אמרתי לאדולף אייכמן את שמי ושאני קצין. הוא ראה את המספר המקועקע על היד שלי. לא הייתי צריך לספר לו שום דבר. הוא גם לא שאל. היה לו בדרך כלל פוקר פייס, אבל מדי פעם ראינו שהוא מתעצבן, לא שקט, במיוחד כשהבאנו לו מכתבים בחתימתו מהתקופה הזאת", מספר סגן ניצב בדימוס מיכאל (מיקי) גולדמן־גלעד בן ה־95, מקציני המשטרה שניהלו את חקירתו של אייכמן לאחר לכידתו והאחרון בהם שעודנו בחיים.

בשבוע שעבר הושק הספר "לשכה 06: חקירתו של אדולף אייכמן במשטרת ישראל", שמביא את סיפורה של היחידה המשטרתית שהוקמה לצורך חקירת אייכמן. "הספר יצא לאור לרגל 60 שנה להקמת הלשכה", מספר פקד יוסי המי, ד"ר להיסטוריה של עם ישראל וסגן מפקד בית מורשת משטרת ישראל, שהיה אמון על המחקר וכתיבת הספר. "אחת המטרות היא להביא לידיעה את הסיפור של החקירה עצמה שעליה הייתה אמונה לשכה 06. 

חומר הראיות שנאסף בחקירה היה בסופו של דבר חלק מכריע בהרשעתו של אייכמן. החלק הראשון של הספר הוא הסיפור על הלשכה עצמה, מי הקימו אותה, מי היו החוקרים, סיפורים שמאחורי הקלעים, בקשות שנשלחו ללשכה על ידי אזרחים. הפרק השני מספר על חלקו של אייכמן בפתרון הסופי עד לכידתו וזיהויו בארץ. החלק השלישי והעיקרי של הספר עוסק באיסוף הראיות ובתשאולו של אייכמן וכולל מסמכים שונים ועדויות של ניצולי שואה".

הספר הודפס ב־1,000 עותקים ומיועד בשלב זה בעיקר לשוטרים ולאנשים שעוסקים בתחום, בהם היסטוריונים. "נבחן את האפשרות להנגיש את הספר לאזרחים שיתעניינו בו", מציין המי. "בגלל שהמשטרה אינה יכולה למכור ספרים, אולי נעשה זאת דרך גוף שלישי, כמובן לא למטרות רווח".

כריכת הספר לשכה 06 (צילום: ללא קרדיט)
כריכת הספר לשכה 06 (צילום: ללא קרדיט)

חובה מוסרית 
גולדמן־גלעד נולד בקטוביץ שבפולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברח עם הוריו, אחיו ואחותו לעיר פשמישל, משם גורש למחנה שבניה. בנובמבר 1943 גורש לאושוויץ ונשלח למחנה בירקנאו. 

לאחר כחודש וחצי הועבר למחנה בּונה־מונוביץ. הוא צעד בצעדת המוות, הצליח לברוח ממנה, הסתתר אצל משפחה פולנית, ובתחילת 1945 הצטרף לצבא האדום. במאי 1947 עלה על אוניית המעפילים "התקווה" שהפליגה ארצה, וגורש על ידי הבריטים למחנה מעצר בקפריסין. לאחר קום המדינה עלה ארצה והתגייס למשטרה.

לפני שהחל משפט אייכמן היה גולדמן־גלעד מחוץ למשטרה. "ב־1958 עזבתי את המשטרה, כי לא הסתדרתי עם המשכורת", הוא מספר. "רצינו עוד ילד, המשכורת לא הספיקה והחלטתי לחפש משהו אחר. ואז כשדוד בן גוריון הודיע ברדיו שתפסו את אייכמן, כתבתי מכתב למפכ"ל המשטרה דאז, יוסף נחמיאס, והצעתי את שירותיי. הוזמנתי לשיחה והציעו לי לחזור למשטרה. הסכמתי בתנאי שיעלו לי דרגה. הם הסכימו. נכנסתי ללשכה 06 בדרגת פקד".

מיכאל גלעד בעת משפט אייכמן (צילום: באדיבות המשפחה)
מיכאל גלעד בעת משפט אייכמן (צילום: באדיבות המשפחה)

מה הניע אותך להציע את שירותיך? 
"בגלל שידעתי גרמנית, פולנית, רוסית ויידיש (שפה שהייתה חשובה גם בגלל העדים שהעידו), הייתי משוכנע שאוכל לסייע. הסיבה לא הייתה לסגור מעגל. אני לא משוכנע שאנחנו אי פעם נסגור מעגל, אבל הייתי משוכנע שאוכל לסייע בחקירתו של אייכמן והרגשתי חובה מוסרית להציע את עצמי".

גולדמן־גלעד מספר כי היחידה מנתה קרוב ל־40 איש. "ביניהם מפקד היחידה (ניצב אברהם 'רמי' זלינגר: א"ש), סגנו (אפרים אלרום הופשטטר: א"ש), 12 קצינים חוקרים, טכנאים ומתרגמים", הוא מפרט. "החקירה הקיפה את כל ארצות אירופה שהיו תחת שלטון גרמניה והשפעתה. סך הכל 18 מדינות. היינו צריכים לחלק את החקירה לאזורים. אני קיבלתי את האחריות לאזור פולין, ברית המועצות, הארצות הבלטיות, לטביה ואסטוניה, ומחנות ההשמדה שהיו בשטחים הללו, ושאליהם הובלו יהודים מכל אירופה.

 ידעתי מי זה אייכמן. כשהתחילו משפטי נירנברג של פושעי מלחמה נאצים, עקבתי אחר הפרוטוקולים. ידעתי שאייכמן היה ראש מחלקת היהודים בגסטפו והיה אחראי על הובלת יהודי אירופה למחנות השמדה, בהם טרבלינקה, אושוויץ, סוביבור, בלזץ. הוריי הובלו לבלזץ והושמדו יחד עם אחותי ויחד עם המשפחה המורחבת, שמנתה קרוב ל־40 נפשות. היה לי אח שגויס לצבא האדום. הייתי בטוח שהוא נהרג במלחמה, אבל מצאתי אותו 17 שנים לאחר מכן".

משפט אייכמן (צילום: רויטרס)
משפט אייכמן (צילום: רויטרס)

איך היה המפגש הראשון עם אייכמן?
"תמיד ראיתי את התמונה שלו במדים ופתאום באפריל 1961, כשהביאו אותו לפניי לחדר החקירה והסתכלתי עליו, הזדעזעתי לראות לפניי איזשהו נֶבֶּךְ מפוחד ומסכן. לא יכולתי להאמין שזה היה אותו אייכמן. לא יכולתי להאמין שזה היה האיש ששלט על חייהם ומותם של כל יהודי אירופה".

איך התנהלת מולו?
"אנחנו היינו קציני משטרה, חוקרים מקצועיים. היו לנו הוראות מפורשות להתייחס אליו כמו אל כל חשוד ברצח. היו לנו הנחיות אפילו לא להרים עליו את הקול כדי שלא יוכל לומר בבית המשפט שהופעל עליו לחץ, והוא גם לא טען זאת. החקירה נמשכה תשעה חודשים. 

מי שישב עם אייכמן כמעט יום יום היה פקד אבנר לס. כשהיו צריכים לברר אצלו דבר ספציפי על אזור שהיינו אחראים עליו, היינו נפגשים איתו בחדר החקירות. זה תמיד היה עם רשמקול, היו שאלות, הוא ענה. הכל הוקלט ויומיים לאחר מכן זה הועבר לו בכתב. נתנו לו לקרוא מה שאמר, הוא התבקש לחתום על הפרוטוקולים וחתם. אחר כך הסלילים הובאו גם כהוכחה בבית המשפט".

לדברי גולדמן־גלעד, אייכמן התחמק מכל אחריות אישית. "הטענה שלו הייתה שהוא קיבל פקודות והיה צריך למלא אותן", הוא אומר. "אבל הצגנו לו מאות מסמכים בחתימתו שהוצגו בארכיונים באירופה ובארצות הברית. הוא חתם על מכתבים והוראות שהיה נותן לכל השליחים שלו בארצות הכיבוש לגבי הובלת היהודים ברכבות למחנות ההשמדה.

הוא כאמור טען שעשה את הדברים לפי פקודות, כדי להוריד מעצמו אחריות אישית. אבל אנחנו הוכחנו שהוא נתן הוראות בעצמו. דיברתי איתו רק בגרמנית. העדויות שלו הוקלטו רק בגרמנית. אחר כך כמובן הגשנו את זה לבית המשפט בתרגום עברי".

השקת הספר לשכה 06 (צילום: צילום פרטי)
השקת הספר לשכה 06 (צילום: צילום פרטי)

עד כמה זה היה קשה לך נפשית?
"זה היה מאוד קשה, אבל אנחנו היינו חייבים לשלוט על עצמנו, ועשינו זאת למעשה על חשבון הבריאות הנפשית שלנו. כמעט מחצית החוקרים וחלק מהאנשים הטכניים היו שורדי שואה. היה לי הכי קשה כשמצאתי מספר מסמכים שבאחד מהם היו ההוראות להוביל את יהודי גטו פשמישל לבלזץ. ראיתי את המסמך שנתן לי להבין שבתאריך 26 ביולי 1942, שבמקרה הוא גם יום הולדתי, הובלו הוריי ואחותי הקטנה למחנה ההשמדה בלזץ".

סודי ביותר
גולדמן־גלעד חקר את אייכמן חמש פעמים. "ישבתי איתו כל פעם שעה וחצי־שעתיים", הוא מספר. "עיקר הפעילות שלי בלשכה 06 הייתה לגלות את המסמכים הרלוונטיים לפעולותיו, וגם להיפגש עם שורדי שואה ולגבות את העדויות שלהם כדי שיהיה אפשר אחר כך להזמין אותם כעדים למשפט. זה היה חלק לא פחות קשה. 

לשמוע את הסיפורים שלהם ולשכנע אותם להעיד. הם אמרו שלא יאמינו לסיפורים שלהם. באמת הייתה תקופה שלא האמינו לשורדי השואה. הייתה אישה אחת, רבקה יוסלבסקה, שנורתה על ידי אנשי אס.אס עם כל משפחתה. היא רק נפצעה, יצאה מהבור עירומה, אחר כך מצא אותה איזשהו איכר שריחם עליה ולקח אותה לביתו. זאת עדות מאוד מפורסמת שמלמדים אותה בבתי הספר". 

חקירתו של אייכמן התבצעה תחת מעטה סודיות. "היינו חוזרים הביתה רק פעם אחת בשבוע לשבת. היה אסור לנו לספר איפה אנחנו נמצאים, איפה החקירה. שום דבר אכן לא דלף החוצה", מספר גולדמן־גלעד.

היה קשה לשמור הכל בפנים?
"היה קשה להתמודד עם זה. לא יכולתי לספר לאשתי, לא לילדים. כשהתחיל המשפט עצמו, התבקשתי על ידי התובע הראשי, גדעון האוזנר, להיות העוזר האישי שלו בזמן המשפט. ישבתי ליד האוזנר בשולחן התביעה במשך כל המשפט. זה היה מצב לא פחות קשה מאשר בלשכה 06. תארי לעצמך שאותה רבקה יוסלבסקה העידה אחר כך במשפט וסיפרה את הסיפור. הרגשתי כאילו אני עובר את השואה עוד פעם. זה לא היה פלא שכמה שנים לאחר מכן קיבלתי התקף לב".

איך הרגשת כששמעת את גזר הדין?
"אנחנו, קציני החקירות, לא היינו בטוחים שאייכמן יקבל גזר דין מוות. היינו בטוחים שזה מגיע לו, אבל לא היינו בטוחים שהשופטים יגזרו זאת עליו. אין נקמת אנוש על מה שהם עשו לעם היהודי. אני משוכנע שרק אלוהים יכול לנקום על מה שהם עשו לנו. אנחנו לא מסוגלים. 

הייתי גם אחד משני קציני המשטרה שהיו נוכחים בזמן תלייתו ב־31 במאי 1962. גם כשראיתי איך תולים אותו לא היה לי רגש של נקמה. אולי נעשה צדק עם אחד, אבל אי אפשר היה לתלות אותו שישה מיליון פעמים. הנקמה האמיתית שלי היא חמשת ילדיי ו־12 נכדיי". 

בתום המשפט נשאר גולדמן־גלעד כשנתיים במשטרה. "לאחר מכן יצאתי בשליחות לאומית לדרום אמריקה מטעם הסוכנות היהודית ושימשתי בתפקידים נוספים בשירות המדינה", הוא מספר ומודה שהשקת הספר מאוד ריגשה אותו. גולדמן־גלעד היה בין אלה שפיזרו את אפרו של אייכמן בים. ברגע שעשה זאת אמר: "כֵּן יֹאבְדוּ כָל-אוֹיְבֶיךָ יִשְׂרָאֵל".