לא יכלו לירות ברגל? התחושה מאוד קשה, זה כאב בלתי אפשרי", אומר חיירי אלחלאק, אביו של איאד אלחלאק, צעיר ערבי על הרצף האוטיסטי שנורה למוות לפני ימים אחדים בידי שוטרי מג"ב כשהיה בדרכו למרכז "אלוין" לבעלי צרכים מיוחדים בעיר העתיקה בירושלים. השוטרים חשדו כי הוא חמוש באקדח, קראו לו לעצור, ואחרי שלא נענה לקריאות, פתחו במרדף אחריו. הצעיר נמלט לחדר האשפה שנמצא כמה עשרות מטרים מהמקום, שם הוא נורה כשאינו חמוש.

"אף אחד לא יכול להרגיש את הכאב שלי. איאד היה בן 32 במותו, אבל התנהג כמו ילד בן שבע", אומר האב. "הוא היה על הרצף האוטיסטי. הגוף והגיל גדלים, אבל המוח עוצר. היה ילד מקסים, חמוד, עוזר לכולם. כל השכונה אהבה אותו וכל השכונה בכתה עליו. כל הזמן שמרנו עליו, תמכנו בו. באותו יום הוא הלך כרגיל לבית הספר, לקח את הכפפות, את המסיכה. בדרך ירו בו, הרגו אותו. אני אפילו לא יכול להגיד לך עד כמה אני כועס. זה לא רק כעס שלי, אלא של כל פלסטיני. לא יכלו לירות בו ברגל? לא היה צריך לירות בו למוות. הוא היה בעל צרכים מיוחדים שלא יכול היה לבטא את עצמו, להסביר את עצמו. הוא פחד מרעש. שמע רעש, ברח. בגלל זה הוא נהרג. אנחנו מאוד כועסים על שוטרי מג"ב. הם ישר חשדו בו וישר ירו בו, אבל הוא לא היה מחבל. הם יורים על חשד, לא על ודאות. צריך קודם לוודא מיהו, מהו".

ביום ראשון נשלח מטעם עמותת "רופאים לזכויות אדם" מכתב לשרי ביטחון פנים, בריאות והעבודה, הרווחה והשירותים החברתיים בנושא הרג פגועי נפש ובעלי צרכים מיוחדים על ידי כוחות ביטחון, שנוגע למקרים האחרונים.

איאד אלחלאק ז''ל (צילום: רשתות חברתיות)איאד אלחלאק ז''ל (צילום: רשתות חברתיות)

מקרה נוסף שהם התייחסו אליו היה זה של שיראל חבורה. חבורה בן ה־30, שסבל מבעיות נפשיות, נורה למוות בידי שוטר לאחר שתקף אותו בסכין ליד ביתו בראש העין ב־30 באפריל. "באחרונה הצטברו מספר מקרים של היתקלויות של כוחות הביטחון עם בעלי צרכים מיוחדים ופגועי נפש שהסתיימו בהריגתם", נכתב במכתב. "ברור לנו כי על כוחות הביטחון להגן על עצמם ולהפחית ככל הניתן את הפגיעה בעצמם, אולם אין בכך כדי להצדיק תגובה שהיא בבירור למעלה מן הנדרש בכדי להשתלט על אדם, ובוודאי לא כזו המובילה פעמים רבות מדי לגרימת מותו של האדם שאותו מבקשים לעצור... אנו חוששים כי מהירות וקטלניות התגובה לא מאפשרות מקום להתמודדות עם אוכלוסיות הסובלות מבעיות נפשיות או בעלי צרכים מיוחדים. אלה מסומנים אוטומטית כחריגים ולכן כמסוכנים. אנו סבורים כי הרחבת ארגז הכלים של שוטרים ואנשי כוחות הביטחון לפתרון קונפליקטים באמצעים לא אלימים ושינוי התרבות הארגונית, יכולים לשרת אותם גם במפגש עם אוכלוסיות אחרות, במצבים קריטיים לא פחות".

ארגז כלים
"אין ספק ששוטרים צריכים להתחשב כשעומד מולם בעל צרכים מיוחדים", אומר ספיר חבורה, אחיו של שיראל. "במקרה שלנו גם יידענו את המשטרה על כך שהוא אלים, אבל הסוף של המקרה היה מאוד טרגי. צריך לשנות נהלים, לחשוב איך אפשר לטפל באנשים עם צרכים מיוחדים בסיטואציות כאלה. הכאב של המשפחה הוא מטורף. אני חושב על זה כל רגע. בתוך חודש איבדו שלוש משפחות אנשים שהם על רקע 'לא בסדר'. זה צריך להדליק נורה אדומה, אבל המדינה מגבה את השוטרים בכל דבר. צריך לחזק אצל השוטרים את הביטחון איך לטפל באירועים כאלה בלי מיד להיבהל".

"לנוכח המקרים הללו ועל מנת שגם ההיתקלות הבאה של בעל מוגבלות כזו או אחרת עם כוחות הביטחון לא תסתיים בהריגתו, אנו קוראים להקמת ועדה בין־משרדית המשותפת למשרד הבריאות, הרווחה והמשרד לביטחון פנים שתבחן את הליקויים בתפיסה ובתרבות הארגונית המאפשרים הרג כאמצעי ראשון, ולקביעת נוהל ברור להתנהלות בעת היתקלות במי שחשוד כסובל מבעיות נפשיות או מוגבלות אחרת", אומרת ליטל גרוסמן, מנהלת מחלקת תושבי ישראל בעמותת רופאים לזכויות אדם.

אביו של איאד אלחלאק מחזיק תמונה שלו (צילום: באדיבות המשפחה)אביו של איאד אלחלאק מחזיק תמונה שלו (צילום: באדיבות המשפחה)

אבל ברוב המקרים אין לכוחות הביטחון את האפשרות לדעת זאת.
"מהירות התגובה היום והקטלניות שלה הן אלו שלא מאפשרות איזושהי אופציה אחרת. אנחנו בהחלט חושבים שכוחות הביטחון צריכים להגן על עצמם ולעשות כל מה שביכולתם כדי להפחית את הפגיעה הפיזית שעלולה להיגרם להם, אבל אנחנו חושבים שכוחות הביטחון צריכים עוד כלים בארגז הכלים שלהם, עוד אופציות, ולא להשתמש ישר באש חיה. אפשר להשתמש למשל באקדח טייזר, שהוא כן מסייע לשתק חשוד ולפחות נותן רגע לעצור ולחשוב מה קורה כאן ואז להמשיך במעצר. אני לא מתיימרת לדעת מה היה באותם אירועים, אני לא מח"ש, אבל אני מביעה דאגה. אני מסתכלת על המקרה הבא שבו תהיה היתקלות עם פגוע נפש או עם בעל צרכים מיוחדים – ערבי או יהודי – עם כוחות הביטחון. אני לא רוצה שזה שוב פעם ייגמר במוות. אנחנו רוצים שהוועדה הבין־משרדית הזאת תבחן מדוע האמצעי הראשון שכוחות הביטחון השתמשו בו בשלושת המקרים הוא ירי בנשק חם, שתוצאתו הייתה קטלנית ביותר. אנחנו חושבים שחייב להיות נוהל שיסייע לכוחות הביטחון להתמודד עם מקרים כאלה. מה שנתפס להם כחריג אוטומטית נתפס להם כמסוכן, וזה לא תמיד ככה".

מה היית למשל מציעה?
"צריך שיהיו הכשרות, מפגשים של כוחות הביטחון עם אוכלוסיות כאלה. זה יעזור להם להבין אותן יותר. צריך לגבש נוהל מתאים לזיהוי האוכלוסיות האלה ולטיפול בהן. אנחנו ממש לא רוצים שכוחות הביטחון ייפגעו, שזה יהיה על חשבונם, אבל יש עוד דרכים".

"המקרים האחרונים מציפים מעל פני השטח בעיה שלא מספיק דנים בה: הגישה הכוחנית בקרב רשויות אכיפת החוק להתמודדות במצבים שבהם מעורבים אנשים עם מוגבלות", אומרת שירה רודרמן, מנכ"לית קרן משפחת רודרמן, המקדמת שילוב אנשים עם מוגבלות בחברה ובשנים האחרונות פועלת מול משטרת ישראל בתחומי החינוך וההסברה לצמצום תופעת האלימות נגד אנשים עם מוגבלויות. לדברי רודרמן, במחקר שערכה הקרן על אודות הפעלת כוח משטרתי בארצות הברית נמצא כי "50%־30% מההרוגים שסוקרו בכלי התקשורת האמריקאיים היו אזרחים עם מוגבלויות. התקשורת האמריקאית, בדומה לזו הישראלית, מתמקדת באופן טבעי בנושאי גזע ומוצא אתני, אבל הסיפור אף חמור יותר. הקורבנות הללו איבדו את חייהם בגלל שהשוטרים שפגעו בהם לא קיבלו הכשרה וליווי בהתמודדות עם מצבי קיצון שבהם מעורבים אנשים עם מוגבלות".

לכן, קובעת רודרמן, על מנת להתמודד עם מקרים כאלו בעתיד יש לבצע שינויים מערכתיים: החל בהכשרה מקצועית ייעודית לכלל השוטרים, דרך קבלת מידע מהימן בזמן אמת מגורמי רווחה ובריאות, וכלה בליווי צמוד של פסיכיאטר הזמין לשוטרים במקרי חירום. "כל אלה יכולים להציל חיים", היא מסבירה. "אסור להשלים עם קורבנות נוספים כתוצאה מבורות והיעדר מענים ראויים של המשטרה באינטראקציות מורכבות עם אזרחים עם מוגבלות שכלית, נפשית או אחרת. יש לציין כי יש רצון מצד משטרת ישראל לקדם את הנושא. במסגרת 'ישראל מעבר למגבלות', מיזם משותף של קרן משפחת רודרמן עם ג'וינט ישראל והממשלה, אנו פועלת להכשרת צוערים במשטרה, ליצירת פתרונות אפקטיביים, למתן כלים פרקטיים וידע להתמודדות במקרים דומים, להגברת המודעות ולניפוץ סטיגמות כלפי אנשים עם מוגבלות. עם זאת, המלאכה עוד מרובה ועל משטרת ישראל להאיץ את קצב ההכשרה ופיתוח מענים רב־מערכתיים בהקדם האפשרי".

לוחמי מג''ב אילוסטרציה (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה). צילום: יהונתן ולצר/TPSלוחמי מג''ב אילוסטרציה (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה). צילום: יהונתן ולצר/TPS

המציאות בשטח
"המבחן שהשוטר או החייל עומדים מולו הוא רק מבחן הסיטואציה", אומר אריה עמית, ניצב בדימוס של משטרת ישראל שכיהן בעברו כמפקד מרחב דן, ראש אגף מבצעים ומפקד מחוז ירושלים. "אין שום קשר לא למוצא של הבן אדם, לא למין שלו, לא אם הוא פרופסור באוניברסיטה או בעל צרכים מיוחדים. את כל הדברים האלה השוטר או החייל לא יכולים לדעת בעיקרון וזה גם לא רלוונטי מבחינתם. הדבר היחיד שהם צריכים לראות מול עיניהם זה אם הם נמצאים בסכנת חיים או אם אנשים אחרים נמצאים בסכנת חיים או לא. זה המבחן היחיד, אין שום מבחן אחר. לכן אם יהיה נוהל שיהיה כתוב בו 'מישהו שהוא בעל צרכים מיוחדים, תיזהרו איתו' – איזה כלי יש בדיוק לשוטר לדעת שמדובר בבעל צרכים מיוחדים? זה זילות לחשוב שיש דבר כזה בכלל. לכן אני מדגיש ואומר שהמבחן היחיד הוא מבחן הסיטואציה, האם אני כשוטר נמצא בסכנת חיים או אם אני עכשיו אמור להציל אנשים אחרים שנמצאים בסכנת חיים. זה הכל. ואם זה מישהו בעל צרכים מיוחדים שעומד עם תת־מקלע דרוך ומתכוון לירות? אז זה שהוא בעל צרכים מיוחדים, ההחלטה תהיה אחרת לגביו? את מבינה שלא".

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "משטרת ישראל מטפלת מדי שנה במקצועיות ובמסירות באלפי אירועים שבהם מעורב אדם עם צרכים מיוחדים בהתאם לחוק והנהלים וברגישות המתבקשת. מקרים בודדים וחריגים אינם מעידים על הכלל והם מצויים בבדיקה כמקובל. בחלקם המוגבלות כלל לא הייתה ידועה לשוטרים ובחלקם אף נשקפה סכנה מיידית וממשית לחיי שוטר שפעל להגן על עצמו ולהציל את חייו. נציין כי משטרת ישראל נמצאת בקשר רצוף עם גורמי הרווחה לשם טיוב וייעול הטיפול בתיקים שבהם מעורבים אנשים עם מוגבלות. כמו כן, מדי שנה מוכשרים עשרות חוקרים בהשתלמות ייחודית בנושא חקירת אנשים עם מוגבלויות, בין אם כחשודים ובין אם כנפגעי עבירה ועדים. בנוסף, במסגרת ההכשרות השונות לשוטרים, מתקיימת הכשרה ייחודית לטיפול באנשים עם מוגבלויות, זאת לצד פעילות ענפה שעושים שוטרי ישראל בכל ימות השנה למען ילדים ובני נוער בעלי צרכים מיוחדים".