בכל פינת הנצחה בבתי הקפה רשמתי 'במותו ציווה לנו את החיים' ותמיד אחרי זה הוספתי את המילה 'הטובים', כי זה מה שנמרוד היה אומר לי", אומר אהוד שגב (41), בעלים ומייסד של רשת קפה נמרוד, שביום רביעי האחרון – אחרי 14 שנות פעילות – הודיע כי הוא סוגר את הרשת.
"הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. אני מקבל כל כך הרבה אהבה מכל כך הרבה אנשים שכל כך כואב להם לשמוע על המצב. זה לא משהו שבא לאנשים בהפתעה, כי בשבועות האחרונים דיברנו על זה בתקשורת. סיפרנו על הקושי הרב שבו אנחנו נמצאים וקראתי לכל משקיע, בעל מסעדה או רשת שיפנה אלי כדי שננסה להציל את מה שאפשר. פנו אלי מספר רשתות, מספר גורמים, יועצים ומשקיעים וניסו לעזור לי. הם נפגשו עם הזכיינים וניהלנו מגעים קדחתניים בשבועות האחרונים".
אבל המשבר הכלכלי בשל הקורונה הכריע בסופו של דבר, והרשת בעלת שמונת הסניפים שפעלה במודל של זכיינות, נאלצה להודיע על סגירת שעריה. רשת "קפה נמרוד" הוקמה על ידי אהוד לזכר אחיו, רב סמל נמרוד שגב ז"ל, יליד ראש פינה שנפל ב־9 באוגוסט 2006 בדרום לבנון בהיותו בן 28. במלחמת לבנון השנייה נקרא נמרוד לשירות מילואים בצו 8 ועלה ללבנון עם טנק המרכבה שבו שימש טען.
הטנק שלו, שחיפה על טרקטורים שסללו ציר תנועה חדש בכפר עייתה א־שעב, נפגע ממטען צד ומיד לאחר מכן ספג טיל נ"ט. מפיצוץ הטיל והתחמושת שהייתה בטנק נהרגו נמרוד וכל אנשי צוות הטנק. נמרוד היה הבן הבכור של איריס ויחזקאל (חזי). אהוד קטן ממנו בשנה. "נראינו כמו תאומים", מספר אהוד.
"ממש כמה חודשים אחרי מלחמת לבנון השנייה, כשאחי נהרג, השתתפתי בתוכנית ריאליטי בערוץ 2 דאז 'אורי גלר מחפש את היורש'. ליאור סושרד המדהים זכה במקום הראשון, ואני במקום השני. אף אחד לא זכר את המקום השני, אז הבנתי שמוטב לי להתמקד כרגע בהקמת מסעדה להנצחת אחי. החוויה של היצירה וההקמה של המסעדה הייתה דבר מדהים עבורי. זה נתן לי כל כך הרבה כוח. גם לי, גם למשפחה שלי, גם לשותף שלי דוד אייל, שהוא חבר ילדות, ולמשפחה שלו. היינו כל כך עסוקים בהנצחה ובלנסות לגרום למסעדה להיות כל כך מצליחה ברמת הפופולריות שלה, שהרבה פעמים את שוכחת שיש פה גם עסק כלכלי מאחורה".
רגע טראומטי
הסניף הראשון של הרשת הוקם בנמל תל אביב. "עד פרוץ הקורונה היינו שמונה סניפים", מספר שגב. "בעקבות המשבר חלקם נסגרו, חלקם לא ממשיכים לפעול כקפה נמרוד. אמרו: 'לא מעניין אותנו כבר, נעשה פה איזו פלאפלייה או משהו כזה'. נשארו שניים־שלושה סניפים שהביעו רצון לנסות ולשמר את השם, אבל מפני שאותם אנשים שהייתי איתם במגעים לגבי השקעה החליטו בסופו של דבר שזה לא בשבילם, זה הפך להיות פחות רלוונטי לנסות להציל את אותם הסניפים".
איך אתה מרגיש בימים אלה?
"המשבר גדול. אנחנו מבינים שההנצחה הולכת לקרוס ומעבר להנצחה, גם המצב הכלכלי שלי ושל השותף שלי הולך להשתנות מקצה לקצה. אני יודע שבעוד ימים ספורים בטח אגיע למצב של פשיטת רגל ואצטרך להתמודד עם כל הכאב האדיר שיש בסיטואציה הזו, כולל הכתם הזה שילווה אותי כל החיים. מי בכלל חשב שרציתי בעצם להקים עסק ולהנציח את אח שלי? את מבינה כמה זה טראגי פה? זו בעצם הדקירה הכי כואבת".
ההחלטה לא הייתה קלה עבורו. "לפני כמה שבועות, כשהמצב החל ממש להידרדר וכבר הבנו או שנכניס משקיע או שאנחנו סוגרים את העסק, הרבה מאוד אנשים ויועצים מסביב אמרו: 'אהוד, זה לא שווה את המאמץ, את ההשקעה, את הזמן שלך כרגע'", הוא מספר. "ואני, בגלל שזה לא הכסף והזמן אלא ההנצחה, סירבתי להקשיב להם. גם השותף שלי ניסה להגיד לי בעדינות 'אהוד, זה לא הזמן להמשיך'״.
שגב מספר בכאב: ״אמרתי שאנחנו נמצא פתרון, אבל בסופו של דבר הבנתי שיש מרחק מאוד גדול בין החלום האמוציונלי שלי להשאיר את החיוך של נמרוד מתנופף בכל פינות ההנצחה בכל אחת מהמסעדות לבין החיים האמיתיים – שזה אומר להחזיק עסק שהוא באמת כלכלי, שיכול להחזיר את ההשקעה לכל משקיע שישים בו כסף כדי להציל אותו. בגלל ההצטמצמות של הסניפים ומפני שרוב הסניפים לא ימשיכו תחת השם 'קפה נמרוד', זה הפך להיות עסק לא כלכלי עבור אותם משקיעים. לכן ביום רביעי הסכמתי לראשונה לבלוע את הרוק, להרים ידיים ולהוציא הודעה למשקיעים שלנו שהפעילות נפסקת".
"כל יום שעבר ויכולתי לשבת באחד הסניפים ולקרוא את הסיפור של נמרוד מתוך דפי התפריט נתן לי, להורים שלי, למשפחה שלי, לכל החברים שלנו ולכל בן אדם במדינת ישראל נחת נפשית", הוא מתאר.
"הייתה איזושהי תחושה ש'היי, אנחנו יושבים פה היום בפינה הקסומה הזאת, אבל אנשים איבדו את חייהם בשביל לאפשר לנו ליהנות מהרגעים האלה'. היכולת שלנו, הישראלים, ליהנות מהאווירה היומיומית בבתי הקפה – שזה כל כך חלק מהדנ"א שלנו – זה דבר כל כך לא מובן מאליו. לפעמים צריך להיזכר כמה חיילים נמצאים בגבולות שלנו. אנחנו מוקפים באויבים ואנשים נותנים את חייהם בשביל שנוכל לשבת באותם בתי הקפה וליהנות. זה תמיד היה הקו המנחה שהוביל אותי בהתנהלות של בתי הקפה. להזכיר לאנשים ש'היי, אנחנו נהנים מהחיים הטובים'. אח שלי תמיד אמר לי זאת כשעוד היה חי. אמר לי: 'אהוד, אנחנו צריכים לחיות את החיים הטובים. צו 8 של כולנו זה לחיות את החיים הטובים'. ככה היה אומר לי".
יש לך מושג מה אתה הולך לעשות?
"עכשיו זה רגע כל כך טראומטי. את תופסת אותי יממה אחרי שהשלמתי בעצם עם הסגירה. אחרי קבלת ההחלטה הכל כך גורלית הזאת שהולכת להשפיע בצורה כל כך גורפת על העתיד שלי בתור אזרח פושט רגל, ככל הנראה, במדינת ישראל. אני לא רואה שום פתרון אחר לצאת מהמשבר, אז קצת קשה לי כרגע להגיד מה יהיה בעתיד. כרגע אני כל כך רוצה לנסות להקל על כל מי שהיה חלק מהסיפור הזה – מהזכיינים דרך הספקים המדהימים שכל כך תמכו בי וברשת לאורך השנים, הבנקים שנתנו לנו גב״.
עוד הוא מוסיף: ״חשוב לי שאף אחד לא יפגע מהסיטואציה ככל שניתן, כי אני מבין שבכל זאת יש פה השלכות. יש בי איזשהו רצון שלכולם יצא רק טוב מזה, אבל אני מבין שהסיכוי שזה יקרה הוא מאוד קלוש. לכן אני בתקופה מאוד מבלבלת. יעברו בטח חודשים רבים, אם לא שנים, עד שאוכל לשוב לעמוד על הרגליים ולנסות לעשות משהו משמעותי חדש בחיים שלי. קשה לי לדעת כרגע. כרגע אני רק יכול להתפלל לטוב ולקוות שנמרוד עשה את כל המהלכים האלה מלמעלה באיזושהי יד מכוונת. שהחליט שהגיע הזמן לסיים את זה ושאני צריך לעבור לאיזושהי פאזה אחרת. אני חושב שגם בכל ההצלחה והפופולריות של הרשת תמיד נמרוד היה שם ברקע, דואג מלמעלה לכוון את הדברים".
לא מאשים
החיים כבעל רשת בתי קפה אף פעם לא היו קלים, לדבריו. "עסקי המזון בישראל נמצאים בקשיים", אומר שגב. "אין הרבה עסקים בענף המזון שאת יכולה לראות את הבעלים שלהם חיים בדירה מפוארת במגדלי YOO ונוסעים ברכב יוקרה. גרתי בדירה שכורה בתל אביב ונסעתי ברכב סקודה יד שנייה בכל התקופה האחרונה. הרשת לא הייתה רווחית בטירוף. היו לנו המון התחייבויות קודמות בגלל ההקמה של הרשת. התשלומים עבור ההתחייבויות היו מחושבים על השקל ברמת הקשקש. ידענו בדיוק כמה כסף נכנס כל חודש מתשלומי הזכיינות שלנו והכסף הזה הועבר לשלם על ההתחייבויות. ברגע שבמשך מספר חודשים התשלומים האלה פסקו, זה הביא לקריסה של הכל בבת אחת. מדובר על כמה מאות אלפי שקלים בחודש שמצטברים בסופו של דבר לסכומים גדולים".
איך משפחתך קיבלה את הבשורה על הסגירה?
"לכולם היה מאוד קשה, יותר בגלל ההשלכות העתידיות של מהלך כזה שמוביל בעצם לחדלות פירעון. דווקא ברמה של הנצחה ההורים פחות לקחו ללב את זה כמוני. הם פשוט דואגים לי ברמה האישית שאוכל להשתקם ולהתנהל איכשהו בחיי היומיום ושלא יהיו לי יותר מדי לחץ וקשיים".
יש בך כעס על המדינה, שלא תמכה מספיק בעסקים בתקופה זו?
"מצד אחד אני חושב שהפעולות המהירות שראש הממשלה נקט בהן עזרו מאוד לעצור את התפרצות המגיפה כבר בהתחלה. ברור שמה שאנחנו יודעים היום, לא ידענו אז. אני חושב שהיה צריך להבין את ההבדל בין סוגי העסקים השונים בארץ ולהבין שיש סוגי עסקים מסוימים שצריכים התייחסות מהירה וגורפת, בין אם זה במתן סיוע או במתן אפשרות לפתוח. היה צריך לאפשר קיום הפעילות של העסקים האלה, כמו למשל עסקי המזון, בגלל שהרווחיות שלהם כל כך נמוכה. מסעדות מרוויחות כל כך מעט כסף, הן ממש חיות מאחוזים בודדים של רווחיות בסוף החודש. אם מסתכלים על זה בדיעבד, רואים שאולי היה אפשר לסייע למסעדות הרבה יותר מהר ובצורה הרבה יותר נכונה. זה יכול היה אולי להציל אותנו או לעזור לנו. אבל אני משתדל לא להפנות אצבע מאשימה כלפי אף אחד אלא רק לראות איך אפשר לצמצם ככל האפשר את הנזקים שיש כרגע ולהמשיך הלאה".
מאחורי ההקמה והפעלה של הרשת, מדגיש שגב, לא היו שיקולים כלכליים: "זו הייתה החוויה שביצירה, של לגעת בכל אזרחי ישראל באשר הם, לרגש אותם ולתת להם כמה דקות של נחת בכל הטירוף הזה שקורה מסביב. אם בתקופה הזו של 14 השנים שעבדנו ופעלנו הצלחתי לגרום לאנשים לשבת להם בנחת במזח בנמל או באחד הסניפים האחרים ולחייך ולהיות מאושרים – בין אם זה בדייט, או בחגיגת יום הולדת או סתם ליהנות מיום שבת שמשי – אז לפחות השגנו את היעד שלנו".