ימין אידיאולוגי מהסוג שכבר כמעט לא קיים כאן. ביטחוניסט מובהק, אבל גם מוסרי, ערכי וממלכתי.

שלטון החוק חשוב בעיניו מזהות המנהיג. פולחני אישיות מזכירים לו את רוסיה הסובייטית. הוא לא פוליטיקאי. אומר מה שהוא חושב, עושה מה שהוא מרגיש, רודף צדק מושבע ומי שכמעט ולא התראיין או חיפש קרדיטים לאורך עשרות שנות שירותו בשב"כ. עכשיו, אחרי הרפתקה כושלת ומכאיבה אצל בני גנץ והשתלת ריאה דרמטית, מתפנה אילן לסדרת שיחות עומק על חייו, תובנותיו, תקוותיו, אכזבותיו וחשבונותיו.

החלק הראשון: בגיליון ערב שבועות של מעריב