המאבק על שחרורו של נחל האסי (הידוע גם כנחל עמל) העובר בקיבוץ ניר דוד שבעמק בית שאן, מתעורר מחדש בימים אלה, והפעם לא מדובר בתושבי העיר בית שאן בלבד. שוחרי טבע ודמוקרטיה מכל הארץ הצטרפו השבוע למאבק. כ־3,500 איש נוספו בשבוע אחד לקבוצת הפייסבוק של המחאה “משחררים את האסי” הכוללת נכון לעכשיו כ־6,300 חברים וחברות. מנגד, חברי הקיבוץ חוששים מפגיעה באיכות חייהם, מדברים על זכות אבות ונלחמים על הבית. כך נראה המאבק משני צדיו של הנחל.

“מדובר בהתנהלות בריונית של הקיבוץ, וזה לא מפתיע שהם חסמו את הכניסה”, אומרת יעל בן יפת, אשת חינוך מתל אביב, שהגיעה עם משפחתה לאירוע מחאה בשישי בצהריים. “החלטנו להגיע לכאן כי המאבק חשוב. זה מאבק על הארץ הזאת ועל כך שילדיי יסתובבו בצורה חופשית בה. בעיניי זה מאבק על הדמוקרטיה וזה לא רק שם, זה גם בים המלח והכנרת ובעוד יישובים שניכסו לעצמם אזורים מסוימים. לא משנה אם אלה בעלי הון או קיבוצים שסוגרים מרחבים. הגיעו המון אנשים מכל הארץ, התחושה הייתה טובה. ובשבוע הבא נבוא שוב”.

גם אבי ארזי (32) מהיישוב נירית ליד כפר סבא הגיע לבקר במקום עם המשפחה. “לא מצליח להבין את התפיסה הזאת", הוא אומר. "יוצא לי להגיע גם לקיבוץ פלמחים ולקבל סירוב כניסה. והעניין העקרוני בוער בי. אנחנו מטיילים המון ואוהבים טבע, והאסי הוא אחת הפינות היפות בארץ. לכל אזרח צריכה להיות גישה לאוצרות הטבע כי זה חלק ממדינת ישראל. רק במקרים של סכנת חיים או משיקולי ביטחון אפשר בעיניי למנוע כניסה למקום או לאתר כלשהו”.

בשישי האחרון המפגינים, בתיאום עם המשטרה, נכנסו לשחות במי האסי לאחר שנים של מאבק, תחת היתר החוק שקבע היועץ המשפטי לימי קורונה – על פיו, לא יוכל קיבוץ או מושב לחסום את שעריו בפני כניסת מבקרים מחשש להדבקה.

“הגענו ביום שישי, עם חברים מכל יישובי האזור, ועוד אנשים מכל הארץ, מירושלים, הצפון ותל אביב”, מספרת מאי דינה ממושב שדמות שהגיעה למקום יחד עם חברים. “עמדנו בכניסה לקיבוץ, לא נתנו לנו להיכנס ופשוט דיברנו על הזכויות שלנו. אנחנו אנשים שכמו כולם רוצים ליהנות מהטבע היפה של הארץ. קראנו לתושבי הקיבוץ לדבר איתנו ולהסביר לנו למה לא. עשינו את זה בהידברות של שעה, ואז נכנסנו לשחייה קצרה בצורה מאוד מכובדת ושקטה של 20 דקות ושמרנו על שיח נקי ומכבד. לצערי נתקלנו בתושבי המקום שצעקו עלינו וגידפו וגירשו אותנו. התעלמנו ולא ענינו להם. היינו בליווי המשטרה. בתור מי שאוהבת לטייל בכל מקום בארץ, זה חורה לנו. למה בעצם אנחנו לא? למה האסי שמור רק לתושבי הקיבוץ? היו המון מקומות שבהם הבינו שהם פוגעים בזכויות בסיסיות של אזרחים, כמו עין הנצי”ב, ובסוף פתחו לכולם גישה. אנחנו מבינים את הבעייתיות והצענו למשל כניסות בתשלום סמלי, פקחים שיעברו ועוד. אפשר למצוא פתרונות”.

“כל בר דעת מבין שאין אפשרות לקיים שגרת תיירות בתוך שגרת חיים של אנשים”, מסביר מנגד שלמה גלזר, יו”ר הקהילה של ניר דוד. “ניר דוד קם ב־1936 ומי שקנה את הקרקעות הם הורים של אחת המייסדות מדרום אפריקה. הם ייבשו את הביצות. אסי היה ביצה, לא נחל טבעי. אם בפארק מבקרים כ־5,000 איש בסופי שבוע, אז ליישוב כמונו, בחינם, יגיעו כעשרת אלפים. והרי לא באמת אפשר לקיים שגרת חיים כשציבור המונים יסתובב בין הבתים. לצערי אנחנו סובלים מהכפשות. מכנים אותנו נאצים ומבצעי סלקציה, נשמעות כלפינו טענות על גזענות ואפליה כשכולנו בנים לניצולי שואה. זה מרתיח ממש”.

חורבן הבית

כשמיליוני ישראלים לא יכולים לנפוש בחו”ל, הם מחפשים מראות של אירופה בארץ, ונחל האסי עונה על ההגדרה הזו ללא ספק. זוהי אחת מפנינות הטבע המרהיבות בישראל, עם מים בגוון ירקרק תכלת, פינות שכשוך ואזורי צל נרחבים. אבל הנחל שעובר בתוך קיבוץ ניר דוד סגור מ־2010 מאחורי שער צהוב והכניסה אליו אסורה למי שאינו תושב הקיבוץ. את זה הפעילים מבקשים לשנות, ולא ברור היכן קולם של הארגונים הירוקים.

“היינו מצפים שהמדינה תיאבק או ארגוני הסביבה, אבל אף אחד מהם לא איתנו. אז מה שנשאר זה האזרחים שיובילו מאבק, ויחסי הכוחות לא כוחות”. מסבירה בן יפת. “יש להם תחושה של בעלי בית. אנשים חיים בבועה שזה שלהם. אני טיפחתי את השכונה שלי, האם אני יכולה למנוע ממך להיכנס לרחוב? למה כל תושבי המדינה נהנים מנחל הירקון וחופי הים בתל אביב? כי ראש העיר החליט שהטבע העירוני פתוח לכולם ושומר על ניקיון ופיקוח, וכך צריכה לפעול המועצה בעמק המעיינות. משפחתי עלתה מעיראק ויהדות עיראק קנתה אדמות בכל רחבי הארץ. אני לא קיבלתי אותם כרכוש פרטי. כ־93% מהאדמות בישראל הן קרקעות בבעלות המדינה. הם זמניים שם, כי אם המדינה תחליט שהיא עושה שם משהו, היא יכולה להוציא אותם ברגע. אוצרות טבע חשובים יותר מאנשים פרטיים, עם כל הכבוד”.

סגור מאחורי שער צהוב. נחל האסי העובר בתחומי קיבוץ ניר דוד. (צילום: שמעון סודרי, צילום אווירי)סגור מאחורי שער צהוב. נחל האסי העובר בתחומי קיבוץ ניר דוד. (צילום: שמעון סודרי, צילום אווירי)

השער המדובר לא תמיד היה סגור. באופן כללי, ראוי לציין שתושבי האזור מקיימים יחסי שכנות טובה. לפני כעשור הוחלט להסדיר את הכניסה לנחל הקיבוצים ולפארק המעיינות. הגישה לרכב נחסמה והכניסה נותרה חינמית אומנם, אבל פחות נוחה. מעבר לסוגיית הבעלות על משאבי טבע ציבוריים, מספיק מבט אחד מעבר לכביש כדי להבין את החשש של חברי הקיבוץ. אזור נחל הקיבוצים ופארק המעיינות הפך לאחד המקומות העמוסים, המוזנחים והרועשים בארץ. תושבי ניר דוד לא רוצים את כל זה בתוך הבית שלהם.

“מאות אלפי אנשים הגיעו, חירבו טבע ונוף, נכנסו עם כלי הרכב, והמדינה עצמה קיבלה החלטה להפוך אותו לפארק פתוח לציבור”, מסביר גלזר. “רוב רובו של הפארק נמצא בשטחי ניר דוד ואנחנו הסכמנו. כתוצאה מזה, נחסמה גישת כלי רכב למעיינות. הייתה עתירה לבג”ץ והיא נדחתה, וכל הכעס הופנה לניר דוד. לא צריך להסביר מה קורה כש־3,000 איש נכנסים לבתים ולחצרות בלי הסדרי חניה וניקיון. לא הייתה ברירה, נאלצנו לסגור את השערים בפני הציבור. הסחנה הוא משאב טבע שמסרנו למדינה ושהפך לגן לאומי. יש את נחל הקיבוצים שפתוח לציבור ומוסדר, והכניסה היא חופשית ללא כסף. כל הדיון הוא על קטע מסוים של 1,000 מטר שהקיבוץ בנוי משני צדיו. אין לנו שום עימות עם תושבי בית שאן וכולנו תושבי העמק הזה. ברור לנו שצריך להגיע לפשרה”.

“לדעתי זו שטות גמורה”, אומר ארזי. “אני קצין בצבא, אוהב לטייל, אני לא מלכלך לעולם, אני גם נחרד מלכלוך ואין סיבה למנוע ממני את הכניסה. אם מישהו מלכלך, שיקבל קנסות. צריך להפוך את זה לשמורת טבע תחת רשות הטבע והגנים – שיהיו שירותי הצלה, ניקיון שירותים וכו’, ושיעלה כסף. בצורה זו גם לא יעיקו על הקיבוץ. אני מבין שאנשים חיים שם, ואם כל יום ייכנסו מאות רכבים זה יהיה קטסטרופה, וזו לא המטרה. אם יהיו שירותים מסודרים לציבור, תשלם כסף, תחנה בחוץ, ויהיה מינון של הנכנסים, זה יעבוד מצוין כמו באכזיב. אין סיבה שכאן לא. זה גם ייצור מקומות תעסוקה ולא יפריע לאנשים שגרים שם”.

הפשרה הקפואה

הצדדים כבר הגיעו לפשרה בשנת 2016, ולפיה, תוך 120 יום הקיבוץ ישכור שירותי מתכנן שיבדוק אם אפשר להקצות חלק מהשטח שלא עובר בקיבוץ לטובת הכלל. עברו ארבע שנים ולטענת הקיבוץ התוכנית מוכנה, ויישומה מתעכב בשל בירוקרטיה. כך שבפועל לא הושג פתרון מעשי בשטח.

“בהסכם הפשרה כתוב שהפתרון צריך להיות מחוץ לניר דוד ועלינו להגיש תוכנית לחידוש נחל עמל קדום שזה ההמשך של הנחל שנמצא מחוץ לקיבוץ”, מבהיר גלזר. “הגשנו תוכנית כזאת לוועדה מקומית, היא אושרה והופקדה למחוזית, וכרגע ממתינים לרשויות שאמורות לתת את אישורן ושם זה תקוע. ביקשנו שיפעילו לחץ על מוסדות המדינה. אנחנו הראשונים שרוצים לפתור את זה ולהציג חלופה. הוצאנו כבר 700 אלף שקלים על עורכי דין, תכנון, אישורים, הגשות ועוד”.

“התובעים שהגישו אז את התביעה ב־2015 ביקשו שבית המשפט יצהיר שהקרקע היא בייעוד ציבורי. בית המשפט ביקש את עמדת המדינה ורשות מקרקעי ישראל צורפה להליך – כי היא זו שמחכירה לקיבוץ את הקרקעות וכבר במסמך החכירה מופיעה החרגה של הנחל”, מסביר עו”ד יוגב קסלסי מנתניה, תושב בית שאן לשעבר. “תשובת המדינה הייתה, ואני מצטט, ש’הנושא התכנוני מגדיר את האפשרויות בקרקע אך אין בו כדי להקנות זכות קניינית לציבור, זכות הקיימת לו ממילא. בהקשר זה נדגיש, לתושבי הקיבוץ זכות לפרטיות אך אין להם זכות קניין לנחל וגדותיו’. והלכה למעשה, לפי הסכם הפשרה, הייתה כבר אמורה להיות תוכנית שפועלת. הם טוענים שיש, אבל אני לא ראיתי אותה”.

“הפשרה שחלק מהנחל ייפתח היא עלובה ואסור לאפשר אותה”, מתריסה בן יפת. “הם צריכים להכיר בזה שנחל הוא אוצר טבע ואם יש להם בעיה, אז שישנו את הקו הכחול של הקיבוץ. בניתם שם? שאו באחריות. האם דמם סמוק יותר? האם אסור להסתובב בקרב האצולה? ממה הם מפחדים? אני גרה בתל אביב, אז אני מציבה שער צהוב כדי למנוע כניסה? זו תופעה שצריך לחקור אותה. איך אנשים גדלים בתחושת בעלות ופחד מפני האחר”.

הפגנת מחאה נגד חסימת נחל האסי (צילום: סמי אלפסי)הפגנת מחאה נגד חסימת נחל האסי (צילום: סמי אלפסי)

המחאה לא תיעלם בקרוב, כך מבטיחים חברי המאבק, שמתכננים מפגני מחאה דומים בסופי השבוע בהשתתפות מאות פעילים מכל הארץ. במקביל, חברי הקיבוץ שכרו את שירותיו של משרד לובינג מוכר. לדברי גלזר, הם פתוחים לשמוע פתרונות ולנהל שיח פתוח. גם ראשי הרשויות של בית שאן ומועצה אזורית עמק המעיינות הוציאו יחד קריאה משותפת להרגעת הרוחות והקימו צוות שיסייע להידברות הצדדים. נכון לעכשיו, השער סגור ולא ברור מה יביא גל המחאה הנוכחי. רק הנחל משתי גדותיו נותר דומם.

“עד כה נהנו בקיבוץ משקט והיו צריכים לקחת את זה בחשבון כשבנו על גדות הנחל”, מסכם ארזי. “אני קניתי דירה בראש העין ואחד הדברים שבדקתי, זה אם צפוי לעבור שם כביש ראשי. אתה בונה על הנחל? אל תצפה שהוא יישאר שלך. סבא שלי בנה חצי חיפה, וחצר הבית שלו הייתה במקום שבו המדינה רצתה להעביר כביש לנמל. מה נראה לכם שקרה? המדינה הלאימה לו חצי מהחצר ואין לו אפשרות לעשות דבר נגד זה. ואני תומך בכך, למרות שזה סבא שלי. מהיום תושבי בית שאן לא לבד כי המאבק הוא כלל ארצי. אני חווה את זה במרכז יומיום. אם תרצה לחצות את כביש החוף מנתניה, יש שם קיבוץ שמאלץ אותך לעשות מעקף. אין סיבה שזה יקרה. חלם ובזבוז כסף אדיר של המדינה ושלנו. אז המאבק מייצג אג’נדה רחבה, כי אם ייקבע פה תקדים זה ישליך על שאר היישובים. המדינה היא היישות שצריכה לנהל ולהחזיק את המשאבים שלה. זה משרת את כל מי שאוהב טבע”.